דז'ה וו. זאת ההרגשה נוכח השטף הרב של ההתארגנויות "הספונטניות" בשבועות האחרונים של תנועות חדשות יותר וחדשות פחות.
בסרט הזה כבר היינו ב-99. ע
שרות עמותות צצו אז שמומנו על-ידי בעלי הון ומדינות זרות. מטרתם הייתה להמליך את מפלגת העבודה (ששמה הוסב לישראל אחת)
ובראשה אהוד ברק לראשות הממשלה. הרחובות הוצפו בתעמולה שהדביקה לנתניהו כמעט את כל הכשלים שבעולם והשניאה אותו על חלק גדול מהציבור. באותו זמן גם אורגנו הפגנות "ספונטניות".
הסיפור העיקרי הוא ההתנהלות המופקרת של התקשורת. הייתה התעלמות מוחלטת והתעקשות של עיתונאים
לא לסקר את הנושא למרות
שהעירו את תשומת ליבם והם ידעו. אלמלא
מבקר המדינה שפרסם
דוח חריף התקשורת הייתה קוברת את הנושא. המונח תקשורת מאפשר לרבים להתחבא אחריו. מדובר על אנשים מוכרים, ביניהם
נחום ברנע,
בן כספית,
סימה קדמון,
רביב דרוקר,
רזי ברקאי,
עקיבא אלדר,
שלי יחימוביץ' העיתונאית, ועוד רבים ורעים אחרים.
הצלחות הוסתרו מהציבור (למשל שפחתו מאוד מספר הרוגי הטרור, שממשלתו התחילה עם 18 שרים), כל אמירה עוותה והוצגה בצורה גרוטסקית ("אפשר להוריד את השכפץ?" הוצג כהסתה). כל כשל אמיתי או מפוברק, הוצג כקטסטרופה. התקשורת הייתה ברובה שמאל. המטרה העיקרית שלה הייתה לסיים את הכיבוש. נתניהו היה מכשול עבורם ("יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו") . אך התעמולה התרכזה, בתחום הכלכלי. תמיד היו סובלים, נזקקים, מפוטרים שניתן להשתמש בהם כמעוררי חמלה וכעס וברק הבטיח "שהזקנה לא תשכב יותר במסדרון בית החולים".
נשכחה במסדרון אז, ב-99, זה נגמר לא טוב. נכון הם הצליחו, נתניהו הורחק ונבחר ברק. לא עברו שנתיים והאינתיפאדה פרצה. התוצאה הייתה פיגועי טרור ומתאבדים התפוצצו באוטובוסים, במסעדות וברחובות. כאלף!!! הרוגים . פחד לצאת לרחוב, הכלכלה שותקה, מקומות עבודה נסגרו, והזקנה נשכחה במסדרון.
לאחר הבחירות היו ווידויים של לא מעט עיתונאים
שהכו על חטא. אך זה היה עיקר רק אחרי ש"הסוסים ברחו מהאורווה" וגם מתוכם, במקביל, האשימו את "הפרנויה של נתניהו ושל אנשי הימין". האם נעשה אי-פעם תחקיר רציני מטעם אנשי תקשורת על אשמת התקשורת בקטסטרופה הזאת? ראו בהמשך את דעתם של אנשי תקשורת על ההתנהלות באותה תקופה.
אנחנו עכשיו ב-2015. שוב מתחילים הכספים לזרום בכמויות אדירות ושוב צצים להם אלה "שרוצים להציל את המדינה". שוב המטרה היא להמליך את מפלגת העבודה (ששמה הזמני עכשיו הוא
המחנה הציוני) ועכשיו עומד בראשה בוז'י (להלן: יצחק) הרצוג (אותו הרצוג מפרשת העמותות שהתנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ שלא למנותו לשר בממשלת שרון).
