סוף הדרך

אדמה חרוכה זכיתי, שיכול אני להסתכל על שדה הקרב כולו, מכלול כל שקורה, נקודת מבט שלרוב אפשרית רק במטה הכללי. רציתי לספר על "אדמה חרוכה," לתאר את הקרבות המתנהלים ברחבי ארה"ב - כאן בלוס אנג'לס ב-UCLA בין ארגון "עמך" לבין הלל בקמפוס, בניו-יורק בין אוהדי ומתנגדי הקרן לישראל החדשה (NIF), בוושינגטון הבירה בין AIPAC לבין J Street - כולם ללא יוצא מן הכלל ביננו לבין עצמנו, והגעתי מיד למסקנה שצדקו אויבינו שאמרו כבר לפני עשורים שבכדי להביס אותנו יש להניחנו לנפשנו. אנחנו כבר נעשה את העבודה בעצמנו. במו ידינו אנחנו משמידים כל חלקה טובה, ומה כבר נשאר? הקרבות מתנהלים לא רק בקרב יהדות ארה"ב כי אם גם בארץ, ישראלים נגד ישראלים, ונראה שגם דבר נוסף לא למדנו מאויבינו: ככל שהם אולי מפולגים פנימית, השנאה כלפינו מאחדת אותם ויוצרת חזית אחידה, איתנה, בלתי נתנת לפריצה. אלא שאצלנו כבר לא נשאר דבר שיאחד אותנו, וכך אנחנו פועלים נמרצות נגד ... עצמנו. נזכר אני בחודשיו האחרונים של השאח של אירן. הייתי אז ילד ישראלי במדינה לא לו, והסתכלתי מהגג המשקיף על טהרן הבירה כולה. מול שמים צחוריםת התמרו אל על פלומות של עשן סמיך, צמיגים, מכוניות ורכוש שהועלו באש. לא עברו חודשיים שלושה עד שפרצה השריפה הגדולה, אותה הצית לא אחר מאשר הנשיא קרטר, שבסופה הגיע חומייני על חמור לבן ושינה את פני ההיסטוריה המודרנית. בהרבה מובנים גם אנחנו על סף תהום, ובמבט לאחור, מול שמים כחולים, רואה אני אדמה חרוכה, הכל מעשה ידינו. אין לאן לחזור. להתקדם אי-אפשר. מה עתידנו? מה תקוותנו?

