על מה הולכים לבחירות?

לעם ישראל יש מין תכונה מוזרה שהוא נוטה לפעול נגד טובתו שלו. קראנו על זה בפרשת השבוע בשבת שעברה, בסיפור של העגל שעשו כתחליף למנהיגות של משה, ומאז נתקלנו בתופעה הזאת עוד הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה. ואנחנו לא מדברים כאן על יהודים בודדים שנהגו כך, שפעלו נגד האינטרסים של עמם, כאלה היו רבים ויש גם היום למרבה הבושה. אנחנו מדברים על קבוצות שהתארגנו לאותה מטרה. הדוגמה הבולטת, ואולי הידועה ביותר, היא זו של חבורות הקנאים שפעלו בירושלים בשנים האחרונות לקיומו של בית המקדש השני. החבורות הללו נלחמו זו בזו, שנאת חינם, וכך נחלשו והלכו עד שהאויב הרומאי הצליח לכבוש את העיר ולהחריבה. כמובן, לאיש מחברי הקבוצות ההן לא הייתה כוונה רעה; גם לאלה שעשו את העגל לא; הקנאים לא התכוונו לגרום לחורבן ירושלים ועושי העגל לא התכוונו לעבוד עבודה זרה.

רק אני אקבע

הקנאים, כל קבוצה מהם רק רצתה שההגנה על ירושלים תתנהל בדרך שלה ועושי העגל רצו לכאורה דרך חדשה בעבודת ה', בלי משה רבנו, בלי מתווך אנושי שיגיד מה מותר ומה אסור. אנחנו כבר ילדים גדולים, טענו, ויכולים להחליט לבד מה טוב ומה רע. לא צריכים מנהיג אנושי שיגיד לנו מה לעשות, רוצים "מנהיג" שאנחנו נכתיב לו מה שטוב לנו. אבל לכאורה, גם האחרים, אלה שהתברר - בראיה היסטורית - כי פעלו לטובת האינטרסים של עמם, רצו ואפילו דרשו שהעניינים ינוהלו על-פי דרכם, אז מה השתנו אלו מאלו? או אם נחדד את השאלה, האם וכיצד ניתן לזהות, בזמן אמת, מי בעד ומי נגד טובתו של עם ישראל? הרי לכאורה, עובדה היסטורית היא שמרבית העם נסחף דוקא אחרי אלה שלא עשו טוב לעמם, אז מה ניתן ללמוד מכך, שהרוב תמיד טועה?

הרוב הדומם

דומני שזו תהיה מסקנה נמהרת מדי. שכן לא הרוב הוביל אלא חבורה קטנה שהכתיבה את דעותיה ודרכה לכלל. אז כמו היום. ההבדל בין אז להיום הוא שבימים ההם לא הייתה לרוב שום דרך להתבטא. לכן הוא נשאר וגם נקרא הרוב הדומם. המושג הזה קיים גם כיום, אבל המציאות השתנתה באופן קיצוני, כי הרוב כבר אינו דומם, יש לו הרבה דרכים להתבטא והוא מתבטא. ובכל זאת, מכיוון שהפריצה הטכנולוגית של הדורות האחרונים לא השפיעה כלל על הטבע האנושי, הוא, הטבע האנושי (וגם היהודי) נשאר בדיוק כמו אז. עובדה היא שגם כיום יש יהודים שפועלים בכל הכוח ובכל הלהט נגד טובתו של עם ישראל. רגע, הרי שני הצדדים במערכה הפוליטית מאשימים זה את זה בדיוק בהאשמה הזאת, שהצד השני פועל לרעת עם ישראל, אז איך נדע, אנחנו המצביעים, מי לטובת עם ישראל ומי לרעתו?

נקהלים, לאיזו מטרה?

כדרכנו, נתבונן בפרשת השבוע בניסיון למצוא בה תשובה לשאלה חשובה זו. בשבת הקרובה, ימים ספורים לפני יום הבחירות נקרא בתורה את שתי הפרשות האחרונות בספר שמות, ויקהל ופקודי (שמות לה): (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם. (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. (ג) לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת. הזכרנו את סיפור העגל שאודותיו קראנו בשבת שעברה. כך זה מתחיל שם (שמות לב): (א) וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. הפרשה שלנו פותחת ב-וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ומעשה העגל פותח ב-וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן.

לא להתלהב

מה ההבדל בין שתי ההתכנסויות? פשוט, הראשונה (במעשה העגל) הייתה ספונטנית (ונלהבת מאוד בהמשך). והשנייה, שמההקבלה הלשונית (וַיַּקְהֵל) נראה ברור שנועדה לתקן את הקלקול של ההתקהלות הראשונה (וַיִּקָּהֵל) באה ביוזמה מלמעלה וכבר בהקדמה משה מצווה להיות מתונים: שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'... כי אחרי שהעם הבין את גודל הכשלון שנכשלו במעשה העגל, היו נלהבים מאוד לתקן מה שקלקלו ולבנות את המשכן במהירות הכי גדולה. על זה אומר להם משה רבנו שגם כאשר המטרה היא הכי נעלית בעולם, תיקון חטא העגל, אין לבלבל את הסדרים שקבע הקב"ה בעולמו. עם כל הכבוד ללהט שאתם חשים בדרך לתיקון הקלקול, בניית המשכן אינה דוחה את השבת. אז יש לנו שתי התקהלויות בשתי שבתות עוקבות ומהן נוכל ללמוד איזו התקהלות היא טובה לעם ישראל ואיזו אינה טובה.