שוב צצים ארגונים, עמותות והתארגנויות שונות שכולם, איך לא? "התארגנויות ספונטניות של אנשים מכל קצווי הקשת הפוליטית". כולם "ממש, אבל ממש, מכל קצווי הקשת הפוליטית. כנראה שהקשת הזו קוצצה מימין כי מבט על הלוגו שלהם מסגיר את השתייכותם האידאולוגית: "לוחמי 73" (למען פתרון סופי לסכסוך), "ישראל יוזמת" (לסיום הסכסוך הישראלי פלשתיני), "המועצה לשלום וביטחון" (תמיכה בהסדר מדיני), "מפקדים למען ביטחון ישראל" (למען הסדרים מדיניים ביטחוניים), "קול אחד" (להנהגה אחרת ולמו"מ מדיני), "V15" (להחליף את נתניהו) "מיליון ידיים" (מחליפים את השלטון), "דוגמה אישית" (לגוש ישראלי דמוקרטי) ועוד אחרות שכולם כפי שניתן לראות ממש מכל קצווי הקשת הפוליטית.
גם ב-99 הם הציגו עצמם כ"היפים והתמימים" למשל "דור שלום רוצה שלום". נפלא לא? מי לא רוצה שלום? מי נגד חבורה צעירה ואנרגטית השוחרת שלום? רק שהם עברו על החוק בגיבוי כספי של מדינות זרות ושל
אנשי עסקים מהאליטות השבעות והעשירות של ישראל כמו
דב לאוטמן ומבין עשירי עולם אחרים כמו דניאל אברמס,
מרטין שלאף וחיים סבאן.
עכשיו 2015 מזכיר את 1999 עם קצת תוספות ושינויים אותן שיטות, אותם אנשים, אותם תורמים, אותן מטרות, אותן הפגנות. האם התוצאה תהיה דומה? האם תהיה כמו אז צהלה וריקודי שמחה ברוטשילד בתום הבחירות שתהפוך לקטסטרופה אחריהם? האם תהיה שמחה שתהפוך לבכי?
להלן תזכורת מהתבטאויות עיתונאים לאחר בחירות 1999: אורית גלילי בתוכנית 'שטח הפקר' כחודש לאחר בחירות 1996 "עיתונות כולה הייתה מגויסת לטובת פרס, באופן מוחלט... אני מרגישה באופן אישי כישלון מקצועי, ואני חושבת שהכישלון הוא קולקטיבי... המילייה של השלטון עם העיתונאים ביחד עם מבצעי הקמפיין, התחכך אחד עם השני, הזין זה את זה... ההעדפה של העיתונות הייתה פרס..."
שלי יחימוביץ', שנה וחצי לאחר בחירות 1996, בראיון ל
עיתון מעריב: "הגיע הזמן להודות בעובדות - התקשורת היא שמאלנית, תציבי קלפי בכל כלי תקשורת, ותקבלי תוצאות מאוד מובהקות, מהמרכז שמאלה. שיח העיתונות בארץ הוא לא השיח של הציבור, והניכור בין הציבור לתקשורת מגיע לשיאים חדשים כל יום. חוסר אמון טוטלי... 'ענבי זעם' למשל, אותו מבצע בעייתי, לא קיבל את הביקורת המגיעה לו כיוון ששמעון פרס עמד אז בראשות הממשלה".
שלי יחימוביץ' אמרה דברים דומים בראיון ל
אילנה דיין ב-1999
עקיבא אלדר, הפרשן המדיני של 'הארץ', מספר חודשים לאחר מערכת הבחירות של 99' בתוכנית 'תיק תקשורת': "ברק נהנה מהנחות, ממבצע מיוחד, בבחירות 1999".
אילנה דיין, לאחר בחירות 1999,
ג'רוזלם פוסט: "כל כותבי מאמרי המערכת ובעלי הטורים התייצבו כאילו איש אחד. יותר משנאה, קיימת התגייסות המונית לגרום לכישלונו [של נתניהו]".
שלום ירושלמי, גל"צ, 24.5.99: "לראש הממשלה נתניהו לא נתנו רבע שעה של חסד, וזה נכון, ואני חושב שבאמת הייתה התגייסות של התקשורת, אז בעד פרס ואחר-כך להפיל את נתניהו".
