אז היה משבר עם ארה"ב, מה קרה?

נשיא ארה"ב האשים את ישראל בקיפאון בשיחות המדיניות, על סמך הדברים ששמע משר החוץ שלו ק', והכריז על 'הערכה מחדש' של יחסה של ארצות הברית לישראל. זה קרה היום לפני 40 שנה. בי"ב בניסן תשל"ה, 24 במרס 1975, הכריז נשיא ארצות הברית ג'ראלד פורד (נשיא שמעולם לא נבחר לכהונתו, אלא הגיע אליה אחרי התפטרות קודמו ריצ'רד ניקסון) על 'הערכה מחודשת' של מדיניות ארצו למזרח התיכון. המשמעות המיידית הייתה הקפאה של משלוחי נשק מארה"ב לישראל והסרת 'המטריה הדיפלומטית' האמריקנית לישראל. יש לא מעט קווים דומים בין מה שקרה לפני 40 שנה לבין מה שקורה כיום ביחסי ישראל-ארה"ב. הרקע להחלטת הנשיא פורד היה כישלונו של שר החוץ הנמרץ שלו, הנרי קיסינג'ר, להביא להסכם ביניים בין ישראל ומצרים, שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שנתיים לפני ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים סאדאת בישראל, שנראה אז כמשהו דמיוני ולא מציאותי. ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, דרש שמצרים תכריז על ביטול מצב הלוחמה מול ישראל, תמורת נסיגה חלקית נוספת בסיני. סאדאת סירב לדרישה. קיסינג'ר שאף באותה עת לשפר את יחסיה עם מצרים, שנתפסה באותה העת כמדינה החשובה ביותר בעולם הערבי – ולכן את אשמת כשלון השיחות תלה בישראל. יעברו כמה שנים עד שאחד מבכירי הממשל האמריקני, וויליאם קוונדט, יכתוב בספרו 'עשור של החלטות': "הטיעון הישראלי אכן נראה מתקבל על הדעת – חלף ויתורים כלכלים וטריטוריאליים חשובים, אין ישראל מבקשת אלא שמצרים תתנער מלוחמות. מדוע תביעה זו בלתי הגיונית או בלתי גמישה? האמנם על ישראל לסכן את בטחונה תמורת פחות מזה? טיעונו של קיסינג'ר נגד ישראל, היה משכנע פחות לדידם של אמריקנים רבים..." (עמ' 288). ארה"ב ראתה בהסכם הישראלי-מצרי גורם מפתח ליציבות במזרח התיכון, כשהיא מתעלמת מאירועים אחרים שהתרחשו באותו חודש. למחרת הכרזתו של פורד על 'הערכה מחדש', נרצח בריאד פייסל מלך סעודיה בידי אחד מקרובי משפחתו, ועורר מחדש את שאלת התבונה לבסס הסכם עם ממשל שכולו מבוסס על שלטון של אדם יחיד, שהיום הוא כאן ומחר מי יודע. כעבור שבועיים וחצי, בב' באייר תשל"ה, 13 באפריל, הותקף בביירות אוטובוס פלשתיני בידי אנשי הפלנגות הנוצריים של משפחת ג'ומייל. התקרית פתחה את מלחמת האזרחים עקובת הדמים בלבנון שנמשכה כ-15 שנה, ושיסעה את לבנון למעשה עד היום. האמריקנים לא נזקקו להרבה הוכחות להבין שהמדיניות הישראלית היא הגורם השולי ביותר בהיעדר יציבות במזרח התיכון. המשבר בין ישראל וארה"ב הסתיים בתום כחמישה חודשים, כאשר ישראל הסכימה להגמיש את עמדותיה בשיחות מול מצרים, והסכם הביניים הושג בקיץ אותה שנה. גם קיסינג'ר ויתר, וחתם ב-1 בספטמבר עם שר החוץ הישראלי יגאל אלון על הסכם ביטחוני-כלכלי סודי עם ממשלת רבין, שהרחיב משמעותית את התמיכה האמריקנית, כולל נכונות למכירת מטוסי אף-16 וטילי קרקע-קרקע ארוכי טווח מסוג 'פרשינג'. בהסכם הזה היה עוד סעיף משמעותי מאד: ארה"ב לא תכיר באש"ף ולא תנהל עמו מו"מ כל עוד לא יכיר ארגון זה בזכות קיומה של ישראל ויקבל את החלטת מועצת הביטחון 242. (הסעיף הזה התבטל מאליו כאשר רבין עצמו, בכהונתו השנייה כראש ממשלה, הכיר באש"ף ולחץ את ידו של ערפאת – בבית-הלבן). אחת הסיבות לנכונות הממשל האמריקני ללכת לקראת ישראל, הייתה ההתייצבות החד-משמעית של הקונגרס לימין ישראל, בדמות מכתבם של 76 סנאטורים שדרשו מהנשיא פורד לא לפגוע בישראל. הסתבר שעימותים עם ממשל אמריקני יכולים גם להניב לטווח רחוק תוצאות חיוביות מצד ישראל. אי-אפשר שלא לסיים בציטוט אחד מתוך ספרו של יצחק רבין 'פנקס שירות' (עמ' 460) בתיאורו את הפרשה, לתשומת ליבם של ראש האופוזיציה הרצוג וחברתו ציפי לבני: "יום שישי אחר-הצהריים, 21 במרס. טילפנתי לח"כ מנחם בגין, ראש האופוזיציה: 'אין אנו יכולים לקבל את ההצעות המצריות. הממשלה תתכנס. אמליץ לא לקבל את ההצעות. רציתי שתדע לפני ההחלטה'. 'האופוזיציה תתייצב לימין הממשלה!' – הבטיח מר בגין".