כתובה נגד גט

לשיטתנו קיימת דרך הלכתית נוספת והגיעה העת ליישמה, בפרט במקרים הקשים בהם חוסר תום הלב של הבעל היא קיצונית במיוחד. במקרים אלה ברור שעקשנות הבעל והתעלמותו, מקורם ברשעות המתבטאת באי ציות עקרוני וחסר טעם הגיוני לפסק דין של בית הדין הרבני, המצווה על הצדדים להתגרש. במקרים אלו, גם צווי ההגבלה אינם מועילים. עקב כך האישה נותרת עגונה, והיא כאלמנה בחייה. בנסיבות אלה יש לאפשר לאישה לקרוע את כתובתה. אומנם בכך היא מוותרת על הזכויות שהכתובה מקנה לה, ואקט זה מנמיך את מעמדה מאישה נשואה למעמד של פילגש³. אלא בהיותה כזו - אין צורך להזקיק אותה לגט על-מנת להשתחרר מהנישואין. בית הדין הרבני יכול וצריך להכריז עליה כפנויה, באמצעות גט מטעמו ולא מטעם הבעל. קריעת הכתובה מבטלת באבחה אחת את הקידושין. הכתובה כידוע מהווה מסמך המסדיר את חיובי הממון ושאר החיובים של הבעל כלפי האישה. היא כה יסודית ביצירת מוסד הנישואין, עד כי ניתן לומר שהיא יוצרת קניין מבחינה הלכתית, ולפיכך השמדתה מבטלת את קניין הקידושין. ואמנם להלכה אסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת ללא כתובה, וכל השוהה עימה בלא כתובה - הרי זו כביאת זנות⁴. מכאן שההלכה תלתה את קיומם של חיי נישואין בקיומה של כתובה. כל רגע בלעדיה, הקידושין נחשבים כבטלים. על-פי ההלכה האיש מקדש, כלומר: מבצע קניין אישות כלפי האישה והיא מצידה מתקדשת לו. אין האישה מקדשת, לאמר: היא אינה קונה את הבעל לעצמה, היא אינה מבצעת אקט של קניין בו, אלא הופכת להיות בבעלותו. עם זאת, כלל גדול הוא שאין משיאין אישה אלא מדעתה⁵. היא מצידה מתקדשת לאיש על יסוד הבטחתו שיקיים את כל תנאי הכתובה. הכתובה היא חוזה בכתב שנעשה בשעת הנישואין ותוקפו מחייב על סמך הכלל שכל תנאי שבממון - תנאו קיים⁶. מכאן שהקידושין תופסים באישה כל זמן שהכתובה, המשקפת את מכלול תנאי הסכמתה, מקוימת והבעל ממלא אחריה. הקידושין הם אומנם אקט חד-פעמי מצד הבעל, ואולם משך תוקפם תלוי למעשה כל הזמן בהסכמת האישה. הם מתחדשים כל העת על יסוד הסכמתה. ברגע שהסכמתה התבטלה, כך למשל במצב בו הכתובה הושמדה ואיננה, ממילא אין הקידושין יכולים להמשיך ולחול עליה. הוא שאמרנו: האישה מתקדשת מדעתה, ודעתה כעת השתנתה. המשמעות היא שהנישואין בטלים מעתה ואילך ולא למפרע.

