|
עריצות המחשבה מתקשרת עם פרשת פרס ישראל. אמרתי כבר שפיטוריו של פרופ' אבנר הולצמן היו טעות. אבל פיטוריו של פרופ' אריאל הירשפלד הם מחויבי המציאות; אסור שישוב לכס השיפוט. מדובר במבקר ספרות מוכשר שלא יכול לנתק את השקפת עולמו הפוליטית מקריאת יצירה ושיפוטה. כך פסל את המשוררת חוה פנחס כהן בעוון "דעותיה הפוליטיות" וכך פסל גם את הסופר אהרן מגד. אלה שהתנגדו להתערבות רה"מ במינוי ועדות הפרס, עזרו לשמר מוקד כוח ידוע של השמאל. באמצעות ועדות הפרס השונות - לא רק בספרות אלא במדעי הרוח והחברה - חילקו אנשי שמאל פרסים לדומים להם, ובכך חיזקו את ההומוגניות הפוליטית המבישה של עולם הרוח והתרבות הישראלי.
יוצר בעל השקפת עולם לאומית, ימנית, שמרנית - יחשוב שוב ושוב בטרם יחשוף דעותיו. לא כך ביחס לצד השני. יוצרים ישראלים יכולים להזדהות עם בל"ד ולא להינזק, אבל נעמי שמר ניזוקה. זה לא מנע ממנה לצאת באומץ ולהילחם על דעותיה. מה יגידו אלה שאינם נעמי שמר? אסור שהירשפלד ישוב לכס השיפוט משום שהוא המייצג את הפוליטיזציה של הרוח, ולא התערבותו המאוחרת של רה"מ.
|
|
עד שלא פירסמתי ברבים את דבריו המקוממים של הירשפלד נגד המשוררת חוה פנחס כהן, איש לא התרגש מהם. כזכור, הירשפלד אמר שעמדותיה "בנושא ההתנחלויות ובנושאים אחרים לא אחראיות ולא מוסריות בעיניי", ודברי שחץ נוספים. למי היה אכפת? הרי לא באחינועם ניני או יקיר שמאל אחר מדובר. ביום ראשון העלה סוף-סוף רזי ברקאי את חוה לשידור. היא דיברה בהיסוס. רק זה חסר לה, שיחרימו אותה סופית. ברקאי, שאוהב להתהדר בחיבתו לשירה עברית, הפגין בורות משוועת ביחס למשוררת החשובה הזאת שהשפיעה על דור משוררים שלם ושליטתה במכמני העברית לדורותיה רבה ועמוקה לאין שיעור ממשוררים בעלי יחסי ציבור טובים יותר.
ברקאי שאל האם נכון מה ש"הימין טוען" שעשו לה. היא ענתה שזה לא "הימין" אלא אדם אחד שנלחם והזכירה אותי. ברקאי בחר שלא להזכיר או לשוחח איתי, "קיצוני" שכמוני. חבל, הייתי מביא דוגמאות נוספות להדרה החד-כיוונית של יוצרים מצוינים שאינם משתייכים לשבט הפוליטי של ברקאי. תחת זאת, העלה לשידור שני אנשי שמאל וביחד איתו הם פירכסו זה את זה.
רגע לפני, עסק ברקאי בסרטון האווילי של ועד מתיישבי השומרון שחיברו את עמותות השמאל עם ה"דר-שטירמר" האנטישמי. דוגמה לטמטום ולאי הבנת הזירה התקשורתית. והנה, בלב הדיון על השטירמר, האסוציאציה שעלתה לברקאי היתה... ישראל היום. אין גבול לחוצפה. בשבועיים האחרונים הוא השמיץ את ישראל היום יום-יום בנסותו להגן על פרשיית עמותות השמאל המסייעות לשמאל הישראלי במערכת הבחירות.
אמרו לי שברקאי התנגד לחוק ישראל היום. אז מה? לא צריך להיות צדיק כדי להתנגד לחוק התועבה שנועד לפגוע בבמה תקשורתית מרכזית. אבל מאז, כדי לנקות את שמו, ברקאי מכריז בכל יום שלא זנח את אמונתו והוא דבק בשבטו. ההבדל הוא שבעוד העיתון שאתם אוחזים ביד הוא גוף פרטי, ברקאי עושה זאת - כמו הירשפלד - מעל המקפצה בגוף שידור ציבורי שאינו נחלת אבותיו. או שכן...
|
|
טוב עשה בית המשפט העליון כשביטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את חנין זועבי ו ברוך מרזל מהתמודדות בבחירות. כל עוד אין קריאה לאלימות, ראוי שכיכר העיר תהיה חופשייה להתבטאויות מכל הסוגים והמינים. תקופה ארוכה השמיעה התקשורת הישראלית כמעט קול אחיד (גם כיום, במקרים מסוימים). לא כך בזירה הפוליטית; זה המקום היחיד שבו יש באמת שיקוף אמיתי למגוון הדעות בעם.
