את ההתייחסות לנאום נתניהו הייתי מחלק לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה - קבוצת "הנאום ההיסטרי". לגבי דידה מדובר בנאום הרסני ביותר, גימיק זול הקשור לבחירות בישראל שנועד ל"קושש כמה מנדטים", והחסר כל השפעה על המו"מ בין אירן לארה"ב. על הקבוצה הזאת נמנים בעיקר: כל אלו ששונאים את נתניהו ונשבעו "לא עוד ביבי": האירנים ודוברם שר החוץ הרהוט; חברי קונגרס דמוקרטים שהחרימו את הנאום או כאלו שמחויבים לגלות נאמנות לאובמה; כמה ארגונים יהודים אמריקנים קטנים.
הקבוצה השנייה - קבוצת "אין חדש ולא הוצגה אלטרנטיבה". קבוצה זאת מייצגת בעיקרה את הממשל של אובמה, ובראשה הוא עצמו, וכן אנשי ממשל לשעבר, אישים במכוני מחקר אמריקנים, ומקצת מהתקשורת האמריקנית. קבוצה זאת, להבדיל מהקבוצה הראשונה, פחות קיצונית בהתייחסות, מאופקת, אינה מגדירה אותו כאסון ליחסי ישראל-ארה"ב. היא מגינה על עמדתה, וזה מובן.
הקבוצה השלישית - קבוצת "הנאום ההיסטורי". לגבי דידה זהו אכן נאום שעושה היסטוריה, הקשר שלו לבחירות בישראל הוא מקרי, תכליתו הייתה לנסות ולמנוע הסכם גרעיני רע, או לפחות לעשות בו "מקצה שיפורים", גם במחיר עימות עם נשיא ארה"ב והנזקים שבצידו. על קבוצה זאת נמנים: "כל אנשי נתניהו"; מרבית הארגונים היהודים בארה"ב; מקצת מהתקשורת האמריקנית, רוב הציבור האמריקני (56 אחוזים, על-פי סקר, רואים בחיוב את הזמנת נתניהו לנאום, לעומת 27 אחוזים הרואים זאת בשלילה ), וכמובן הרפובליקאים בקונגרס.
למרבה הפלא, ואולי לא, אל קבוצה זאת מצטרפים פרשנים בכירים ביותר בתקשורת הסעודית, המשקפים ככל הנראה את עמדת בית המלוכה הסעודי וכלל מדינות המפרץ. אחד מהם קורא לאובמה "להקשיב לדברי נתניהו על אירן" ומגדיר את אובמה "כבעל המניות היחידי שאינו מבחין בסכנה". האחר קובע כי
"צודק נתניהו בהתעקשותו על הנאום בקונגרס על העסקה עם אירן.. למרות כעסו וזעמו של ממשל אובמה". והוא מוסיף: " אני מאמין שהתנהגות נתניה משרתת אותנו, מדינות המפרץ, הרבה יותר מאשר התנהגותו המטופשת של אחד מהגרועים שבנשיאי ארה"ב".
וישנה עוד קבוצה איכותית ביותר שעד עכשיו לא התייחסה כלל לנושא הנאום, והמייצגת שלה היא הגברת
הילרי קלינטון. מה הסיבה לכך? מדוע אינה מצטרפת לאנשי הקבוצה השנייה? כל אחד ופרשנותו.
ברצוני לדון עכשיו בטיעון רציני וכבד שמעלים אנשי הקבוצה הראשונה. לפני הנאום ואחריו נקבעה כבמסמרות הקביעה המאיימת הבאה: הנאום מביא נזק בלתי ישוער לביטחון ישראל; הוא הרסני ליחסי ישראל וארה"ב ומעמיד בסכנה חמורה ומידית את התמיכה האמריקנית הביטחונית, המדינית והדיפלומטית בישראל; כל מערכת היחסים המיוחדת, העדינה והרגישה של ארה"ב וישראל יורדת לטמיון; מה שנתניהו השאיר אחריו זאת אדמה חרוכה, שבירת כלים גמורה. המהדרים גם קבעו כי הנאום יחליש את ההרתעה שלנו ויקרב את אירן לפצצה. עם שתי הקביעות האחרונות איני יכול להתמודד מכיוון שנבצר מבינתי להבינן, אבל עם שאר הקביעות בכוונתי להתמודד.
