פול וֶרלן, מגדולי משוררי צרפת, היה רק בן 24 כשיצא לאור בשנת 1866 הקובץ "שירים שבתאיים" "Poèmes saturniens" שבו נמצא "שיר סתיו", בחלק הקרוי "נופים עצובים". הרי גרסתי לתרגומו:
שיר סתיו
יְבָבוֹת אֲרֻכּוֹת
שֶׁל כִּנּוֹרוֹת
בַּסְּתָו
אֶת לִבִּי פּוֹצְעוֹת
לֵאוֹת
יְגֵעוֹת.
נֶחְנָק כֻּלִּי
וְחִוֵּר כְּסִיד, כַּאֲשֶׁר
זְמַנִּי נִגְזָר,
אֲנִי נִזְכָּר
בִּימוֹת עָבָר
וְדִמְעוֹתַי זוֹלְגוֹת
וְאָז אֵלֵךְ לִי אֶעֱזֹב
בָּרוּחַ הָרָעָה
נִדַּף
לְעֵבֶר זֶה, לְעֵבֶר אַחֵר,
כְּמוֹ
עָלֶה נוֹשֵׁר.
(מצרפתית: אורנה ליברמן)
שירו זה המפורסם של פול וֶרלן פורט על משמעות עונת הסתיו כמבשרת מוות. מילים פשוטות, ברובן יומיומיות, מאכלסות שלושה בתים קצרים, כימות חייו הרעים של אדם לאה, יגע ומלנכולי המובל לחוסר אונים ולמוות. דומה שעוצמתו של השיר באה מפשטותו ותמצותו. הצהרות כלליות, העלולות להישמע בנליות, על זמן החיים הקצוב ותוגת השלכת, הופכות תחת ידו של וֶרלן, באלכימיה סודית, לאמירות אישיות, מקוריות, נוקבות ודרמטיות של שירה צרופה.
יללות הרוח נשמעות כקינות כינור הפוצעות את לבו של המשורר. זמר הכינור הנוגה דומה לצלילי פעמוני-כנסייה המבשרים את מותו של אדם. מהלב הפצוע מתפשט חיוורון המוות אל כל הגוף. הלאות האיטית מתהדקת לטבעת חנק. מחוגי השעון נעים לעבר השעה הגורלית שתצלצל עוד מעט. אין המשורר אלא כלי משחק בידי הרוח הרעה, מחוץ ומפנים. אנחות בכיו עונות ליבבות הכינור. הוא משלים עם גורלו ומוסר עצמו לידי הרוח הרעה, כעלה נידף המתנודד לכאן או לכאן לפי גחמותיו של כוח עליון.
השיר שהתחיל בנוף מואנש מסתיים באיש מוחפץ. הדימוי האחרון, המשורר כעלה, משלים את ההתמזגות של הנוף הפנימי בנוף החיצוני, ואף יותר מכך. הראי שהציג הטבע למשורר הופך לו לקבר. לא בכדי המילה האחרונה בשיר היא "מת" - עלה שלכת בצרפתית קרוי "עלה מת" - Feuille morte.
השיר מאחד את שלוש אהבותיו הגדולות של וֶרלן - מוזיקה, ציור וכתיבה - וכולן נשלטות על-ידי מועקה קיומית תהומית וצורך בלתי פוסק בנקמה שהובילו אותו להרס עצמי ואובדן.
האם ידע וֶרלן הצעיר איזה אופי תישאנה 27 השנים שיהיה עליו עוד לחיות עד שתבוא שעתו? המשורר היה משוכנע שגורלו נקבע מראש על-ידי השפעתו המזיקה של הכוכב שבתאי, ומכאן שם הקובץ "שירים שבתאיים". או אולי הוא עצמו קבע את גורלו בהסירו כל אחריות אישית ובהשליכו את האשמה על כוחות עליונים.
שלוש עשרה שנים ארוכות ציפו הוריו להולדתו אחרי שלוש לידות נפל. העוברים נשמרו שלושתם בצנצנות אלכוהול, בסלון המשפחתי, מעל האח. פול-מארי נולד ב-1844 בעיר מץ למשפחה בורגנית בעלת אמצעים. בן יחיד שלידתו התקבלה כנס משמים. יעיד על כך שמו, פול-מארי - מארי כדי להודות למריה הקדושה שאליה התפללה אמו המאמינה וביקשה ממנה לגאול אותה מעקרותה. שנתיים קודם לכן אימצו הוריו בת דודה יתומה, אליזה. אליזה הייתה בתה של אחות אמו, וכשזו נפטרה זמן קצר לאחר לידתה, לקחה אותה המשפחה אליה וגידלה אותה כבת.
ב-1851 החליט אביו של וֶרלן לפרוש מהצבא הנפוליאוני שבו שרת כקצין מצליח, והמשפחה עברה לגור בפריז כדי להעניק לפול את החינוך הטוב ביותר שיבטיח את עתידו. פול פוקד את בתי הקפה של עיר הבירה, מתיידד עם משוררי אסכולת הפארנאס Les Parnassiens ושותה אבסינת. הוא מאוהב בסתר בבת הדודה אליזה ומקווה לשאתה לאישה, אך זו מתחתנת עם תעשיין עשיר, בעל בית חרושת לסוכר בצפון צרפת. בסיועה הנדיב הוא מוציא לאור את קובצו הראשון "שירים שבתאיים" שבו ניכרת הערצתו לבודלר. הביקורת מתעלמת מהספר, למעט כמה חיצים ארסיים ומאמר אוהד של אנטול פרנס, ו-500 העותקים שהודפסו במימון עצמי כמעט ואינם נמכרים. ברבות הימים יהפוך כידוע האוסף הזניח לאחד מקובצי השירה המפורסמים והנקראים ביותר בעולם כולו.
בחופשות הקיץ מבלה פול בביתה של אליזה מושא אהבתו הטהורה, ובשאר חודשי השנה הוא שותה לשוכרה ופוקד פרוצות. אביו של פול המודע לחוסר יציבותו של בנו ומודאג בנוגע לעתידו, מכניס אותו לעיריית פריז כפקיד. פול גר אצל הוריו, ואחרי מות אביו, ב-1865, ממשיך לשהות עם אמו שאיתה הוא מנהל מערכת יחסים בעייתית ואף פוגע בה פיזית. פול נאשם כמה וכמה פעמים בניסיון רצח. מות האב, ששימש מעקה וסכר לחולשותיו של הבן, מעמת את פול עם אם שאינה מונעת מבנה יחידה דבר ומוכנה למלא את כל רצונותיו.
מותה הפתאומי של אליזה ב-1867 בגיל 31 מחריף את בעיית השתייה והאלימות של פול. בהתקפת זעם הוא משליך ארצה את שלוש הצנצנות שבהן שמרה אמו את שלושת עובריה ושובר אותן לרסיסים. בעצת אמו הוא נושא לאישה ב-1870 את מתילד מוֹטֵה בת ה-17, ושנה לאחר מכן נולד בנם ז'ורז' (בריאותו תהיה רופפת, הוא יעבוד כשען וילך לעולמו ב-1926 בלי להותיר צאצאים). פול מקווה שאשתו הצעירה והמצודדת, בת למשפחה בורגנית למהדרין, תרפא אותו מחייו ההוללים, נטייתו לטיפה המרה, לקובות אפלות ולבחורים עולי ימים.
בחתונתו של פול השתתפה המהפכנית הנודעת לואיז מישל, שהייתה מורתה של מתילד. הימים הם ימיה הסוערים של הקומונה של פריז. פול ואשתו אינם מתערבים באופן פעיל במרד, אך חיבתם נתונה לקומונרדים. כדי להציל את עורם, היה עליהם לברוח מעיר הבירה מאימת כוחות הממשלה, "צבא ורסאי", שדיכאו את המורדים בחוזק יד (20 אלף הרוגים).