לא יהיה לך יום אחד של חסד

כשנכנס גדי איזנקוט לנעליו של בני גנץ, כרמטכ"ל ה-21 של מדינת ישראל, נערך טקס הענקת דרגת רב-אלוף בבית ראש הממשלה, משם הוא נסע לכותל לשאת תפילה לשלום המדינה, המשיך לבית הנשיא לקבל את ברכתו וסיים בקריה. זו הייתה תחילתו של תפקיד ללא הפסקה, אתנחתה או הזדמנות לנשום לרווחה. ראש הממשלה הבטיח לאיזנקוט: "לא יהיה לך יום אחד של חסד." למען הסר כל ספק, נתניהו הדגיש: "אני נותן לך הבטחה גדי, צ'ק חתום: לא יהיה לך יום אחד של חסד, לא אחד." משך כל כהונתו של איזנקוט, תלוה אותי אזהרה זו, משפט שישאר חקוק על ליבי ובעמקי נשמתי, כשהוא מזכיר לנו חזור ואמור: המדינה בסכנה קיומית, אל תשבו שאננים. הייתה זו קבלת הפנים לרמטכ"ל הנכנס, ולא ידע ראש הממשלה שזו בדיוק תהיה קבלת הפנים לו עצמו חודשים שלושה אחר כך. נתניהו פרט: "המזרח התיכון מתפרק. מדינות קורסות. לתוך החלל הזה שועטת אימפריה, האימפריה הזו היא אירן. היא כבר כבשה ארבע בירות, היא לופתת את באב אל מנדב, היא שועטת להתחמש בנשק גרעיני, היא מנסה ללפות אותנו בארבע הזרועות הרצחניות. שלוש בינתיים: אחת בלבנון, אחת בעזה, אותה היא מחדשת, ואחת חדשה בגולן, שם נמצאים למעלה מאלפים לוחמים של חיזבאלה בפיקוד מעשי של אירן. "אירן מכריזה בגלוי על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל בדרך זו או בדרך אחרת, ומתוספים אליה כוחות האיסלאם הקיצוני שפורצים דרך כל סדק במזרח התיכון וגם מביאים את מעשי הרצח שלהם אל העולם כולו." הוא הוסיף: "במזרח התיכון סביבנו אין רחמים לחלשים, רק החזקים שורדים. צה"ל איתן ברוחו, בטוח בכוחו. אנו מצוידים בנשק האולטימטיבי, כוח הרצון הלאומי של עם עתיד שנלחם על ארצו המתחדשת, ובנשק נוסף, נשק מתוחכם שיתמודד עם הנשק המתוחכם של אויבינו." האם נוכל לעמוד באתגר? גם על כך נתניהו ענה: "אני בטוח שאנחנו ננצח," והסביר: "צה"ל איתן ברוחו, בטוח בכוחו. אנחנו מצוידים בנשק, אני אקרא לו האולטימטיבי, כוח הרצון הלאומי של עם עתיק שנלחם על ארצו המתחדשת, ואנחנו נצטרך להאבק עם נשק נוסף, נשק מתוחכם שיתמודד עם הנשק המתוחכם של אויבינו שאינם קופאים על שמריהם. גם להם מדענים, גם להם לבבות מחויבים, נשק התקפי ונשק הגנתי. "עלינו להכין תשתית של כוח ורוח, להתמודד עם אתגרים חדשים, לא פחות קשים, לא פחות מאיימים ממה שידענו עד כה. "את זה נצטרך לעשות בשילוב של תעוזה ותבונה. תבונה ללא תעוזה זה שיתוק, תעוזה ללא תבונה זו הרפתקנות. והשילוב הזה, עם כל המשאבים שהמדינה צריכה לתת לצה"ל, זה המפתח לנצחוננו. ואני בטוח שאנחנו ננצח." דברי ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

דעת הקהל נגדנו (או כשלון מתמשך בהסברה)

