כשדמיון ופנטזיה נפגשים, מציאות חיינו חוגגת. זה מה שקורה בספרה של
מיכל רם, "בחירות". שמונה סיפורים לוקטו והפכו לספר מרשים אחד. אלא שמתוך השמונה, הסיפור שזיכה אותה בפרס, הוא סיפור ריאליסטי, המספר את סיפורי הידיים של סבה. היופי בסיפור הזה, שהוא מצליח לרגש שלושה דורות בכתיבה קולחת, סוחפת וזורמת. אנחנו לוקחים ממנו את עוצמת החוויה שמרגשת אותנו כל פעם מחדש.
"הדמיון הוא העין של הנשמה" אמר הסופר ג'וזף ג'ברט' והפנטזיה היא אחותו התאומה, כך אומרת אני. כי שבעת סיפורי הספר מתארים עולם דמיוני המשתעשע בשבילי פנטזיה ועושה לעיניים שלנו כישוף. לא כישוף שלילי אלא כישוף חיובי. כישוף שיוצר קסם.
מילים יש בכוחן להוביל את הקוראים לעולמות שרק הדמיון השובב שלנו יכול להמציא וזה קורה בסיפור "בחירות" שפותח את הספר. הנשמה שלנו מתכתבת עם דמויות מתוך אגדות וסיפורי מעשיות, אפילו עם הציור המפורסם המונה ליזה שצייר לאונרדו דה וינצ'י. הסופרת מיכל רם נכנסת בקלילות רבה אל עולמן של הדמויות ומפגישה אותנו עם מחשבותיהן, מעשיהן ככל שהדמיון והפנטזיה מאפשרים. בממלכה קסומה זו, שאין בה חוקים, מתוארים מצבים הזויים. מילים עולות הרבה כסף. המחירים לקניית מילים, הם מחירים מופקעים. ולא סתם נקרא הסיפור "ללא מילים", יש בו אירוניה קלילה על אובדן השפה העברית, על מקומם של מסרונים במקום לדבר וליצור תקשורת בחדווה של פגישה. הטלפונים החכמים לא יכולים להחליף את הרגשות. כי לרגשות אין תחליף. מתי מילים הופכות לריקות וחסרות מבע? מתי הן חדלות להיות משמעותיות עבורנו ביום יום ובפגישה מקרית של העיניים עם הספר? רם נותנת מענה לשאלותיי בסיפוריה. תיאור העולמות הפנימיים של הדמויות, הוא תיאור עשיר ולעתים נדמה כי העולמות הם עולמות ריאליסטיים לכל דבר ולא עולמות בדיוניים שיד הסופרת עיצבה אותם. כך קורה לנו כשאנו נתקלים באובססיה של אספנות. מי לא אוסף דברים שהוא אוהב בחייו. יש נשים שאוספות בובות מרחבי העולם ויש גברים שאוספים מקטרות ויש ילדים שאוספים את עצמם ושוכחים שהתבגרו כבר.
ללא טיפת אוויר הניגודיות בין הצורך לאסוף ובין הצורך לאוורר, הוא מוטיב מעניין בעיצוב הדמויות. כשבית הופך להיות דמות משנית בסיפור, חדריו הופכים להיות חנוקים, דחוסים ללא טיפת אוויר. לעתים בית כזה מאיר באור אפרורי את עולמן הפנימי של הדמויות ואנחנו הקוראים לא מבינים איך זה יכול להיות? האם הסופרת בחרה את סביבתה הקרובה או בדתה אותה מלבה? כי הסביבה המתוארת בסיפורים שלה יכולה להיות תמונה אופטימית, תמונה הומוריסטית, תמונה מסתורית שמעלה לנו את המתח והחרדה.
כשהחיים הופכים להיות "בית בליעה", האם אפשר לעצור בדרך ולאפשר לעצמי לא להבלע? האם אני יכול להיות שונה מהאחר? על שונות מדבר הסיפור "חיה כפי יכולתך", שונות שנוצרת מאוטופיה, מחזון של קהילת "חיה כפי יכולתך", לא צריך לבלוע, לא צריך לפתח אובססיה. צריך ללמוד לחיות את הרגע במידה. החיים המואצים מתפתחים בקצב מהיר ומאפשרים נגיעה בתוכם ונגיעה מחוצה להם. רם מתארת את הבחירות של האנשים בספרה. בחירות שנוצרות מתוך מחשבה, מתוך חופש פעולה. אין בחירות שנעשות מכפייה. אדם שולט בגורלו ולא גורלו שולט בו.
לחלומות יש תפקיד ומשמעות בסיפוריה. החלום הוא הצנזור של הנפש שלנו. לעתים הוא מתריע על חוויה לא פשוטה, לעתים הוא חלום שעתיד להתרחש, חלום נבואי ולעתים הוא חלום שנחלם ללא פענוח. את המשמעות הנלווית של החלום, אנחנו פוגשים בדמויות השונות של סיפוריה המאפשרים לנו כקוראים להציץ אל עולמן, להזדהות, להסכים או לא להסכים עם מה שהדמויות חוות. המציאות החלומית לעתים עולה על כל דמיון. אפילו המציאות הופכת חיוורת על ידה. וכיוון שכך, גם שמות הדמויות שאנו פוגשים מסיפור לסיפור, הם שמות לא שגרתיים, לא פוגשים שמות כאלה ביומיום שלנו ולכן אני מזמינה אתכם לרכוש את הספר ולהתאהב בכתיבתה של מיכל רם. עוד נשמע עליה.