הזוג חוזר לפריז. פול נקרע בין אשתו מתילד למשורר ארתור רמבו. הוא עוזב את אשתו לטובת המאהב הצעיר, וחי בחברתו שתי שנות נדודים סוערות באנגליה ובבלגיה. פול מאיים לרצוח את אמו, את בן זוגו ולהתאבד לאחר מכן. למרבית המזל הוא מגשים את איומיו באופן חלקי בלבד. ב-1873 יורה פול בארתור ופוצע אותו קלות בפרק ידו השמאלית. פול נעצר, נשפט ומרצה תקופת מאסר בבית כלא בבריסל ולאחר מכן במונס, שם הוא כותב שירים ספוגים באמונתו המחודשת בדת הקתולית שינק בבית הוריו מאמו האדוקה, מעין ניסיון "חזרה בתשובה" המבטא שאיפה כנה ועמוקה, אם כי זמנית, לטוהר מידות. פול, כילד נצחי, זקוק לגבולות. חומות בית הכלא מיטיבות עמו בהגינן עליו מפיתויי העולם החיצוני. מגן דומה מפני חולשותיו ימצא המשורר בסוף חייו בין כותלי בתי-החולים שבהם יתאשפז תכופות.
ב-1875 פול משתחרר מבית הכלא שנה מוקדם בזכות התנהגות טובה, ומנסה לשקם את נישואיו עם מתילד. אך זו, שנפגעה קשות מאלימותו, שכרותו ובגידתו, נחרצת בדעתה להיפרד מהבעל המתעלל, החוזר תמיד לסורו על-אף הבטחותיו ותחינותיו, ומשיגה גירושים ומשמורת על בנם. לז'ורז' לא יהיה קשר ממשי עם אביו, עוד מכה קשה לפול שבד בבד עם חייו פורעי החוק, ערג באופן פרדוקסלי לחיי משפחה יציבים.
דימוי העלה הנישא ברוח לעבר זה או אחר שהגה המשורר בצעירותו חזה להפליא את האופן שבו יתנהלו חייו בעתיד. ב-1875 מתיישב פול ליד לונדון ומקבל משרה של מורה לצרפתית, לטינית, יוונית וציור. אחרי שנתיים של הוראה, גם בערים אחרות באנגליה, הוא חוזר לצרפת, ממשיך בהוראה בערים שונות. באחת מהן הוא פותח במערכת יחסים עם אחד מתלמידיו, לוסיאן לטנואה. השניים מגורשים מבית הספר ונודדים לאנגליה ובחזרה לצרפת. הפרשה מסתיימת באופן טרגי ב-1883 שבה נפטר בן הזוג ממחלת הטיפוס בגיל 33 - עוד מכה קשה לפול שסופד ל"בנו המאומץ", כפי שכינה אותו, ב-25 שירים. סיפור הקשר השערורייתי עם התלמיד כרוך גם באיבוד הירושה שהשאיר האב לאשתו ולבן. אמו של וֶרלן, שמילאה את כל משוגותיו, קנתה לו חווה חקלאית בחבל הארדנים שבה התיישבו הוריו של לוסיאן. וֶרלן שכר בית בקרבת החווה, שנמצא מול פונדק-בית קפה. החבורה ניסתה כוחה בעיבוד אדמה, אך מפעלה נכשל והחווה נמכרה בהפסד. הפונדק שבו נהג המשורר שרצה להיות איכר לבקר, לכתוב, לצייר, לאכול, לשתות ולהשתכר, הוא כיום, אחרי לא מעט תהפוכות, מוזאון המוקדש לוֶרלן ומרכז תרבותי.
אמו של פול קונה להוריו של לוסיאן, שאיבדו את בנם, בית חדש, וכך שוב מרוקן אותה בנה מחלק ניכר מכספה. האם ובנה מתיישבים ביחד באותו כפר בחבל הארדנים. פול שותה לשוכרה, משחית בני איכרים, מאיים שוב על אמו ברצח ונכלא שוב בבית סוהר אזורי.