העיסוק הקבוע בפסילת מועמדים לכנסת הוא נגיעה בשולי הדברים. לטעמי, יש להבדיל בין זועבי למרזל, משום שמרזל משתייך לרוב היהודי בעוד זועבי משתייכת למיעוט הערבי, ולכן יש להקפיד יותר על זכותה לייצג את בוחריה ולהשמיע את דעתה. כדאי לחבריי בימין להימנע מסתימת פיות. בעצמנו חווינו כיצד בלמו אותנו והעלימו את קולנו. בפעמים קודמות טענתי שלו בזמן הסכמי אוסלו הייתה התקשורת פלורליסטית יותר ומעניקה ביטוי רחב לקולות המתנגדים (לא רק דיווח על הקולות, אלא מתן לגיטימציה למתנגדים באמצעות שדרים ומגישים המזוהים עם עמדתם), לא היינו חווים חלק ניכר מהאלימות, וייתכן שגם רצח רבין היה נמנע.
בניגוד לחזות הליברלית של מרצ, גם שם הצביעו, עם הסיעות הערביות, בעד פסילת מועמדותו של ברוך מרזל. מפלגת העבודה ויש עתיד הצביעו בעד פסילתם של השניים. בקיצור, איש לא נקי.
ההתנגדות לפסילת מועמדים לכנסת שונה מהליברליזם המוחצן של השמאל. ליבת הרעיון השמרני היא שמירה על חרות הפרט - לא רק חרות הקניין וחופש ההתאגדות אלא ממש החופש של היחיד לעמוד בכיכר העיר ולהתריס נגד הרוב במילים הקשות ביותר. אין מה להתרגש מקללות; הגבול הוא קריאה לאלימות. החברה הישראלית חזקה דיה להכיל הן את זועבי והן את מרזל. וכי מה חשבו הפוסלים - שהעלמת השניים תעלים את בוחריהם או דעותיהם?
בניגוד לפוסלים, חשוב שמפלגת בל"ד וזועבי בתוכה ישתתפו בהליך הדמוקרטי הישראלי; מיניה וביה הם נטמעים במוסדות המדינה ומוצגים כחברים בכנסת ישראל במדינה היהודית הדמוקרטית.
|
|
אגב פסילת ערבים, אי-אפשר היה שלא לגחך למראה השפן הקטן שאביגדור ליברמן שלף מכובעו הפוליטי בפעם האלף: ערבים. מה היה עושה בלעדיהם? ליברמן ביקש לחלק בכיכר העיר עותקים מגיליונות העיתון הסאטירי "שארלי הבדו" בשם חופש הביטוי. רק לפני שלושה חודשים הצעיד בסך את 12 חברי סיעתו להצביע בעד חוק החרפה נגד ישראל היום. אתם מבינים שבינו לבין חופש ביטוי אין קשר הדוק. מה שנותר לו הוא עיתון שמבזה את המוסלמים, ועל הכרטיס הזה הוא מבקש להיבחר. עכשיו, אחרי שתקופה ארוכה עשה קולות של שמאל, הוא חוזר ומשמיע קולות של ימין. האירוניה היא, שהאיש שהטיח בערביי ישראל תביעה ל"נאמנות", זיגזג אינספור פעמים בין מחנה הימין למחנה השמאל. חבל על הזמן.
|
|
מרוב בקבוקים וחשמלאים שכחנו את העיקר. כשדוחקים את שתי המפלגות הגדולות אל הקיר, מתגלע הבדל עמוק בשאלת ההסדר המדיני: ירושלים. ירושלים היא נייר לקמוס ראשי בינינו לבין שכנינו. לא לחינם הם מכחישים את זיקתנו אליה; הם יודעים שבלי ציון לא הייתה ציונות. דורות רבים של יהודים ערגו אליה ושאבו ממנה כוח לא רק לשוב ארצה, אלא לקדם את המעשה המדיני באמצעות התנועה הציונית. מלחמת ששת ימים הפגישה את הישראלים עם ירושלים העתיקה. במונחים פסיכו-היסטוריים התרחש פה מפגש עם המודחק האולטימטיבי של החברה הישראלית, מפגש עם מה שירושלים ייצגה בתודעה היהודית במשך דורות, המסורת הדתית, התקוות המשיחיות, ובעיקר המודחק בה"א הידיעה: האלוהים. במונחיו של גרשום שלום, החברה הישראלית פגשה בעוקץ האפוקליפטי שלה. ואכן, חלק מהחברה הישראלית מבקש להתנתק מהמקומות הללו, דווקא בשל מה שהם מייצגים. נהגו ללעוג לסיסמה "פרס יחלק את ירושלים", אבל ברגע האמת, כשעומד על הפרק הפתרון האחרון, מתברר ש מפלגת העבודה כן מחלקת את ירושלים. כך היה עם אהוד ברק בקמפ דייוויד, וכך גם עם יצחק הרצוג.