הקשר עם משה רבנו

ומן הראוי להזכיר כי בשבת שלאחר הבחירות נקרא בתורה את פרשת וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה, מה שאומר כי אבן הבוחן שלנו בהחלטה עבור מי להצביע היא השאלה איזה פתק מייצג הכי טוב, או לפחות הכי קרוב את הקריאה אל משה. כי יש כאלה שמצהירים בגלוי כי אין להם וגם אינם רוצים שום קשר עם משה ועם תורתו ומנגד יש את מי שלפחות במוצהר, כל עניינו הוא הקשר עם משה ותורתו. בתווך יש מגוון די רחב של אפשרויות, כולל מעמידי פנים למיניהם. והבוחר הנבוך, אם הוא טורח להתייחס ברצינות לפתק שהוא עתיד להטיל לקלפי, עלול לבוא במבוכה די עמוקה. אלא שרבים מהמצביעים עושים זאת בלי להתלבט יותר מדי. הם בוחרים את הפתק שישימו במעטפה על-פי נטיות הלב והתרשמות חיצונית, בלי להעמיק חשוב. הקמפיינרים מודעים לכך ומנסחים סיסמאות (ריקות מתוכן) בהתאם.

מה ההבדל בין ימין ושמאל?

תופעה בולטת מאוד אצלנו, ובפרט במערכת הבחירות, היא הפסילה הגורפת של צד אחד את משנהו. תמיד זו פסילה של השמאל את הימין. אכן, אם מישהו לא שם לב, בעיני הימין ככלל השמאל הוא לגיטימי לחלוטין. נראה כאילו הימניים מבינים שצריכים איזון, צריכים שני צדדים, ימין ושמאל. מצד שני נראה שהשמאלנים אינם מבינים זאת כלל. מבחינתם, "רק לא ביבי" זה בעצם "רק לא ימין". מזכיר מאוד את יחסו המרושע של אביהם האידיאולוגי, בן-גוריון, כלפי בגין. סיפרתי כאן בעבר על שירות מילואים שאליו יצאתי למחרת יום הבחירות, דומני בשנת 81; מפקד הפלוגה התעניין למי הצבעתי וכשעניתי שאל "איך יכולת"??? לא הגבתי. מההלם. היה איתנו בחור נוסף ששאל את המ.פ. "שמת לב מה עשית"? "מה עשיתי"? התעניין המ.פ. "שללת את הלגיטימיות של למעלה ממחצית העם" השיב. "לא התכוונתי, סליחה...".

באיזו אש מדובר

בקבלה, ימין זה חסד, אהבה ושמאל זה גבורה, ביקורת (וגם שנאה). לשתיהן אפשר לצרף אש; אהבה בוערת או ביקורת (או שנאה) בוערת. לא כל אחד משוחרר מספיק עד כדי להחצין רגשות, אבל דומני כי במערכת הבחירות הנוכחית נשברו כמה שיאים של החצנת רגשות שליליים, שנאה יוקדת כלפי כל מה ומי שנראה או מתנהג שונה ממה שמצפים ממנו בשמאל הנאור. במקדש, החל מהמשכן שאותו בונים בפרשת השבוע שלנו, יש מזבח שעליו בוערת אש תמיד. על המזבח מקריבים קרבנות העולים באש ובכך מתקרבים לקב"ה. בחסידות כתוב שהלב של היהודי הוא המזבח והוא צריך לבעור באש קודש, אש האהבה. את האש הרוחנית הזאת צריכים להזין באופן תמידי, כי כמו כל אש, כאשר כלה חומר הבעירה היא עלולה לכבות. הדרך המוצעת להזין את האש הרוחנית הזאת היא דרך ההתבוננות בגדולת הבורא יתברך.

המשכן כמשכון

אבל המבחן האמיתי לקיומה של אהבת הבורא בלבו של יהודי הוא אהבת ישראל. כאשר מתגלה שנאה, גם זו אש, אבל אש זרה, שורפת, מכלה. והאש הזרה היא נגזרת של עבודה זרה. לראשונה היא מופיעה במעשה העגל, שלמרות שהיוזמים לא התכוונו לעבודה זרה, זה מה שעשו בפועל, ומאז רואים אותה שוב ושוב כנ"ל, בהתאם לטבע שלנו לפעול נגד עצמנו. מהאמור עד כאן אפשר להיתפס ליאוש חלילה, אבל מפרשת השבוע ומההפטרה אנחנו לומדים שאין שום מקום ליאוש. בפרשה השנייה שקוראים השבת כתוב (פרק לח): (כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. לשם מה כתבה התורה הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן פעמיים? אומר רש"י שיש כאן רמז למשכון, שכן פעמיים היה לנו בית מקדש והוא חרב; הקב"ה לקח אותו כמשכון.

על סף המהפכה

דרכו של משכון לחזור לבעליו ואין ספק שבקרוב מאוד נזכה לחגוג בבית המקדש שהקב"ה יחזר לנו אותו. והעובדה שבינתיים מטפחים אצלנו את ההפך הגמור, את השנאה במקום את האהבה, הנה לזה מתייחס הנביא (יחזקאל לו, טז ואילך) בהפטרה שקוראים תמיד בשבת האחרונה של חודש אדר. אחרי שהנביא סוקר בקצרה את הסיבות לחורבן הוא אומר: (כב) לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אלקים, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם.(כד) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַתְכֶם. (כז) וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם. (לו) וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם, כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה: אֲנִי ה', דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי.