"גדול ההיסטוריונים הישראלים"?

"גדול ההיסטוריונים הישראלים" - כך הגדיר הארץ את שבתי טבת, שהיה "במקרה" גם חבר מערכת העיתון, ואשר נפטר לאחרונה, בכתבה עמוסה בסופרלטיבים ("עבודה אינסופית", דייקנות פנומנלית"), שפורסמה בגיליון ערב החג שלו. "גדול ההיסטוריונים הישראלים"? אינני יודע כיצד בדיוק נמדדת גדולתו של היסטוריון; ומיהם בני הסמכא שיש להם הכישורים המתאימים לקבוע מיהו הגדול מכולם. אחרי הכל, אין מדובר בתוכנית ריאליטי שבה נקבע המנצח על-פי מספר המסרונים שהוא צובר, ובוודאי שהכתרתו של טבת בתואר הנחשק והמחייב בידי עדת מעריציו מקרב מקום עבודתו דווקא, אינה יכולה להתהדר בעודף אוביקטיביות. לעניות דעתי, למשל, פרופ' יעקב טלמון ("בעידן האלימות", "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית"), שהיו לי הכבוד והעונג הבלתי נשכחים להיות אחד מן הסטודנטים הרבים שלו, זכאי אולי יותר לתואר הזה. אבל מי אני שאערער על טקס בחירה שנערך בהיכל החוכמה של הארץ. מפריעה לי גם הקביעה, שהגדול מכולם אופיין ב"דייקנות פנומנלית". באמת? הבה ניקח למשל את ספרו "רצח ארלוזורוב", שאותו הגדיר מי שהיה שר המשפטים, הפרקליט הידוע שמואל תמיר ז"ל, כ"תאונת פגע וברח". למה פגע וברח? כי מחקרו של שבתי טבת - שפורסם 49 שנים אחרי הרצח - נראה בבירור כמחקר שנכתב אחרי שמטרתו סומנה מראש. והמטרה: החשדתו של אברהם סטבסקי - מי שהיה אחד הנאשמים ברצח וזוכה בערכאה שנייה, זיכוי שלא מנע מראשי מפא"י ויורשיהם מאז ועד היום, להמשיך לטעון ולרמוז בהזדמנויות שונות, כי "הרביזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב". סטבסקי היה על האונייה "אלטלנה" שהופגזה מול חופי תל אביב על-ידי "התותח הקדוש", נפצע ומת מאובדן דם על החוף. מחקרו של טבת שכאילו נועד להאיר מחדש את הפרשה הבלתי פתורה, מתאפיין במערכת החשדות (אינסינואציות) זהירה, שבנה טבת, והתבססה על סדרת תהיות שכוונו להוביל את הקורא הסקרן לעבר המסקנה הבלתי נמנעת: סטבסקי היה אשם. תיאוריה שלא תיאמן אלא שבמסגרת עבודתו של החוקר המופלא, הוא נאלץ להציג תיאוריה הזויה (לשון המעטה) כדי להשיב על שאלת מפתח: כיצד הצליח סטבסקי - שבליל הרצח שהה במלון "תורג'מן" בירושלים והוכיח אליבי עד השעה 8 בערב - להגיע בתוך שעתיים(!) מירושלים לתל אביב, לקבל מידע היכן נמצא יעד החיסול בחוף תל אביב (ד"ר ארלוזורוב נרצח סמוך למקום שבו ניצב כיום מלון "הילטון"), לאתרו ולבצע יחד עם שותפו את הרצח?! היום ניתן בהחלט לבצע מבצעי חיסול מבריקים כאלה בעיקר בסרטי פעולה הוליוודיים. אבל בפלשתין הקטנה עם התחבורה המפגרת שלה בשנת 1933, הדבר הזה היה בלתי אפשרי. כיום ניתן לעשות את הדרך מירושלים לתל אביב, בכביש מספר 1 הנוח, בפחות מ-40 דקות. אבל אנחנו מדברים על 1933! מסלול הנסיעה היה הרבה יותר