אמנם נכון הוא שעל-פי דעת פוסקים רבים, הקידושין שרירים וקיימים אף ללא חתימת מסמך הכתובה. לשיטה זו הכתובה אינה מעכבת לגבי תוקף הנישואין והחלת החיובים הנובעים מהם, הואיל והיא שייכת לחיובי ממון הנובעים מן הנישואין ולא לעצם יצירתם. אולם, לא יעלה על הדעת שניתן יהיה לקדש אישה בפרוטה או בטבעת שוות פרוטה, ובשווי זעום זה לנעול אותה תחת משטרו של בעל עריץ עד שימות או עד שיתרצה לשחררה בגט. לא ייתכן שכוונת ההלכה לשעבד אישה לנצח או להרוס את חייה בשביל פרוטה או בשביל שווה פרוטה. מן התורה, הקידושין התופסים הם אך ורק קידושי ביאה או שטר. ואילו הקידושין במתכונתם השכיחה, קרי בטבעת, המכונים גם קידושי כסף, הם קידושין שתיקנו חכמים ואינם מהתורה⁷. לא יעלה על הדעת שעל-מנת לכרות קידושין מדרבנן, נחייב בגט שבכוחו לכרות קידושין מדאורייתא. די לקבוע שהואיל והתקדשה לבעל בממון, והוא לא מקיים את התנאים הממוניים הנלווים לקידושין, הם בטלים מרגע שהיא אינה חפצה במשטר כזה. וכבר אמרנו שכל תנאי שבממון - תנאו קיים⁸. להשקפה זו, אפשר שמחדלי הבעל בקיום תנאי הכתובה גורמים לכך שהקידושין, הכרוכים ושלובים ובאים יחד ובבת אחת עם החתימה עליה, תלויים על בלימה ועומדים על כרעי מאומה, והקידושין בטלים למפרע ודינם כלא היו. בהקשר זה הפתרון המוצע דומה במשהו להפקעת קידושין. ואולם בשונה מההפקעה, המכוונת כנגד עצם החלות של הקידושין מלכתחילה, כאן הם בטלים מעתה ואילך. זאת לנוכח העובדה שהקידושין הם הליך שנוצר ותוקפו מותנה בהסכמת האישה ומתחדש כל העת בתנאי שאינה מתנגדת. התנגדותה, המתבטאת בהשמדת חיובי הבעל כלפיה כפי שהם מגולמים בכתובה, עוצרת בקידושי כסף את חידוש הקידושין בה. היא איננה מעוניינת בו ולא בהתחייבויותיו שממילא אינן מקוימות. משכך, הקידושין בה אינם תופסים עוד.

נימוק שלישי לשיטתנו נעוץ במה שכבר הערנו לעיל בעניין תוקפם של קידושי כסף שאינם מן התורה, אלא מדרבנן. אומנם לצורך שחרור האישה בטוח יותר הלכתית להזקיק אותה לגט, שכאמור בכוחו לכרות נישואין מדאורייתא, וקל וחומר שכוחו לשחררה מקידושין דרבנן. אולם, המחיר הנלווה לו גבוה מאוד. לפי נתוני בית הדין הרבני, בשנת 2012 נפתחו למעלה מ-17,000 תיקים לתביעות גירושין והסכמי גירושין; התגרשו, כלומר ניתנו גיטין, רק ב-10,694 מהם⁹. כך שבשנה אחת התווספו 7,000 נשים יהודיות למעגל העגונות במדינת ישראל. נשים אלה קשורות לבעליהן ונמנע מהן להפליג הלאה בחייהן. חייהן מושעים והן בהמתנה מורטת עצבים לגט המיוחל. לפי דברינו, נדמה שכלל אינו נצרך. בשל מחירו הגבוה של הגט הגענו למצב מצער, בו יהודים רבים, אפילו נאמנים להלכה, נמנעים לכתחילה מלמסד את הזוגיות שלהם או של ילדיהם כדת משה וישראל, על-מנת שבמקרה שהזיווג לא יעלה יפה, לא יקשה עליהם להיפרד. כך למרבה האבסורד, דווקא במדינת היהודים, רבים מהיהודים חיים חיי זוגיות ללא נישואין כהלכה. הרמב"ם כתב¹⁰: "ובאחד מג' דברים אלו האישה נקנית: בכסף או בשטר או בביאה. בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים". משמעות הדברים היא שקידושי כסף הם מדרבנן. ועוד הוא כותב: "ואמרו חכמים ליקוחים יהיו בכסף, שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני"¹¹. מכאן שהמתקדשת בקידושי כסף נחשבת פנויה מהתורה. בזנותה תחת בעלה, לא תתחייב מיתה כדין מקודשת מן התורה, שהרי אינה מקודשת אלא מדרבנן, ומדרבנן אין חיוב מיתה. ברם, הרמב"ם בעצמו כותב שם: "ואישה שנקנית באחד משלושה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת ... ואם רצה לגרש צריכה גט". והוא מוסיף¹²: "וכיוון שנקנית האישה ונעשית מקודשת, אף על-פי שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה, חייב מיתת בית דין". מכאן שגם אם הקידושין מדרבנן, דינה כאשת איש לכל דבר, וכבר נשתברו הרבה קולמוסים על הערה זו. שהרי התמיהה במקומה עומדת: אם ההלכה שכסף קונה אישה מדרבנן, כיצד האישה תהיה מקודשת מן התורה? ניתן לבאר זאת על-ידי המונח: "קניין דרבנן מהני לדאורייתא". כלומר: הקניין שנעשה ברמה של דרבנן, יכול להועיל ולהיחשב ברמה מספיק טובה כמו שנוצר מהתורה. אלא שמונח זה כלל אינו מוסכם ויש לגביו סתירות ופרכות רבות בש"ס ובפוסקים¹³. אפילו הרמב"ם בעצמו קובע ומודה שאין קניין דרבנן מהני לדאורייתא. כך למשל פסק שאין לגדול לתת את אגודת הלולב לקטן, מי שאינו בן 13, לנענע בחג הסוכות, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה. לפי זה נמצא שכאשר הקטן יחזיר לגדול את הלולב, הלולב יוקנה לו בחזרה רק, מדרבנן והוא לא יוכל לצאת בו ידי חובת נענוע מן התורה¹⁴. מכאן ראיה שקניין דרבנן אינו מועיל לשל תורה. ולכן לשיטתנו כיום אין ממזר מהתורה, מלבד הנולד משארי בשר ממש כאחותו, או אמו ואחות אביו וכיוצא בזה, שכן כולם מקדשים בכסף ולא נותנים דעתם כלל לביאה ושטר¹⁵.