פול חוזר לפריז ומנסה למצוא את מקומו כפקיד ציבור, כמו בתחילת חייו. אך אחרי חקירה בקשתו נדחית. המידע שמגיע מבריסל אינו מאפשר לאדמיניסטרציה להעסיק אדם בעל תיק משפטי כה עמוס (בתקופה ההיא הומוסקסואליות הייתה אסורה בצרפת, ונחשבה כעבירה חמורה אף יותר משתי יריות האקדח המפורסמות שפצעו קלות את רמבו). עם זאת, ב-1884 מפרסם וֶרלן מסה, "המשוררים המקוללים"," Les Poètes maudits" שבה הוא משרטט את דיוקנם של טריסטן קורבייר, ארתור רמבו וסטפן מלרמה. הספר זוכה להצלחה גדולה וב-1888 מתפרסמת גרסה מורחבת שלו בצירוף שלושה דיוקנים נוספים ובהם זה של וֶרלן עצמו. פול יוצא סוף-סוף מאלמוניותו, קבצי שיריו זוכים, הודות לספר הביקורת, לעדנה מאוחרת ומקבעים אותו כאחד מהמייצגים הגדולים ביותר של הזרם הדקדנטי והסימבוליסטי. וֶרלן עצמו לא ייחס משמעות גדולה למונחים אלה.
על אי-בהירותם האריך דיבור בהרצאה על שירת זמנו שנתן בהאג, ב-4 בנובמבר 1892. עם זאת, למרות שלא סבל במיוחד מהאדישות שבה התקבלו ספריו עד עתה, הוא נהנה מאוד מתשומת הלב שלה זכה לפתע. לאחר מותו של לקונט דה ליל, מנהיג חברי אסכולת הפַּרנאס, מקבל וֶרלן מידי עמיתיו את התואר המכובד "נסיך המשוררים" שיעבור אחרי מותו לסטפן מלרמה. בנוסף לביקורת הספרותית, מפרסם וֶרלן גם טקסטים נוספים בפרוזה, הרבה פחות ידועים לקהל הרב, ברובם אוטוביוגרפיים, ביניהם "לואיז לקלר", "זכרונותיו של אלמן", "בתי הסוהר שלי", "בתי החולים שלי" ו-"וידויים".
למרבית הפלא אין הצלחתו הפתאומית ככותב מבטיחה לו קיום נאות. ב-1886, לאחר מות אמו, נאלץ פול לתת את כל מה שנשאר מהונה לגרושתו מתילד כיוון שלא שילם לה מעולם את קצבת המזונות, ונשאר בחוסר כל. ולא זו בלבד. את הפרוטות המעטות שירוויח משכר סופרים על שיר זה או אחר, מתשלום זעום על הרצאה זו או אחרת שיוזמן לתת, תשדודנה ממנו נשים מפוקפקות שאיתן היה מתרועע ובהן נתן את אמונו. פול, כדרכו, מיטלטל כעלה נידף בין עבר זה לעבר אחר. בין שתי חברותיו, פילומן בודן, פרוצה, ואז'ני קרנץ, רקדנית לשעבר וזבנית בחנות בגדים בהווה, ניטש קרב ציפורניים על זכותן למרוט מהמשורר האומלל כל מה שאפשר. פול מידרדר והולך, צולל לתהומות האבסינת, משחית עוד ועוד את בריאותו הרעועה בלאו הכי, מתאשפז בבית חולים זה או אחר, מגיע עד חרפת רעב. חבר שפגש אותו שבועיים לפני מותו מתאר אותו בכאב כקבצן צמוק, מתנודד, מעורר רחמים ומרתיע שהסתובב ליד כיכר אודאון בכובע מעוך ודהה, במעיל מטולא ובנעליים פעורות. בכיסו היו כמה פרוטות שקיבל ממוציאו לאור ובהן שמח להזמין את החבר למסעדה ברובע.