ארוך. לסטבסקי התפרן לא היו מכונית, שלא לדבר על רישיון נהיגה. יתר על כן, אם מישהו הסיע אותו תל אביבה, איך זה שעד היום לא נמצא האלמוני הזה. בכל זאת עברו כל כך הרבה שנים, איך זה שנהג כזה - אם היה בכלל כזה - מעולם לא הגיח מאלמוניותו? שאלות היגיון כאלו לא הטרידו כנראה את החוקר טבת, שכדי להסביר כיצד בכל זאת התגבר סטבסקי על כל המכשלות הזניחות הללו, העלה בספרו תיאוריה שלא תיאמן: מסתבר שמדובר היה במבצע מורכב! הייתה חוליית מעקב (אחרי הזוג ארלוזורוב), הייתה חוליית חיסול (שבה נכלל כמובן סטבסקי), הייתה חוליית קשר (שקישרה בין העוקבים למחסלים), ואפילו - כמיטב מסורת המותחנים - הייתה גם מכונית מילוט... למותר לציין, שמכל המערך המורכב להפליא הזה, לא הצליחה משטרת המנדט לאתר אלא שניים בלבד (שנחשדו ברצח). ומה לגבי כל השאר? מן הסתם התפוגגו באווירה של הארץ הקדושה. החוקר המופלא טבת נזקק לתיאוריית החוליות מסעירת הדמיון, מפני שרק היא יכלה לספק הסבר, גם אם חלקי, לשאלה בסיסית שכל חוקר משטרה מתחיל היה שואל את עצמו: כיצד הצליחו רוצחיו של ארלוזורוב לדעת היכן למצוא אותו? הרי טבת בעצמו הקדיש פרק שלם בספרו למחלוקת שהתגלעה בין בני הזוג ארלוזורוב, בשאלה היכן יבלו את ליל השבת, מחלוקת שבמהלכה שינו ד"ר ארלוזורוב ואשתו יותר מפעם אחת את דעתם, עד שבסופו של דבר בחרו בטיול לילי על חוף הים, טיול שאותו החלו בקפה קטי דן (במקום בו ניצב היום מלון "דן").

אם ד"ר ארלוזורוב ואשתו סימה עצמם לא ידעו להיכן פניהם מועדות, כיצד יכול היה מי שתיכנן את ההתנקשות לנחש זאת? שאלה מכרעת שטבת כמובן לא טרח להשיב עליה, אולי מפני שהתשובה עליה עלולה הייתה לקלקל לו את התזה שהייתה עילת כתיבת ספרו. מדוע לא חקר את צבי רוזנבלט? למען הגילוי הנאות: אינני מתיימר להיות אוביקטיבי, (כמו שבתי טבת, למשל). אבי, צבי רוזנבלט ז"ל, היה מי שכונה "הנאשם השני" במשפט רצח ארלוזורוב, וזוכה מכל אשמה כבר בערכאה הראשונה. הוא אפילו "זכה" לכך שגם טבת לא ניסה להחשיד אותו, ואף ציין כי רוזנבלט היה חף מפשע. כאשר התפרסם ספרו של טבת בשנת 1982, הוא רואיין כמובן בתקשורת. אחת השאלות המתבקשות שנשאל הייתה, כיצד זה בכל מחקרו המקיף על פרשת הרצח, לא מצא החוקר הדייקן לנכון לראיין את צבי רוזנבלט?! אחרי הכל, היה זה יותר ממוזר לגלות, שאדם שכתב מחקר מפורט על פרשת רצח התעלם לחלוטין, לא מאיזשהו עד זניח שהיה קשור לפרשה, אלא מאחד משני הנאשמים העיקריים ברצח (מי שהיה הנאשם השלישי, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל, שהואשם בהסתה לרצח, שוחרר כבר בשלב מוקדם של החקירה). התשובה של טבת בראיון הייתה מוזרה לא פחות: "לא חשבתי שעדותו של רוזנבלט יכולה לסייע לי"... ככל הנראה חש ההיסטוריון שלנו שתשובתו לא הייתה משכנעת ביותר. ולפיכך, בהתייחסות