קיים בהלכה מוסד בו משתחררת האישה מכבלי עגינותה ללא צורך בגט. זהו מוסד החליצה ביבמה. החליצה משחררת את האישה מזיקת קניין האישות של אחי בעלה המנוח¹⁶. זהו מוסד שמאפשר להתיר אותה מזיקה זו, ללא היזקקות לגט. מכאן שגט אינו מחויב מן התורה לכרות כל סוג של קנייני אישות. במצבים קלים יותר, שלא היה קניין של ממש מן התורה, אין צורך בו. די בהליך מוחלש, דוגמת החליצה. והלא קידושי כסף הם זיקת קניין אישות פרי פיתוח אנושי, שאינם קניין של ממש מן התורה. היעלה על הדעת שהם חזקים או עדיפים על זיקת יבמים, שהיא זיקת קניין אישות מהתורה?! והלא אם מהתורה, שדיניה חמורים, אין מזקיקים אישה הקשורה בזיקת קניין אישות לגט, מדוע שבדיני אדם נחייב אותה?! דווקא מן הדין שנסתפק בהליך מוחלש. כבר מצאנו שכאשר קיים רצון רבני, מוצאים את הדרך ההלכתית לאפשר את התוצאה הרצויה. כך למשל פיתחו חכמים את טענת "מאיס עלי", המקנה לאישה שלל עילות גירושין, ללא שום הסמכה מפורשת מהתורה¹⁷. כך למשל תיקנו חכמים להקלה בעגונות, כדוגמת מי שראה במותו של הבעל והכיר אותו - סומכים על עדותו בלבד, במקום שני עדים הדרושים בכל דבר בדיני ישראל. ואפילו העד הזה הוא קרוב של האישה, או עד מפי עד שפסולים לכל עדות אחרת, ואף נוכרי עובד אלילים, ובלבד שניכר שסיפר אמת ולא מתוך כוונה להתיר את האישה. ואף האישה הנוגעת בדבר, אם לא היה ידוע שרבה עם בעלה או מעוניינת להיפטר ממנו, מעידה לטובת עצמה ונאמנת.¹⁸ כבר נפסק שהמקדש בכסף בפני עדים הקרובים מצד האם, אין חוששים לקידושיו כלל¹⁹. שאם נאמר שהכסף קונה מהתורה, הרי שעדות הקרובים מצד האם פסולים מהתורה ואין קידושין בפני עדים פסולים חלים כלל. ואם נאמר שקרובי האם אינם פסולים אלא מדרבנן, הרי גם קידושי כסף אינם תופסים אלא מדרבנן. לכן נפסק להלכה שהמקדש בקידושי דרבנן והעדים פסולים מדרבנן, אין חוששים לקידושין כלל. כאן המקום להדגיש שבמצב זה לא אומרים שהקידושין, שהן קניין דרבנן מהני לדאורייתא, ופסול העדים הוא רק מדרבנן. כלל ידוע הוא שכל ספק דאורייתא לחומרא, וכל ספק דרבנן – לקולא²⁰. לאור זאת ברור שכל הספקות שיעלו בקידושין מדרבנן צריך שיידונו לקולא, בפרט הספק שבעצם היווצרות הקניין. הייתכן בכלל שקניין דרבנן מהני לדאורייתא? נוכחנו לעיל שלכל הפחות קיים ספק בדבר. הספק הוא בהפיכת האישה מכוח קידושי כסף, לאשת איש מן התורה. הצורך במתן גט בקידושי כסף, אינו אלא עניין של הידור בכשרות שחרורה כדי שלא יהיה ספק שגם מן התורה היא משוחררת. ואולם ההידור בכשרות השחרור, אסור שיאפיל על כך שלכתחילה השחרור כשר בגט מטעם בית הדין הרבני. לאחר שתקרע האישה את כתובתה, די שיצהיר בית הדין הרבני על דבר היותה פנויה. במצב בו בית הדין הרבני מחייב את הבעל לתת גט, וברור שעיכובו נעשה כדי לסחוט את האישה ו/או מתוך רשעות, נטען שחז"ל לא נתנו כוח בקידושיהם על-מנת שיהוו כלי משחית בידי אחד הצדדים.

