את הישראלי המכוער לא מוצאים רק בדרך לוורנה. הוא שורץ על כל צעד ושעל בארץ, ויש לו שם רע גם מעבר לים. עם תדמית שלילית שכזו הוא הופך בהכרח לפרסונה נון-גראטה.
הוא יודע להידחף בתור לאוטובוס או לקופת הקולנוע ומשכיל לנצל כל פירצה אפשרית שתזכה אותו "להיות הראשון". בדרך כלל שם הצופן שלו הוא "אני אחריך", ודואג כמובן ליידע בכך את מי שניצב בתור לפניו. גם את כל הניצבים מסביבו הוא אינו מקפח, חלילה, כדי שכולם יראו וייראו.
הוא לא יבזבז רגע אחד מיותר בבנק, בעירייה או בקופת החולים, לפני שיסתלק עם המספר שהוקצב לו בעמדת ההמתנה לתור. הוא יחזור רק במועד שנראה לו לצורך התייצבות בפני הפקיד או הרופא הדרוש. הצרה היא שלא תמיד הוא מצליח לחשב את הזמן הנכון. או אז יפרוץ, מן הסתם, ויכוח קולני בינו, בעל המספר 40 בתור, לבין מספר 45, הממתין בו כבר שעתיים תמימות ומורטות עצבים, מבלי לנטוש אותו אפילו לרגע.
"אני מספר 40 ואני לפניך" - ירעים נוטש התור את קולו. העובדה שאיחר מעניינת, כמובן, רק את התחת שלו. "עכשיו זה תורי" - הוא יקבע נחרצות, ואוי למי שיעז להמרות את פיו. במקרה הטוב הוא ימטיר עליו מטר של קללות, ובמקרה הרע הוא פשוט יראה לו את נחת-זרועו.
עובדות בשטח גם בתור למעלית הוא תמיד הראשון וישתחל לתוכה עוד בטרם יצא ממנה אחרון היוצאים. בסופרמרקט הוא יציב את עגלת הקניות ליד הקופה, "כדי לקבוע עובדות בשטח", עוד בטרם מלאה סאת-קניותיו, כי מה שבטוח - בטוח. בינתיים הוא ימשיך את מסע-קניותיו ללא עגלה, כשהקונה התמים הנוסף, שכבר סיים את קניותיו, ייאלץ להמתין, בסבלנות, עד לבואו של מי שבכלל לא עמד בתור לקופה כמו כולם.
בחדר הכושר הוא יניח את המגבת האישית שלו על ההליכון, או על עמדת המשקלות, כדי לתפוס חזקה עליהם, ובינתיים אין לו שום בעיה להתאמן על אופני המרוץ. העובדה שבכך הוא מונע מאחרים להשתמש במיתקנים ה"תפוסים" על ידיו - כלל אינם מעניינו. שישקו לו.
גם בבריכת בית המלון, שבו יבוא יום אחד להתארח, חזקה עליו שיתפוס חזקה. הוא ימהר להניח, עוד בשעת בוקר מוקדמת, צרור-מגבות על כסאות הנוח, שאותם הוא אמור לנצל, יחד עם בני-משפחתו, רק לעת צהריים. הנופשים האחרים בבריכה של שעות הבוקר יתורו, בינתיים, לשווא אחר כסא פנוי.
לא מזיז באמצעות הטלפון הנייד שלו יאפשר "הישראלי המכוער" לכל דיכפין להאזין לשיחותיו האינסופיות, שיתנהלו תמיד בקול רם ונישא, וידאג לשתף אותם בחוויותיו. וכשהוא בנהיגה - אחת ידו עושה בהגה והשנייה מחזקת בנייד. העובדה שהוא מעכב בנסיעתו האיטית והבלתי-מרוכזת את המכונית שמאחוריו - כלל אינה מזיזה לו.. ואם בנהיגה עסקינן, הוא גם לא יהסס לרגע להחנות את מכוניתו ב"חנייה כפולה" ("דאבל פארקינג"), להסתלק מן הרכב לזמן מסוים ולחסום בכך את דרכה של המכונית החונה במקביל. נהגה, שיבקש להתניע אותה, יצפור אלף צפירות לשווא לנהג האלמוני והחצוף שלנו. זה האחרון לא יחזור, כמובן, למכוניתו, בטרם סיים את ארוחת הבוקר שלו בבית הקפה הסמוך.
ןכש"הישראלי המכוער" יגיע הביתה, בשעת צהריים, הוא לא יהיה רגוע יותר. או אז חזקה עליו שידאג להפעיל ב"פול ווליום" את הטלוויזיה או הרדיו שבחדרו, תוך שהוא מונע בכך את מנוחת הצהריים של שכנו הסמוך. ולעת ערב, משאגר עוד כוחות, הוא ישמיע לאורחיו, במסיבה הביתית שלו, מוזיקה מחרישת-אוזניים, וימנע מהם לנהל ביניהם שיח ושיג. לחוצפה הישראלית, מסתבר, אין אח ורע.