כשדני החליט לבסוף על המהלך הקריטי, הוא עדיין לא ידע דברים לאשורם. כל העובדות היו פרושות לפניו - אבל לכלל מסקנה מבוססת, רציונאלית, הוא לא הגיע.
וזה מה שהיה בעוכריו. הפזיזות. הפאניקה שאחזה בו. החשש, הרחוק, מפני פעולות תגמול שיינקטו נגדו אם לא ייכנע לדרישות שהופנו אליו.
לראשונה בחייו, דני התקשה לקבוע עמדה לגבי טיבן של הראיות. בדרך כלל, הנטייה הטבעית שלו הייתה להאמין ללקוח גם אם הראיות שנאספו בתיק החקירה היו ראיות חותכות; כלומר, לא ראיות נסיבתיות אלא ראיות ישירות. אולם הפעם משהו באמת טרד את מנוחתו של דני.
הראיות נגד מרציאנו היו נסיבתיות בלבד. לא הייתה ראייה ישירה שהוא ידע על קיומה של המזוודה בחדר מתחת למיטה או שבשלב כלשהו הוא נגע בה.
איש לא יכול היה להעיד שהוא ראה את מרציאנו או מישהו ממלוויו נושא מזוודה בדרכו לחדר במלון.
לא זאת אף זאת: המשטרה לא טרחה לחפש טביעות אצבע של מרציאנו על גבי המזוודה - ולכן ניתן היה לצאת מהנחה שהמשטרה ידעה שטביעות-אצבע שלו לא יימצאו על גבי המזוודה. אולם הנחה זאת יכולה הייתה להתיישב גם עם
רשלנות של חוקרי בזל"ת; אלה, פשוט חרגו מנורמה מקובלת של נקיטת אמות-מידה שוויוניות בחקירה.
שרידי הד.נ.איי., אף אותם לא חיפשה המשטרה מאותן סיבות.
אם כך, בלי ממצאים פוזיטיביים, פורנזיים, לא הייתה כל ראייה שאמורה לשכנע בית משפט שמרציאנו ידע על המזוודה או נגע בה בשלב כלשהו.
דני, רב-הניסיון בניתוח מצבים כאלה, ראה את הדברים נכוחה, תוך שהוא מתחבט, ללא-הרף, בשאלה אם זה יהיה נכון מצידו להיפגש עם השופט רבינוביץ, בהנחה שזה ירצה להיפגש עימו, בנסיבות כאלה.
בתוך כל אלה, דני זכר היטב שמרציאנו נקט בכמה מהלכים שנועדו לקדם, כביכול, סיטואציה לא-אפשרית כזאת.
דני ראה כעת את התמונה כולה: בתו של השופט רבינוביץ נשלחה אליו כדי ליצור קשר מסוים ביניהם. הבקשה שלה שישיג עבורה קוק פרסי, גם היא לא הייתה, כנראה, תמימה, כמו שדני חשב בתחילה.
הנסיעה לארה"ב, עם הסמים שהוא סייע ברכישתם, בוודאי לא הייתה תמימה.
גם האינפורמציה שמרציאנו אסף עליו, נראתה עכשיו כמו חלק מתרגיל 'עוקץ' רב-שלבי.
כל אלה נראו לדני כמהלכים מתוכננים מראש - שנועדו,בעיקר, כדי למלכד אותו ולחייב אותו לפעול לפי המתווה שקבע מרציאנו באמצעות תנחום.
אבל דני לא היה לגמרי משוכנע שזה הסצנריו היחיד האפשרי. ייתכן גם שמרציאנו הפעיל את כל הארטילריה הכבדה הזאת לאחר שהוא נפל במלכודת שמישהו טמן לו - מבלי שהוא התכוון לכך מראש; כלומר, שהרעיון ללחוץ עליו, ועל השופט רבינוביץ, נולד כאמצעי-של-חוסר-ברירה בעקבות המעצר התמוה.
בד בבד, בדבר אחד לא היה לדני ספק. מרציאנו באמת נקלע לתסבוכת לא-פשוטה מבחינתו. הצ'צ'נים ירצו את כספם - ואולי הם גם ירצו להעניש את מי שניסה להונות אותם - או לגנוב מהם.
גם אם מרציאנו יצא לחופשי בסופו של המהלך המתבשל עתה, או בגלל כל סיבה אחרת, הכסף הרי לא יוחזר לבעליו; בטח שלא במהירות שבה ירצו הצ'צ'נים לקבל בחזרה את מה שנגזל מהם.
הפרקליטות, מן הסתם, תבקש לחלט אותו. זה הוא בעצם כסף 'ללא בעלים', היא תטען, מתוך כוונה להעשיר את קופת-המדינה בשלושה מיליוני מארקים. מרציאנו, בתגובה, לא יוכל לטעון, שהכסף שלו, אז למי מחזירים את הכסף? לצ'צ'נים?
אבל זאת בעיה שמרציאנו יצטרך להתמודד עימה. לא הוא-עצמו. כך, לפחות, הוא קיווה.