לאחר שהאישה תשמיד את כתובתה, בית הדין יתן את הגט בשמו של הבעל ואף בלא רצונו רק כדי שלא יאמרו שכביכול אשת איש יוצאת בלא גט²¹, שכן הגט כשלעצמו כשר כדין וכדת, הואיל ובית הדין קבע שעל הבעל לתת גט, והוא מסרב לתת אותו בטענות שווא. יוצא אפוא שכעת החשש שאנו עומדים בפניו הוא רק לעניין גט מעושה. אולם לאור כל האמור לעיל, תינתן הרשות לתת את הגט, ולא יהיה מחמת המעושה שבו לבטל את עצמותו של הגט. זאת, מאחר שבא להפקיע דיני אישות חלשים, בהיותם רק מדרבנן, ובטלה הסכמת האישה להיות כפופה להם מנימוקים מוצדקים שבית הדין הרבני אישר. דומה ששיטתנו כבר מצאה לה ביטוי מוחשי ומעשי בתולדות עם ישראל. כידוע, לאחר מעמד הר סיני, עת קידש ה' את כנסת ישראל כחתן המקדש את כלתו, וכרת עימה ברית "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"²², חטאה זו בעגל. חטא זה משול לזנות של אישה תחת בעלה, שקידש אותה. בראותו כן, משה רבנו שבר את הלוחות. על כך מצינו במדרש²³: ומה ראה משה לשבר את הלוחות? משל למלך שהלך למדינת הים והניח אשתו עם השפחות. ומתוך שהייתה עימהם, יצא עליה שם רע. שמע המלך ובא וביקש להורגה. שמע שושבינה, עמד וקרע כתובתה. אמר: אם יאמר המלך כך וכך עשתה אשתי, נאמר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך אחריה ולא מצא בה ערוות דבר, אלא השפחות הם היו שקלקלו. מיד נתרצה לה. אמר לו שושבינה, מרי (=אדוני), עשה לה כתובה אחרת שנתקרעה הראשונה. אמר לו: אתה קרעת אותה, לך והביא את הנייר משלך ואני כותב כתב ידי". המדרש מלמד שבזכות תושייתו של משה ששיבר את הלוחות, המשול לקריעת הכתובה של כנסת ישראל, הוא הצליח ללמד סנגוריה על עם ישראל ולהצילו. שבירת הלוחות, כקריעת הכתובה, ביטלו את הקידושין וכך היה בידיו לטעון שלכנסת ישראל, אשתו של הקב"ה, בפנותה אחרי העגל, כלל לא היה דין של מזנה תחתיו כדין נואפת, לפי שקריעת כתובתה שללה את היותה אשתו. בזכות כך ניצל עם ישראל מכליה. התורה גם מסיימת בציון לשבח על מעשה זה במילים "ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל"²⁴. רש"י מפרש במקום, שהסכימה דעת הקב"ה לדעתו של משה לשבור את הלוחות ואמרה לו: יישר כוחך ששיברת!. הנחנו כאן יסודות לשיטה הלכתית-משפטית בדבר שחרור אישה מבעלה בקידושי כסף ללא צורך בגט ממנו. השיטה מעשית ובת יישום, אפילו שעוד טעונה שכלול ופיתוח. הדבר תלוי בפתיחות דעתם ובאומץ ליבם של הדיינים בבתי הדין הרבניים. לו תאומץ שיטתנו, היא תקטין במידה ניכרת את מספר הנשים העגונות ותמנע סחטנות מצד בעלים ממרים. בפרט היא תקל על אותן נשים שחשות מחויבות להלכה וחשוב להן להשתחרר מהבעל באופן הלכתי. יש בה כדי לעודד יותר זוגות להינשא כדת משה וישראל ולהפחית ממזרים בישראל, כל זאת תוך שמירה גדרי ההלכה וטהרת היוחסין שבעם.