כל כולי קשב. אני שותה בצמא את דברי ראש הממשלה ומנסה להאחז בנאמר: "כוח הרצון הלאומי של עם עתיק שנלחם על ארצו המתחדשת." היכן ניתן למצוא את אותו רצון לאומי, שואל אני את עצמי, ועונה מיד גם כן לעצמי: ודאי לא בקרב יהדות ארה"ב. אם נכנס קבוצה של יהודים אמריקנים בחדר ונשאל אותם, מה המכנה המשותף לכולכם, קשה - ואולי אף בלתי אפשרי - יהיה לקבל תשובה פשוטה. מכל החזיתות שמדינת ישראל מתמודדת מולן, האויר, היבשה, הים והסייבר והעורף, מול אויב אכזר, עיקבי, נחוש בדעתו, מלוכד בשנאתו ובעל יכולות אדירות ומרשימות עד מאד, חזית אחת פרוצה לחלוטין - חזית דעת הקהל מבית ומחוץ. לצה"ל חטיבה שלמה - דובר צה"ל. אך מיד יקום מי ויתקן אותי באומרו שזה לא תפקידם. נסיונות קודמים להקים מערך הסברה כשלו - יולי אדלשטין בתור השר הממונה לא הבין מה תפקידו והתרכז בעיקר בטקסים בארץ. העובדים במשרדו הגיעו מתומכיו במערכת הבחירות, המנכ"ל לא דיבר אנגלית, בכיר אחר היה עסוק בזוטות, וכולם, כך נראה, הצטיינו במלחמות פנים ובשמירה והגנה עיקשת על זכויותיהם (האמיתיות או המדומות). כך צמח לו ארגון "יוזמת עץ הזית" (השולח סטודנטים מאוניברסיטאות בארה"ב לפלשתין/ישראל, ואלו חוזרים שונאי מדינת ישראל בדם ובנפש) בעדודו הפעיל של השר אדלשטיין שטס ללוס אנג'לס במיוחד כדי להופיע בפני הארגון וסרב בעקביות לפרסם הבהרה שאין זה חותם תמיכה בארגון. ארגונים דומים נשאו ראש, צמחו אל על והתפתחו תחת אפו ממש של השר אדלשטיין. במה הוא היה עסוק, נבצר מהבנתי. מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה גם הוא לא תיפקד כראוי, שכן האנשים שם לא עמדו בדרישות הבסיסיות של הבנת הנקרא והשטח. אתן רק דוגמה אחת להמחיש זאת: היכן עורכים כנס בהשתתפות טובי המוחות האקדמאים, הדיפלומטים הזרים והעיתונות בנוגע לדיפלומטיה ציבורית? באולם בתל אביב במקום בבירת ישראל. יד ימינו של שר החוץ היוצא, במפלגה ובמשרד החוץ, לא הבין את התועלת של העזרות בצוערים שאינם מוכרים לעולם החיצון בכדי לחשוף אותם לקורה בירושלים, המקור להפצת השנאה נגד מדינת ישראל, בהשתתפות ובחסות ממשלות זרות, דיפלומטים זרים והתקשורת כולה. אך הגדיל מכולם לעשות אותו פקידון במשרד ראש הממשלה שדאג באמת ובתמים למשרדו הבא - ואפילו הלך ובדק איך נראה המשרד ומה הוא הנוף - ואז הזין תיק מלא לכלוך לעיתון הארץ, שדאג מיד לפרסם זאת במתקפה מאוד מתוקשרת. מהארץ לגרדיאן הבריטי, משם לאוסטרליה וכך מסביב לעולם, דרך כל אוהבינו. השמיצו כולם את המדינה, גרמו לתקרית דיפלומטית בה הייתה מעורבת יפן וכמעט סין, והכל בשביל מה ובזכות מה? משרד פינתי טוב יותר. הסיפור מזכיר לי את הסדרה "חליפות" ברשת USA, והמהירות בה התפשט הארס מסביב לעולם כולו הדהימה גם אותי. אך בארץ, התחלתי להאמין לכל דבר, דמיוני ככל שיהיה. כולם מודעים לבעיה. בין אם זה בארץ ובין אם זה בחו"ל, קיים קונסנזוס של הבנה: מדינת ישראל נכשלת בהסברה. רבים, ביחוד האינרסנטים, טוענים שאילו רק הייתה מדינת ישראל משקיעה משאבים כספיים, כמה מילארדים מדי שנה, בהסברה, היינו יוצאים וידינו על העליונה. אך ברי לי, כמו גם לך הקורא, שכסף אינו הפתרון. אולי הוא נחוץ, אפילו הכרחי לפעמים, אך אין הוא מספיק כדי להלחם על עצם זכותנו להתקיים.