החל מ-1891 קושר פול חייו לאלה של רקדנית המיוזיק הול לשעבר, אז'ני קרנץ - לא מצודדת, קמוטה ונרגנת, שידעה ימים יפים יותר, וכל מבוקשה הוא לגזול מוֶרלן את כספו. זה מתהלך בבגדים קרועים ובנעליים בלויות עד לסוף הבלתי נמנע, בגיל 51, ב-1896. חברים מספרים שלאחר מריבה קולנית עם אז'ני קרנץ, הותירה אותו זו על רצפת חדר בלתי מחומם בלילה קר במיוחד, בלבוש מינימלי. השכנים שמעו את גניחותיו, אך מי מתערב במריבות לא לו? למחרת בבוקר מצאה אותו אז'ני קרנץ באותו מקום שבו עזבה אותו, על הרצפה, גווע. כמו בבית השני של "שיר סתיו" הנבואי, סיים המשורר חייו גונח, נחנק וחיוור כסיד.
לפנות ערב נפטר, בדירת שני החדרים שאליה עבר שבועיים קודם - אחרי מעברים בלתי פוסקים ממקום מגורים עלוב אחד למשנהו - שבה קיווה למצוא מנוח לאחר תלאות נדודיו במשך 25 השנים האחרונות. בקומתו השנייה של הבית ברחוב דה קרט מספר 39 מוטלת גופתו, כשצווארו הכחוש מעוטר בעניבה שחורה והדורה שענדו לו חבריו הנאמנים. פול וֶרלן מת כעני מרוד לפני שעמד לקבל מחבריו האמנים מילגה חודשית קבועה שהייתה אמורה לאפשר לו לסיים את חייו בכבוד.
ארון קבורתו עבר לפני בניין האופרה בדרכו לבית הקברות. בלילה שלאחר הלוויה, התרחש אירוע מסתורי, לפי העיתונים. זרועה של אלת השירה והנבל שבו החזיקה, מתוך קבוצת הפסלים האלגוריים על גג האופרה, נמצאו מרוסקים במקום המדויק שבו עברה תהלוכת הקבורה...
שלל יכולות אמנותיות - ציור, מלל, מוזיקה, משחק, קולנוע - בשילוב של נטייה להוללות, לשתייה, לעישון ולאלימות אפיין גם את הזמר הנערץ, סרז' גנסבורג (1928-1991), שאחד משיריו הידועים, "באתי להגיד לך שאני עוזב" "Je suis venu te dire que je m’en vais" שואב את השראתו מ"שיר סתיו" ואף מזכיר במפורש את שמו של וֶרלן. זמרים רבים אחרים הושפעו מ"שיר סתיו", שלא לדבר על אלה ששרו אותו, מולחן, ככתבו וכלשונו (שירים רבים של וֶרלן הולחנו על-ידי מוזיקאים שונים, ביניהם קלוד דביסי שהלחין 13 מהם).
אין זה מפתיע שגנסבורג, כמו אמנים רבים אחרים, רחשו הערצה לוֶרלן ועיבדו את שירו. אך לא בהכרח צפוי היה שהבית הראשון של "שיר סתיו" ייכנס להיסטוריה כטקסט צופן שבו השתמש רדיו לונדון, ב-1 וב-5 ביוני, 1944, לפני הפלישה לנורמנדי, כדי ליידע את אחת מרשתות תנועת-ההתנגדות הצרפתית שכינויה היה "VENTRILOQUIST", "פיתום" (מדבר מן הבטן), בדבר מועד התחלת-המבצע שהתרחש זמן קצר לאחר מכן. מאות רבות של הודעות צופן המיועדות לרשתות המחתרת נאמרו באמצעות הבי.בי.סי., אך שירו של וֶרלן הוא המפורסם בהן. וליתר דיוק: ב-1 ביוני, הצופן "יבבות ארוכות של כינורות בסתיו", נאמר כדי לתת את האות לאנשיו של פיליפ דה וומקור Philippe de Vomécourt לחבל במסילות הרכבת המובילות לנורמנדי ולהרסן, כדי לא לאפשר לגרמנים להחיש סיוע לחייליהם. ב-5 ליוני הצופן "את לבי פוצעות לאות יגעות" מאשר את ההודעה הקודמת. ועובדה היסטורית זו מתווספת לאותות הכבוד שניתנו לפול וֶרלן...