1. קידושין א', א'; קידושין ב', ע"א: "האישה נקנית בשלוש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים, נקנית בכסף, בשטר ובביאה...וקונה עצמה בגט ובמיתת הבעל". 2. חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה-1995. 3. סנהדרין כ"א, ע"א: "אמר רב יהודה, אמר רב: נשים - בכתובה ובקידושין; פילגשים - בלא כתובה ובלא קידושין". אישה נשואה זקוקה לגט על-מנת להשתחרר מן הנישואין, בעוד פילגש אינה זקוקה לכך כלל. בני הפילגש דינם כיהודים כשרים ואינם ממזרים, הם מיוחסים אחר אביהם ויורשים אותו ככל הבנים. מפירושו של רבינו חננאל (יומא ס"ו, ע"ב) יוצא שאבשלום לא עבר על איסור אשת איש כשבא על פילגשי אביו. כמו-כן מובא בתוספות (גיטין ו', ע"ב) שאין איסור סוטה על פילגש שזנתה. להרחבה ראו: אליקים אלינסון, "נישואין שלא כדת משה וישראל, עיון בספרי הלכה"" דביר, תשל"ו- 1975. 4. אבן העזר ס"ו, א'. 5. רש"י, בראשית כ"ד, נ"ז. אישות פ"א, ה"ד; שם, פ"ד, ה"א: אין האישה מתקדשת אלא לרצונה, והמקדש אישה בעל כורחה, אינה מקודשת. 6. בבא מציעא ז', י"א. בבא מציעא צ"ד, ע"א. מכירה פי"ט, הי"א. אישות פ"ו, ה"ט. 7. אישות פ"א, ה"ב: "בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים". 8. אין בכך שום שוני מסתם תנאי שהתנתה האישה בשעת הקידושין, שאמרו שלא חלו הקידושין כל שבטל התנאי. ראה: אבן העזר ל"ח. ובפרט שתנאי הכתובה אינם גרועים ממה שכתבו התוספות (קידושין מ"ט, ע"ב - דיבור המתחיל: "דברים"): שאנן סהדי שעל דעת כן נעשה הדבר גם בלא תנאי כפול, דכל מה שבליבו ובלב כל אדם יש לו תוקף של תנאי גם אם לא נאמר במפורש. ולא שייך טענת נסתחפה שדהו, כלומר: מזל האישה גרם והיא נועדה לחיות כך, כפי שנתבאר בתוספות (כתובות ע"ז, ע"א - דיבור המתחיל: "אבל") על דברי המשנה האיש שנולדו בו מומין וכו' אמר רשב"ג גבי איש ליכא למימר דנסתחפה שדה של אישה, דאיש אינו שדה של אשתו וכו'. 9. www.rbc.gov.il/Publications/.../2012.pdf 10. אישות פ"א, ה"ב. וראה ברש"י, כתובות ג', ע"א - דיבור המתחיל: "שויוה", שכתב בשם רבותיו במפורש שכל קידושי כסף מדרבנן הם, ואף שדחה דבריהם - מכל מקום מצינו כאן כמה ראשונים שייסדו לנו שקידושי כסף מדרבנן הם. 11. רמב"ם, משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ג', הלכה כז'. וראה בתשובה שכתב לשואל ששאל על דעתו בעניין קידושי כסף, והובאה בספר תשובות הרמב"ם מאת הרב יהושע בלאו, [הוצאת ראובן מס בע"מ ירושלים עמודים 631-633]. מדבריו נראה שהחזיק במה שכתב שקידושי כסף מדרבנן. וראה גם בהגהות הרב משה הכהן [אחד מהקדמונים] על הרמב"ם שם [בהוצאת רמב"ם פרנקל] שציין לפירוש רבותיו של רש"י הנ"ל, כסיוע לשיטת הרמב"ם. וראה גם מה שכותב הגאון רבי אברהם אליגרי בספרו לב שמח [בספר המצוות שורש ב' דף ל"ג עמוד ד' דיבור המתחיל ולמאי, ירושלים תשכ"ה, הוצאת ספרים לוין אפשטין] שכתב: ומכללן של דברים אלו שמענו שלא הרמב"ם לבדו בסברא זו וכו', שגם רבותיו של רש"י כולם זו דעתם. גם הרב שלמה בן אדרת מגדולי הראשונים בתשובה [סימן אלף קפ"ה] כתב שזו דעת הגאונים הקדמונים, הביאו בלב שמח שם, עיין שם. 12. רמב"ם, משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, פרק א', הלכות ב' ו- ג'. 