שורש הבעיה

שורש הבעיה הוא שטוב לנו מדי. התרגלנו שיש לנו מדינה. כאילו שתמיד הייתה ותמיד תהיה. התנאים טובים, שיפור אולי ייתכן, אך אנחנו חזקים. איום קיומי? אירן רחוקה מאד, גם מרחק גאוגרפי וגם מרחק מפצצה מתקתקת (או מאה מהן) באחד מהמטוסים או באחת מהצוללות שלהן או על גבי טילים בליסטיים בין-יבשתיים. עם העזתים אנחנו מתמודדים במבצע מדי שנתיים-שלוש ועם החיזבאללה מדי חמש-שש שנים. הנשיא בארה"ב לא אוהב אותנו, אך גם הוא יתחלף. השואה? מלחמת העצמאות, ששת הימים ויום כיפורים - הכל פרקים בספר ההיסטוריה, ובאותו שבוע שלימדו אותם, הנוער לא היה ממש מרוכז. יוצא שהחיים די נסבלים, וכשקשה, טסים לחו"ל לסופשבוע. אז אם כל כך טוב, מה עושים? פונים לתקן את העולם כולו. עושים הכל למען האחר על חשבוננו. כך בארץ, כך גם בקרב יהדות ארה"ב (למעט האורטודוקסים). בארץ דואגים לערביי ישראל יותר מאשר לעצמנו. מדוע? מה מגיע להם יותר מאשר לדרוזים או למיעוטים אחרים? ומדוע שהם לא יתיצבו ויגידו: טוב לנו פה. אנחנו שמחים להיות אזרחים ישראלים במדינה היהודית. אנחנו אסירי תודה על כל שהמדינה נותנת לנו, ונעשה הכל לחזקה ולהגן עליה. והמרבה, הרי זה משובח - היה מוסיף: "וגם צריך להחיל עלינו שרות לאומי, שכן אנחנו לא משרתים בצה"ל, וחבל!" בארה"ב דואגים לערבים שקוראים לעצמם "פלשתינים." מעמד קדושה הם קיבלו, ואוי למי שיעז לדבר בהם סרה. מציאות לחוד וחלום לחוד. בחלומם, יהודי ארה"ב משחררים את השטחים הכבושים (שכחו הם שכל ישראל "כבושה"), מחלקים את ירושלים ומענישים את ישראל על שהמרתה את פי הנשיא אותו הם מעריצים. הם כלל וכלל לא מעלים על הדעת שגם כאן ייתכן שיהיה להם קשה, שאנטישמיות דוגמאת זו בארגנטינה, יון, צרפת, אנגליה או שבדיה תפרוץ גם כאן. עבורם ישראל היא מקום להתבייש בו ביום יום, כשהם רואים את העיתון או מסתכלים בחדשות, להתגאות בו עת הבן או הבת חוגגים הגיעם למצוות, להתנגח בו בשל "הכיבוש המשחית" אך להתגאות בהשגים הרפואיים, המדעיים והטכנולוגיים שלו. ישראל היא היעד לשלוח אליו את הילדים לעשרה ימים של "קלב מד" ללא עלות שהיא, להזכר בו בחגים, במסורת של "יהדות" שקיימת בפני עצמה שכן הם קודם כל אמריקנים שדתם יהודית. המסר ברור: ישנו קשר לישראל, אך הוא לא עולה למעלה שילדיהם ונכדיהם יחששו שמא לא תהיה ישראל. ישראל כלל לא על ראש מעייניהם. תהיה קיימת, טוב. לא תהיה קיימת, גם טוב. אני מוטרד: הכיצד הגענו הלום, ואיך נסתדר? בארץ הגישה הרווחת "יהיה בסדר!" וכאן "הכל בסדר!"

השומרים על חומותיך

טוב שעומדים שם על המשמר, צבא ההגנה לישראל, כוחות הביטחון ושאר המערכים והמערכות שיפה להם השתיקה. בידיהם מופקדים ביטחון המדינה והמשך קיומה, בעוד הישראלים ויהדות העולם מתהוללים, כמו באותו משתה השטן (חתונת השאול) שתיאר יצחק בשביס זינגר. שעה יפה הזדמנה לה לכניסתו לתפקיד של גדי איזנקוט, הרמטכ"ל הנוכחי של כולנו, של צה"ל שלנו. מעמד חגיגי ביותר, בזמן הקשה ביותר למדינה במאה הנוכחית. איזנקוט אמר בטקס: "בתחושת אחריות גדולה אני ניצב מולכם ומקבל לידי את הזכות לפקד על צה"ל ולשמור על בטחונה של מדינת ישראל. אנו בעיצומה של תקופה מתוחה ומרובת אתגרים, המזרח התיכון משנה פניו לבלי היכר ומתאפיין בנפיצות ובחוסר יציבות. אתגרי השעה מחייבים אותנו לפעול בנחישות, תחכום ושיקול דעת." הוא הבטיח: "צה"ל בפיקודי יעמיד את המוכנות והחוסן הערכי בראש סדר העדיפויות, כדי שנוכל בכל עת להפעיל את העוצמה הנדרשת במטרה להבטיח את שלומם של אזרחי מדינת ישראל. נשאף להרתיע אויב, להרחיק מלחמה, לאיים ולנצח. אני מתחייב לפקד על צבא הגנה לישראל בנחישות ובתבונה." הנה בדיוק הסנוניות הראשונות המבשרות את בוא הרעה. "חוסן" צריך להיות פנימי. חייב להיות ברור לעצמנו על מה ולמה אנחנו לוחמים, מדוע בכלל יש לנו זכות קיום בארצנו. החוסן הערכי נגזר ממי שאנחנו, מאותו ספר הספרים הנצחי, מהיותנו יהודים ומעצם הקיום שלנו כבני אדם. החוסן הערכי אם כך הוא נגזרת הכרחית של עצם קיומנו, ולכן הצורך הוא גוף חסון ובריא. להרתיע אויב? להרחיק מלחמה? לאיים ולנצח? ניצחון חייב להיות מוחץ, אחת ולתמיד, לא אחת לשנתיים-שלוש או חמש-שש שנים. ניצחון חייב להיות גורף ולא להשאיר מקום לסימני שאלה. ומה עם החזית הפרוצה לחלוטין, זו של דעת הקהל העולמית? תנועת החרם (BDS) היא התנועה המוצלחת ביותר של המאה העשרים ואחת. מה עושה צה"ל, צבא ההגנה לישראל, בנידון? צה"ל מגן על גבולות המדינה - ביבשה, באויר, בים, בחלל ובמרחבי הסייבר. צה"ל מגן על העורף (דבר שלמדנו בדרך הקשה במלחמת המפרץ הראשונה). אך צה"ל לא נותן מענה (עדין) לחזית דעת הקהל הבינלאומית.