מאוחרת יותר לנקודה זו, הוא כבר הציג הסבר אחר. טבת טען כי צבי רוזנבלט היה אדם חולה ולכן לא יכול היה להסתייע בו. ההסבר החדש הזה של טבת חשף את ערוותו. שימו לב: ספרו של טבת נחתם בשנת 1982. מותר להניח בוודאות כי מחקר שכזה בפרשה פוליטית כה טעונה, נמשך שנים. אבי לקה בקיץ 1982 בשבץ מוחי (CVA בלשון הרפואית), שותק בצד גופו ואיבד את כושר הדיבור. מי שמכיר את המכה הנוראה הזו יודע ששבץ מוחי איננו "מחלה". זהו מעין קצר חשמלי פתאומי המשבש את תפקודו של המוח. עד לשבץ הזה היה אבי אדם בריא, שנזקק בעיקר לרופא שיניים. במילים אחרות, לשבתי טבת היו שנים רבות בהן יכול היה לראיין את "הנאשם מספר 2" בלי שום בעיה. הוא לא היה חולה. שבתי טבת פשוט לא רצה לשוחח איתו כדי שלא יקלקל לו את התזה. הטענה של טבת כאילו רק בשל מחלתו של רוזנבלט לא פנה אליו, הייתה קשקוש גמור שרק חשף את האמת. גל תגובות נזעמות כצפוי בעקבות הופעת ספרו של טבת, החליט ראש הממשלה דאז, מנחם בגין ז"ל, על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. בגין, שבמשך שנים בהיותו באופוזיציה, תבע פעם אחר פעם לחקור את פרשת הרצח וכמובן נדחה על-ידי ממשלות מפא"י השונות, החליט לשים קץ להפרחת ההאשמות הבלתי פוסקת. כצפוי, עוררה החלטתו של בגין גל של תגובות נזעמות, בעיקר בעיתונים "דבר" והארץ. אחד הכותבים בהארץ אף הרחיק לכת והישווה את פעולת הוועדה העתידה לקום, למעשיו הידועים לשימצה של הסנאטור האמריקני ג'וזף מקארתי, בשנות ה-50. העיתונאי הזה היה דן מרגלית, שבשנים האחרונות הפך לגדול מעריציו של בגין, ומרבה לצטט את תמיכתו הבלתי מתפשרת של בגין בשלטון החוק... ב-4 ביוני 1985 פירסמה הוועדה (בראשה עמד השופט בדימוס דוד בכור, ושני חבריה האחרים היו: השופט בדימוס מקס קנת ופרופ' אליעזר ברקוביץ) את הדוח שלה, בו נכתב: "לאור חוות הדעת של שלושת חברי הוועדה אנו קובעים פה אחד שאברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט לא היו רוצחי חיים ארלוזורוב ז"ל ולא היה להם יד ברצח. "הראיות והחומר שהובאו לפנינו לא מאפשרים לקבוע: א. מי היו הרוצחים; ב. אם היה זה רצח פוליטי מטעם מפלגה כל שהיא או לא". אברהם סטבסקי ז"ל נהרג ב-22 ביוני 1948, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל מת ב-6 ביוני 1962, אבי צבי רוזנבלט, לא התאושש מהשבץ המוחי בו לקה ונפטר ב-26 ביולי 1984. הוא לא זכה לשמוע את מסקנות הוועדה שטיהרו סופית אותו ואת חבריו מאשמת הרצח.

לא הכל בשמאל הישראלי קיבלו את מסקנות דוח הוועדה. שם רגילים לקבל רק מסקנות של ועדות חקירה הנוחות להם. לכן יש שם מי שמקפידים לקבוע גם היום, כי הוועדה התפזרה בלי לקבל מסקנות. מהחלק הראשון של הדוח מתעלמים, כאילו אינו קיים. לא בנקל יוותר השמאל על עלילת דם שכזו אפילו אחרי יותר משמונים שנה.