13. פוסקים רבים דנו בשאלה זו, והביאם באריכות גדולה בשאלות ותשובות אור לי (סימן ל"א, דפוס איזמיר, שנת תרל"ג) לגאון רבי חיים חזקיהו מדיני רבה הראשי של חברון. ונציין אחדים מהם. מראיות הסוברים שקניין דרבנן מועיל לשל תורה: הקצות החושן (סימן רל"ה סעיף קטן ד') הביא ראיה מדברי המשנה [מסכת שקלים פרק א' משנה ד'] וכך נאמר שם: אף על-פי שאמרו שאין ממשכנים נשים ועבדים וקטנים, אם שקלו מקבלים מידם. וכתב בפירוש רבינו עובדיה מברטנורא שם [דיבור המתחיל מקבלים מידם] ובתנאי שימסרום לציבור לגמרי, כדי שלא יהיה קרבן ציבור קרב משל יחיד. וקשה שהרי הפעוטות אין מתנתם מתנה אלא מדברי סופרים, ומהתורה אין כאן מתנה לציבור, ונמצא קרבן ציבור קרב משל יחיד, אלא ודאי שקניין דרבנן מועיל לשל תורה. מראיות הסוברים שקניין דרבנן אינו מועיל לשל תורה: הגאון רבי אליהו ישראל אב בית הדין בעיר אלכסנדריה שבמצרים, וחברו של הגאון הרב חיים דוד אזולאי, בספרו ארעא דישראל [מערכת ל' אות ו', בהוצאת מכון נחלת ישראל, קריית ספר תשס"א] הביא ראיה מדברי התלמוד [מסכת נדה דף מ"ו עמוד ב']: מתיב ר' ירמיה יתומה שנדרה, בעלה מפר לה. והקשו, אי-אמרת בשלמא מופלא הסמוך לאיש דרבנן, אתי נישואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן, אלא אי-מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא, אתי נישואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא. ואם הדין הוא שקניין דרבנן מועיל לשל תורה, הרי הנישואין נחשבים כנישואי תורה, ויש בכוחם לבטל נדרים של תורה, אלא מוכח שקניין דרבנן אינו מועיל לשל תורה. 14. רמב"ם, משנה תורה, ספר זמנים, הלכות לולב, פרק ח', הלכה י'. 15. הגאון רבי ציון בוארון חבר בית הדין הגדול לערעורים וחבר בוועדה למינוי דיינים, בספרו שאלות ותשובות שערי ציון (חלק א' חלק אבן העזר סימן ה', עמוד ר"מ, ירושלים תשס"ב, יוצא לאור על-ידי מכון שמחת אברהם). 16. מן התורה נקבע שקיימת רק דרך אחת לקניין היבם ביבמתו וזו באמצעות ביאה. קידושין א', א'. כל זמן שלא ביצע קניין, היבמה קשורה אליו רק בזיקת יבמין, המונעת אחר מלקדש אותה. 17. התורה אפשרה רק לבעל לטעון שברצונו לגרש את אשתו, ככתוב כי מצא בה ערוות דבר. דברים כ"ד, א'. טענה דומה מצד האישה היא פיתוח אנושי של חכמים. 18. פ. דייקן (דיקשטיין), "המצב המשפטי של האישה בישראל", דינים, 55-56. 19. הגאון רבי יעקב כ"ץ מפראג בשאלות ותשובות "שב יעקב" (חלק ב', חלק אבן העזר סימן כ"א, דפוס פרנקפורט דמיין) והביא ראיה מהמבואר כן ב אבן העזר מ"ב, ה' ברמ"א. 20. ראו ברכות כ"א ע"א (לעניין ספק אם קרא קריאת שמע, שאמרו כל שהחיוב מהתורה מספק חייב לחזור ולקרוא, וכל שהחיוב מדרבנן, אינו חייב, שכן ספק דרבנן לקולא); וכן כלאים פ"י, הכ"ז; וקיצור שולחן ערוך קס"ח, ו'. 21. הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בספרו "שאלות ותשובות שואל ומשיב"( שתיתאי, חלק א' סימן ס"א, דפוס לעמברג, תרכ"ח). 22. שמות י"ט, ו'. 23. מדרש תנחומא, כי תשא ל'; רש"י, שמות ל"ד, א'. 24. דברים ל"ד, י"ב.