הגורם הראשון: ייבוש ביצות השרון. הקק"ל בשיתוף פעולה עם מחלקת הבריאות המנדטורית החלו בראשית שנות ה- 1920 בייבוש ביצות בשרון. ייבוש הביצות ריסן את מחלת המלריה שהייתה נפוצה באזור והביא לירידה בתמותה בקרב ערביי האזור. כמו-כן, ייבוש הביצות סיפק תעסוקה למאות פועלים וערבים הגיעו מארצות ערב כדי לעבוד בייבוש הביצות והתיישבו באזור.
הגורם השני: פיתוח ענף הפרדסנות. הנטיעה, הטיפול בעצים ובפרי יצרו מקומות תעסוקה ומשכו לאזור ערבים מארצות ערב. שטחי הפרדסים בשרון גדלו מ-70,000 דונם ב-1931 ל-128,000 דונם ב-1946.
הגורם השלישי: בניית היישובים היהודיים בניימינה, כפר סבא, רעננה, הרצליה, רמת השרון, גבעת שאול ועוד... העבודה בבניין יצרה מאות מקומות עבודה שמשכו לאזור ערבים מארצות ערב. לעבודות הבנייה נזקקו הבונים לזיפזיף ובדווים הגיעו לאזור עם גמליהם ועסקו בהובלת זיפזיף.
הגורם הרביעי: קידוחים שסיפקו מים בשפע והגדילו את כושר הקליטה של האזור ואת יבולי החקלאות.
כוח העבודה בשרון היה מורכב מהפלאחים בשרון שמצבם הכלכלי הוחמר בין השנים 1926 - 1932 בשל מגיפה בבקר, מיעוט גשמים, ירידת מחירי התוצרת החקלאית ומכת ארבה. מקומות העבודה שיצרו הקק"ל, ממשלת המנדט, ענף הפרדסנות ופעולות הבנייה הצילו אותם מחרפת רעב. מבדווים. ממסמכי ארגון ההגנה מתברר שרסיסי שבטים בדווים מהנגב, מסיני ומעבר הירדן השתלבו בעבודות הפיתוח בשרון והתיישבו במקום.
מחורנים. בסוף שנות ה- 1920 החלו להגיע לארץ וגם לשרון פועלים ערבים מהחורן בדרום סוריה ועל-פי עדותו של המושל הסורי מספרם היה בין 30,000 ל-35,000. בעיתון "דבר" דווח ב-2 ביולי 1934 על 25,000 חורנים ש"עלו לארץ".
בעקבות פעולות הפיתוח של הקק"ל, ממשלת המנדט ובעלי הון יהודיים נוצרו בשרון מקומות עבודה רבים שמשכו לשרון מהגרים מארצות ערב ובדווים מאזורי הנגב, סיני ועבה"י. 10 שנים לאחר הקמת שלטון המנדט כבר גדלה האוכלוסייה הערבית באזור השרון ב-50%. אין אפשרות סבירה לייחס גידול זה לריבוי הטבעי. הגידול העצום באוכלוסייה הערבית היה בולט בכפרים בשכנות ליישובים היהודיים שמספרם עלה מ-25 ל-77 בתקופת המנדט. למשל, בביר עדס, הנמצאת בשכנות למגדיאל גדלה האוכלוסייה ב-216% ו- 40% מגברי הכפר עבדו ביישובים הסמוכים.
הבדווים והפלאחים של האזור ההררי, לעומת זאת, שגם הם נפגעו מפגעי הטבע, העדיפו להגר לערים יפו וחיפה שבהן הייתה רמת ההכנסה גבוהה יותר.
בעקבות המרד הערבי בין השנים 1936 - 1939 הגיעו להרי השומרון לוחמים ערביים מהארצות השכנות ולאחר דיכוי המרד הם השתקעו בשומרון.
מלחמת העולם השנייה פגעה בענף הפרדסנות בשל הפסקת יצוא התפוזים לאירופה, אבל, הצבא הבריטי, שהקים מחנות צבא בשרון סיפק תעסוקה לערביי השרון בהקמת המחנות ובאחזקתם. כמו-כן, הצבא הבריטי היה זקוק למזון והביקוש לתוצרת חקלאית הציל את החקלאות הערבית בשרון, שהייתה במשבר. הביקוש לידיים עובדות למחנות הבריטיים הביא להגירה ערבית מארצות ערב. הבריטים הביאו עמם פועלים ערבים ממצרים שהתיישבו ליד כפר צור מדרום לנתניה, והקימו בשנות ה- 1940 יישוב ערבי של פועלים מצריים שמנה מאות תושבים.
באום חאלד ליד נתניה התיישבו בדווים, מצרים וחורנים שעבדו במחנות הבריטיים ובענף התעשיה שהחל להתפתח בנתניה בעקבות המלחמה. כמו-כן, בתקופת המלחמה החלו לרדת כפריים מהאזור ההררי ולהקים יישובים בשרון. חלקם היו ממוצא מצרי שמוחמד עלי, שליט מצרים הושיב בארץ בתקופה ששלט בארץ (1832 - 1840). בנתונים על היישוב הכפרי שפורסמו על-ידי ממשלת המנדט ב-1944/5 הובאה רשימה של שבטים בדווים שהתנחלו בשרון, ערב א- נציראת, ערב אלמרמרה ועוד...
פיתוחה של תל אביב בשנות ה- 1930- 1940 לכיוון שיח' מונס הביא להגירה לכפר. מספר תושבי שיח' מונס גדל מ-664 ב-1922 ל-1,930 ב-1944. רבים מהתושבים החדשים היו בדווים שהגיעו מחו"ל והשתלבו בעבודות הבניין, בהובלת זיפזיף ובתעשיה. רבים מתושבי הכפר סיפקו תוצרת חקלאית לשווקים בתל אביב.
לסיכום, ההתיישבות היהודית בשרון בתקופת המנדט ופעולות הפיתוח של ממשלת המנדט הביאו לחיסול המלריה ולהקמת שירותים רפואיים, ששיפרו את מצב התברואה בכפרים הערביים וצמצמו את שיעורי התמותה של תינוקות ומבוגרים והעלו את תוחלת החיים. כמו-כן, נוצר שפע של מקומות עבודה בענפים שונים שמשכו לשרון ערבים ובדווים מארצות ערב. מצרים הייתה מקור חשוב למהגרים. בתקופת המלחמה תרם הצבא הבריטי ליצירת מקומות עבודה ולהגדלת הביקוש לתוצרת חקלאית. מקורות הפרנסה הביאו לגידול האוכלוסייה הערבית בשרון מכ-10,000 לכ-30,000 תוך 30 שנה.