בנימין זאב הרצל

רחוק מהעין רחוק מהלב? האם זו הסיבה לכשל המערכתי למתן מענה נאות, להגן על יהודי העולם? עצם הקיום של מדינת ישראל היום אינו מהווה הרתעה כפי שהיה אולי בחמשת או ששת העשורים הראשונים לקיומנו כמדינה מודרנית. בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, עצם הקיום של המדינה הוא השמן הגורם למצב נפיץ גם כך להתלקח, פעם אחר פעם, עד ההתפרצות שכמוה לא ידענו בימי חיינו ושהדורות אחרינו לא ישכחו (לפחות למשך שבעים שנה; יותר כנראה לא ניתן לצפות). חוגגים אנו את מדינת ישראל, אך בזים אנו לעצם קיומה. נקלת הייתה בעיננו. הנה דברים מלפני למעלה ממאה שנה, מחוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל (דברי הפתיחה של "סיר פרנסיס מונטיפיורי," כפי המובא בפרויקט בן-יהודה): "לתנועה כתנועתנו (התנועה הציונית) יש ימים טובים ורעים. יש ימים שבהם יתקפנו היאוש, כשאנו רואים איך מחרפים, מלעיגים וחושדים מחשבות נקיות ותמימות, כשאותם בני האדם, אשר לטובתם הגלויה נגשים לעשות מה שעושים, מתיחסים אל המעשה הזה בלי הרגשה, באדישות או גם בשנאה גמורה. שום התנגדות מבחוץ אינה מעוררת קצף כזה, אין מעצורים בעולם שירפו כל כך את הרוח, כאלה הנראים בקרב העם עצמו." בהמשך הרצל מפרט: "עלינו היה להתפלא רק על זאת שבקרב עמנו אנחנו נמצאים מתנגדים. שגיאות שונות גרמו בדבר. הדברים הפשוטים מובנים לפעמים בקושי גדול. דעות שהורגלו בהן בני האדם לא בנקל משתנות. ומי ששרוי בטוב ובנעימות, יש לו נטייה טבעית להתנגד לכל שינוי. אחת הסיבות היותר עמוקות לאדישותם, או לפחות להתעצלותם של אותם החוגים היהודים דוקא החיים במעמד סוציאלי גבוה, הייתה העובדה כי היו היהודים ...." חייב אני להפסיק, שכן הדברים נשמעים כאילו הם מתארים את המתרחש בימינו ממש. הרצל אך חוזה גם עתיד טוב יותר, ימים טובים יותר: "אולם אחריהם יבואו ימים טובים, שבהם ישוב אומץ לבם של הלוחמים בעד דבר טוב ויחזק עשרת מונים, והתקוה העליזה עולה ומתגברת מפני שכוח החיים שברעיון מתגלה בעצם תקפו." בימינו, פעם אחר פעם שומעים אנחנו את הנאומים: "אם הייתה מדינת ישראל קיימת בשנות השלושים, אולי השואה הייתה נמנעת." עברו שבעים שנה, והחיים רוצים ללמד אותנו שטעינו, לא למדנו את הלקח: הנה, תווכחו במו עיניכם, יש לכם מדינה ריבונית בארץ ישראל, והכל מתרחש בשנית, בימים אלו ממש. זה לא עצם קיום המדינה, כי אם האמונה שבפנים - עצם החיים המפעמים בנו - שיש לנו זכות קיום בארצנו, ככל שאר העמים בעולם.