התפאורה המרהיבה ביופיה של לילי נחשון לוכדת את תשומת הלב מרגע עלות המסך. זהו מראה שנפקד מאיתנו בישראל: המראה של עץ עתיר עלווה, שכולה באדום-כתום לוהט, ומסמל את הסתיו המתחולל במזרח ארה"ב מדי חודש אוקטובר. העץ הכה אהוב על גיבורת המחזה, ומסמל את אלכסנדרה, ציירת, אישה בוהמית שעברה את כל העולם בסערת חייה, עד שהתישבה בחיי נישואים וגרה בברוקלין, ניו-יורק.
מבעד לחלון, תלוי על ענפי העץ הגבוה, מתגלה לצופים אדם הרוצה לחדור לדירת האלמנה, ספונת הספרים, הציורים והרהיטים המסוגננים; דירה המשרה אוירה חמה ותרבותית. על כל הרצפה סביב החדר מונחים מה שנראה כעין פסלים, אך לאחר שהצעיר מצליח לחדור מהחלון הלא נעול לחדר המגורים, מסתבר הסוד. האישה, חולת הדימנציה, או אלצהיימר, מסרבת לפנות את דירתה, לבקשת בנה ובתה, ששלחו את האח שלהם כריס (תומר שרון) לשכנע את אמם לעזוב. ולא - הם יזמינו משטרה ויאשפזוה בכוח בבית אבות סיעודי. כל מה שנראה כפסלים או אוסף של בובות, הוא בעצם אוסף בקבוקים שהאישה מילאה בנוזל דליק, כדי להצית את עצמה ואת כל הבית, אם יכלו כל הקיצין. גם אלה חלק מעבודת העיצוב המופלאה של לילי בן נחשון.
הצעיר הוא הבן האהוב, שאמו טיפחה אותו מילדות לאהוב אמנות, ולהמשיך את דרכה. דרך התיאור של המחזאי אריק קובל, בתרגום הכה מדויק וקולח של דורי פרנס, הצופה ממש חי את המצבים, ובמיוחד - כובש התיאור של האם את הסיורים במוזאון הגוגנהיים. העלייה והירידה בעקלתון ממנו בנוי המוזאון, והחיבור המופלא של הראייה הפלסטית, הויזואלית של המוצגים, והקורלציה ביניהם לראיית העולם שלה כאדם בסוף הדרך כלפי כל מה שכבר ראה, המשתנה בסוף לגמרי - כל אלה מהפנטים את הצופים.
זה אחד מהמרכיבים הכה מעולים שגורמים לצופה בכל מהלך ההצגה לא להניד עפעף, וכובשים אותו כליל. ליא קניג, ילידת פולין, שאת משחקה ב"אימא קוראז'" בתחילת דרכה ב
הבימה, כעולה חדשה מרומניה אי-אפשר לשכוח לעולם, ואין מישהי שהגיעה לשיא זה של ליא - כאן מגיעה לשיא חדש בקריירה העשירה שלה. לכאורה - אין נושא פחות אהוב מהזיקנה. איש לא רוצה להגיע לכך, ורבים מקווים גם שלא להגיע אליה. וכי מי רוצה להיות לנטל על אחרים, לסיעודי, לחסר יכולת להחליט מה יעשה עם עצמו בכל רגע נתון? וגיבורת מחזהו של אריק קובל היא כזו. היא אוהבת להיות לבד. מאז שהייתה היפית חסרת מנוח, עם רומנים בכל רחבי אירופה ואמריקה. גם כעת רוצה אלכסנדרה להישאר לבדה. היא נהנית מהבדידות כי היא אומרת עצמאות. היא אינה מוכנה להיות טרף לאחיות במוסד, למטפלים למיניהם ולהחלטות רופאים חסרי רגש לחולים. מניסיון אישי - גם אמי וגם חמותי שהייתה כה אהובה עלי - נפטרו (אמי - משום מחלה), רק בגלל ששהו בבית אבות. לכן ההזדהות העמוקה שלי ושל כל אחד עם הדרמה המתרחשת על בימת אולם מסקין הנפלא בהבימה, עם סערת הנפש המתגלה לקראת הסוף, בו הן הבן כריס והן האם מתוודים על רגשותיהם העמוקים ביותר זה כלפי זו. זהו שיא רגשי והישג דרמטי מהמעלה הראשונה גם לליא וגם לתומר שרון, שמלבד בדיאלוגים, במונולוג של כל אחד מהם מצליחים לקרוע את הלב. לא בעודף סנטימנטליות, אלא בעומק החדירה האחד ללב רעותו.
שני השחקנים מצליחים בצורה מדהימה ליצור דרמה סוחפת, שמובילה להמשך עוד יותר מהפנט, וכל זה, הפלא ופלא, בלי גויות ורצח, בלי סמים ואונס - רק בהצלחה לגעת בנימים הכי עמוקים שבלב כל אחד. מובן שעבודת הבימוי של איציק ווינגרטן יש לה חלק חשוב מאוד בהצלחת ההצגה. לאיציק ניסיון רב ורזומה עשיר בבימוי, הן של הצגות יחיד כמו "לרקוד עם אבא", והן כמנהל החוג לתיאטרון במיכללת סמינר הקיבוצים ידו בכל. וכך תורמת המוזיקה של אורי וידיסלבסקי גם היא להעשרת הצבעוניות והאוירה של ההצגה, כמו התפאורה וכמו התלבושות של דליה פן והתאורה הנכונה של מאיר אלון הוותיק. היופי העצור בבמה המקסימה הונצח בצילומי ז'ראר אלון - שכאן היה לו כר נרחב של אפשרויות פלסטיות-פיוטיות.
הצגה שלכמוה זוכים אולי פעם בחיים. ושאפו ל"הבימה" הנוסקת אל על.