בראיון ל ידיעות אחרונות בדצמבר 2013, עם היבחרו לראשות מפלגת העבודה, אמר הרצוג דברים שהיום ישמח להסתירם: "אני רואה את ירושלים כמשמשת שתי בירות פוליטיות: במזרח ירושלים, בירת המדינה הפלשתינית; ובמערב העיר, בירת המדינה היהודית. ככה אני רואה את המוצא. מקום משכנה של הממשלה הפלשתינית יכול להיות לדעתי באחת השכונות במזרח ירושלים; אני לא מפחד מזה". הרצוג נשאל, האם ירושלים תישאר כולה עדיין בטריטוריה ישראלית והשיב: "אני לא יורד לדקויות ולא מנהל כאן מו"מ. הכותל יישאר בידי ישראל. לגבי השאר, צריך להיות יצירתיים". מחנה ציוני, אבל בלי ציון.
|
|
צפיתי ב"הדיבוק", הפקה מרהיבה ועמוקה של תיאטרון גשר המבוססת על המחזה המקורי של ש. אנסקי שחובר כמאה שנים קודם לכן. חנן, עילוי עני, אוהב את לאה בת הגביר. כשנודע לו שהיא עומדת להיות לאשת אחר, הוא מת ורוחו דבקה בלאה ש"משתגעת". אביה לוקח אותה לצדיק שיגרש הדיבוק מגופה, ואז נחשף סוד לפיו הבטיח האב את לאה לחנן כשהיו ילדים. ההבטחה לא קוימה וכך הגיע בעל החוב לגבות חובו.
תוך צפייה במחזה עלה בזיכרוני מעשה חולדה ובור. התלמוד במסכת תענית (דף ח') מביא דברי ר' אמי: "אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה", כלומר הכלכלה תלויה באנשים נאמנים המקיימים הבטחות. הדוגמה שהתלמוד מזכיר היא מעשה חולדה ובור. הסיפור היה נפוץ במאות הראשונות ולכן לא מפורט בתלמוד, אבל פרשני ימה"ב מביאים אותו. הנה עיקרה של גירסת בעלי התוספות, חכמי צרפת ואשכנז במאות ה-12 וה-13:
"מעשה בנערה אחת שהייתה רוצה לילך לבית אביה והיה בור בדרך ונפלה. בא בחור אחד ואמר: 'אם אני אעלך - תינשאי לי?' אמרה לו: 'הן'. ונשבעו ביניהן שהוא לא יישא אישה אחרת והיא לא תינשא לאיש אחר. אמרו, מי מעיד בינינו? והייתה חולדה אחת הולכת לפני הבור, ואמרו: 'אלו שנים, בור וחולדה, יהיו עדים בינינו', והלכו לדרכם. היא עמדה בשבועתה ו(אילו) הוא נשא אישה אחרת שילדה בן - באת חולדה ונשכתו ומת; וילדה לו בן שני ונפל לבור ומת. אמרה לו אשתו: 'מה זה המעשה שהגיע לנו שלא כשאר בני אדם?' נזכר השבועה, וסיפר לאשתו כל המעשה. אמרה לו: 'אם כן, חזור וקחנה' (שא אותה לאישה). וכתב לה (לאשתו) גט, והלך ונשא את הבתולה".
ההבטחה הקושרת בין השניים גדולה יותר מהחיים והמוות גם יחד. נשמת חנן נטרפת בכף הקלע ובכך יוצאת מעולם המתים כדי למשוך אליה את נשמתה של לאה, ששיגעונה מוציא אותה מעולם החיים. שתי נשמות הנמצאות במצבי גלות - ספק חיים ספק מיתה, וגאולתן באיחודן המלא בעולם הבא.
כמו בסיפור אורפיאוס המתאחד עם אוורידיקי בשדות האליזיום. וכמו "עגונות", הסיפור שפירסם ש"י עגנון ב-1908, שנים ספורות לפני "הדיבוק" - סיפור אהבתם הלא ממומשת של דינה בת הגביר ובן אורי האמן. גם שם מדובר בנשמות עגונות המחפשות אחת אחרי השנייה, ובעצם יוצאות לגלות בתקווה להיגאל באהבתן. אהבת אמת כדיבוק וכגאולת הנפש.
|
|
