לול ענק לגידול תרנגולות

אדוניס (עלי אחמד אסבר, נולד ב-1930 במחוז לטקיה שבצפון סוריה), הנחשב לגדול הוגי הדעות ולמשורר הבולט בעולם הערבי, ממשיך לבכות את מר גורלם של הערבים, עם הופעת דאעש (ארגון "המדינה האיסלאמית") שהצליח להשתלט באכזריות רבה על חלקים נרחבים של עירק וסוריה. הפעם המשורר עושה זאת תוך כדי ניהול דו-שיח עם ידיד, כאשר הוא שוטח בפניו, בצורה סוריאליסטית, את המציאות העולמית העגומה בעידן המודרני, הנראית בעיניו כלול לגידול תרנגולות, כאשר דאעש שוחט והורג כל מי שנקרה בדרכו. דברי אדוניס מופיעים במסגרת מדורו "מדאראת" (היקפים) בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני (8.1.2015). להלן קטעים מתוך " לול ענק לגידול תרנגולות" לאדוניס: ילדים נולדים כמו תרנגולות. הם גדלים, חיים, ולומדים כתרנגולות. אחר כך, ביום וברגע מסוימים, מסיבה זו או אחרת, תוך כדי השתתפות במשתה פוליטי או במצעד צבאי, הם נשחטים כתרנגולות. זהו עידן הלול הענק לגידול תרנגולות, מניו-יורק ועד פשאוואר, דרך הים האדום שהחל להשחיר. החוות בלול שונות אך הן ללא גבולות. צורות הגידול בהן אף הן שונות. זהו עידן האטום והטכנולוגיה - עידן התרנגולות! האם האדם בעידן הזה רוצה למרוד בזרע אבותיו? האם הוא שואף ליצור שושלת חדשה? שושלת המכונות בתמונות אנושיות, או בני אדם בתמונות ממוכנות. איננו זקוקים לידיים עובדות, לבד מאלה הצבועות בדם, או שהן נוטפות דבש. לא נזדקק ללב ולכליות, בין אם פועמים או חומלים במצודות השנאה או באוהלי האהבה. לא נזדקק לעיניים כי הרואה יהיה כמי שאינו רואה. קרוב לוודאי לא נצטרך להתבטא, כי הלשונות כולן יהפכו לממוכנות או עיליות, חוזרות על אותו דיבור, מתחילתו ועד סופו. הדיבור עצמו ולפירוש שלו לא תהיה משמעות. אוי ואבוי, נראה שהאדם באמת הוא האויב הראשון לאדם. שד מחזיק בגולגולת אדם היושב על כסאו מתחת לעץ, הדומה לעץ הזקום (עץ שאת פריו המר אוכלים בגיהינום), מלטף את צווארו בעדינות, ושומע קול במרומים: "מחר, או בעוד שניות, יוכרע העניין. השחיטה היא אומנות, חותכת ראשי אדם כראשי בצל. בשקט. בטכניקה גבוהה. כאשר הדם נשפך...על מגפי הצבא, משקה צלול נמזג בקיבת העידן". למה אתה נועץ מבטך בי? כיצד אדע לאן יתעופף גופך? איש לא יתעניין היכן גופתך תהיה. במעמקי האדמה או תחת כיפת השמים, או תחת הכוכבים ששר עליהם אמראו אל קייס (משורר ערבי קלאסי), או השדים הטורפים שנשאו תחת בית שחיים כוח, או על מפתן הבוקר שהבטיח לך את לילך הארוך. מדוע אתה חוזר ושואל: כיצד הורגים אדם שאין אפשרות לשחזרו בתודעתו ובצורתו. כיצד הורגים בן אדם בזדון בביתו או ברחוב, או כיצד מתחשק לבן אדם להתפוצץ ולקחת אחרים עמו ברסיסים? או כיצד שוחט אדם אדם הדומה לו בצורתו, כפי ששוחט טלה מיואש, ולאחר מכן יתענג על-ידי הנחת ראשו על חזהו, כאילו מדובר באומנות מודרנית המוצגת במוזאון ההרג העולמי? או כיצד אישה מוצגת בכלוב, כאילו הייתה תרנגולת, ונמכרת כתרנגולת? למה אתה חוזר ושואל וצוחק: מהו תפקיד השירה בכל מה שקורה? והאם יש מעמד לשירה בעולם הערבי ? כידוע כל משורר ערבי הוא חלק מתופעה מדינית אידיאולוגית. מחמוד דרוויש, למשל, הוא משורר אהוב ומפורסם בעולם הערבי, אך הוא נזכר רק בהקשר לבעיה הפלשתינית. הוא איננו נזכר, אפילו אצל אלה האוהבים אותו ולומדים אותו, כיוצר עולמות אומנותיים חדשים, יפים ומלאי חכמה. הזמרה אצל הערבים היא בעלת חשיבות, הנאה והתרגשות גדולים, בעוד השירה הנאתה משנית. ברגע זה אתה נראה כאילו היית סיזיפוס אחר. האם התעייפת? דע לך כי לפניך אבנים רבות. לפי האגדה היוונית סיזיפוס היה שמח: הוא חי כדי לדרדר אבן אחת! לפי האגדה הערבית, אין סוף לאבנים שיש לדרדר, התרבו האסונות והסבל. והאבנים האלה אינן בונות בית נפרד, ששמו טבע, הקיים בראשים, הלבבות. בדם ובעורקיו ובוורידיו. בדמיון, בכפות הרגלים, הצעדים והידיים. האם אתה יכול להשתחרר מכל דבר קדום, ללא יוצא מן הכלל? אם כן, אתה רשאי לחלום, אז יש לך זכות לחלום. אז אתה יכול לדרדר את כל האבנים, רחוק רחוק. אבל, אבקשך אתה הטובע במודרניות שתשים לב: האם אינך רואה כיצד רוקד כובע המודרניות על ראש קוף מכני? האם אינך רואה שהילד איננו משחק כי אם משחקים בו ? האם השלטון בחיים הערביים הוא בעפרון או בחרב? האם הוא באזרחות או בדתיות? האם בעבדות או בחירות? אינני רוצה תשובה, כי אם להרחיק איתך: האם אינך רואה כי רצונו של הערבי היום לחיות חיים מאושרים, לאחר המרירות הרבה שירש או חיי בה. הדוחפת אותו לייאוש ולקבל כל מה שניתן להגשים? כאילו הוא רואה ברצון הזה מחסום בינו לסבלות ההיסטוריה, דבר שמחייב בדיקת הסיבות לסבל הזה. או לחשוב על ההיסטוריה? אך עליו להבין מה דוחף אותו לאשליות רבות ולסילוף הכרתו התרבותית. מעין מחסה פסיכולוגי בו גדלה אמונתו, במיוחד לנוכח האירועים המתרחשים מסביבו, העולם אשר חי בו הוא יער של מקלות הליכה: מדען איננו פועל לבדו, כי אם בעזרת אחרים, וזוהי בעיה גדולה.