מתי גולן, 7 לילות, 2.4.99: "מדובר בקבוצה של אנשי שמאל שלא נוגעת לרעה באייקונים מסוימים. עיתונאים שבעיניהם כל מה שהשמאל עושה זה טוב ודמוקרטי וכל מה שהימין עושה נגוע בכוונות זדון. זו קבוצה של עיתונאים שאתה יודע מראש במי הם ייגעו ועד כמה הם ייגעו בו... אם אני אציין ארבעה שמות יחשבו שזה כל העניין, אבל הקליקה כוללת כמה עיתונאים בכירים וסביבם כמה בכירים פחות ומסביבם מעגל זוטר עוד יותר. הם שואבים את השראתם זה מזה... שיהיה ברור, אני שמאלני בדעותי, אבל דברים כאלה מקוממים אותי... כשיש מידע לא נעים על ברק אז אומרים 'עזוב, לא עכשיו' כי מה שחשוב עכשיו זה להיפטר מביבי".
דן מרגלית, בספרו 'ראיתי אותם', עמ' 259-260: "שיעור ניכר של אנשי תקשורת נוטים לצד מרצ יותר מאשר לעבודה... באורח סמוי, שלדעתי אין בו זדון, העניקה הדמוגרפיה האנושית של התקשורת עדיפות לטיפול בנושאים המעניינים את עובדיה... עדיפות מסוימת לעמדות השוללות או חולקות על תפישת מערכת הביטחון בכל עניין... צה"ל הוא יותר 'הם' ולא 'אנחנו'... בעידוד, בחלקו לא-מודע, להחריף את מלחמת התרבות החילונית-דתית...".
ארי שביט, מוסף הארץ, 26.12.97: "בישראל העכשווית קיימת זהות כמעט מוחלטת בין צבור האנשים המחויבים לרעיון השלום בגרסה היונית-הרדיקלית שלו, לבין צבור העיתונאים, המשפטנים והאקדמאים המופקדים על הנורמות האזרחיות והמשפטיות, על הזרמת המידע... מחנה מסוים, מוגדר מאוד, משמש בשלושה-ארבעה תפקידים: גם משחק... גם שופט... וגם מדווח...ומפרש את מהלכיו בערוצי התקשורת השונים".
אילנה דיין עונה לגולשת בפורום ב-ynet, 15.11.04: "... התקשורת מחבקת את אריק כרגע, כי נורא מוצא חן בעיניה מה שהוא עושה. תארי לך שהוא היה יוזם עכשיו טרנספר? או פולש חזרה ללבנון? מפריע לי שמידת הביקורתיות שלנו כעיתונאים נגזרת לפעמים ממידת הקרבה הרעיונית שלנו לנושא".
ינון מגל, כתב
ערוץ 10: "הטלוויזיה היא ממלכת המניפולציות. מראים תמונות של מאבטחים תוקפים והקריינים אומרים את ההפך, וכשאלפי אנשים עומדים בעצרת תפילה בגוש-קטיף לנוכח רבנים בוכים וזועקים, הכותרת היא: "אחיו של
יגאל עמיר היה בעצרת".
מוטי קירשנבאום, בראיון בעיתון העיר 13.3.98: "אני נפגש עם ערפאת ומאמין לו. פעם אחת באתי לבקר אותו, אחרי שהוא התלונן על הטלוויזיה הישראלית שהיא נותנת במה מדי גדולה לחמאס. הוא אמר שאנחנו ( הטלוויזיה ) מחזקים את החמאס. היה לי ענין מיוחד לבוא אליו ולהסביר לו איך התקשורת הישראלית פועלת. הייתה שיחה נהדרת. ישבנו שעות על שעות. הסברתי לו שתפקידנו זה לדווח על השלום, לא לשרת אותו ... אין תענוג וסיפוק גדול מלעשות כתבה ל"יומן השבוע" משום שאתה בורא איזה סיפור שהוא קשור למציאות. ויש בה הרבה אוביקטיביות, אבל גם הרבה סובייקטיביות. ואתה גם מכניס מפה ומכניס משם וזה תענוג. אני מצהיר מראש שהכל כאן (בטלוויזיה) סובייקטיבי וזה כיף".
מגיע קרדיט ותודה לאתר "זכות הציבור לדעת" ול"ארכיונרי" של נרי אבנרי שעושים עבודה מצוינת בריכוז קטעי עיתונות ווידאו המציפים עובדות שאחרים מנסים להעלים ובכך שומרים את האמת בקיום.