לא כצעקתה
טענתי היא כי "לא כצעקתה", והמדובר בהגזמה פראית חסרת בסיס. מדוע? שלושה הם נימוקיי. ראשית, ואיני קובע זאת באירוניה, בעלי הקביעות המפחידות והמאיימות הללו תולים את כל האשם בנתניהו ומדיניותו, וסוגדים לאובמה החף לדעתם מכל טעות. לכן, הדעת נותנת שאם נתניהו לא ירכיב את הממשלה הבאה, אלא הרצוג ולבני -אזי כל הקביעות תתבטלנה מעליהן, אין משבר, אין אסון, אין נזקים ביטחוניים איומים, אין אדמה חרוכה ובא מרפא לעם ישראל. במילים אחרות, כל בעלי הקביעות האפוקליפטיות על יחסי ישראל -ארה"ב צריכים לסייג את תחזיתם ולהגיד שמדובר ב"תחזית מותנית".
הנימוק השני הוא לכאורה פשטני. שמעתי במו אוזני את הנשיא אובמה קובע כי יחסי ארה"ב-ישראל ההדוקים לא יפגעו, וכמוהו קבעו כך אנשי ממשל אחרים. מי שהכי הרחיק לכת היה אחד מאנשי משרד החוץ שאמר כי היחסים בין הבית הלבן לנתניהו יהיו מתוחים עד סוף כהונת אובמה. כמובן יהיו תמיד כאלו שיגידו כי בשיחות סגורות "הנשיא ואנשיו" משתגעים מכעס וישפכו את חמתם על נתניהו "וכולנו בעם ישראל נשלם על כך". זה בהחלט יכול להיות נכון, אלא מה שקובע זה לא מה ששומעים קירות החדר, ותמיד ניתן להכחיש, אלא הדברים הפומביים.
והנימוק השלישי הוא שיחסי ישראל-ארה"ב הם מורכבים, עמוקים, הדוקים, ונתמכים ע"י הקונגרס האמריקני והציבור האמריקני- מכדי שנאום מתריס של ראש ממשלת בעלת הברית האמינה היחידה שיש לארה"ב במזרח התיכון, יוכל לפגוע בהם בצורה קשה. האילוצים על נשיא ארה"ב, מערך האיזונים של המשטר בארה"ב, והנסיבות האזוריות והעולמיות, מורידים בעיני את הסבירות שהנשיא אובמה יפגע בנושאי שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לארה"ב, ובסיוע הביטחוני האמריקני לישראל.
והייתי מוסיף אולי נימוק רביעי, משהו מבודח. לא מעטים מבעלי גישת השואה ביחסי ישראל-ארה"ב חזו לא מכבר כי אולם הקונגרס "יהיה ריק" בזמן הנאום או חצי רק כי כל הצירים הדמוקרטים יעדרו, וכי במקום להאזין לנאום אנחנו נלך העקבות המצלמות שיתמקדו בכסאות הריקים. "הבושה תהיה איומה", הם זעקו והפצירו בנתניהו שלא לנאום. בזה הם לא צדקו, כמו שבעבר נבאו פעמים רבות שאובמה עומד לתת לישראל מכות נאבוט בראש, והתאכזבו. אני מעריך שגם הפעם הם יתאכזבו.
אבל, איני רוצה לצייר תמונה ורודה. לא! הקרע בין אובמה לנתניהו ימשך ויתעצם (בהנחה שיכהן כראש הממשלה הבא) ולהערכתי אינו ניתן לתיקון. זה כמובן מצב לא בריא. הוא לא יפגע משמעותית ביחסים, אבל ישרה עליהם רוח רעה. ייתכן שמדי פעם בפעם הבית הלבן ינסה ל"עקוץ" אותנו פה ושם. בו בזמן קיים נזק לא קטן ביחסים שלנו עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. זהו נזק, שלהערכתי המאוד צנועה, ניתן לתקנו, והוא מחייב מאמץ של הדיפלומטיה הישראלית. חשוב ביותר שהתמיכה בנו בקונגרס האמריקני תהיה דו-מפלגתית, רפובליקנית ודמוקרטית כאחד.
