|
שלא כפי ששימש הביטוי, בשיר: קוצו של יוד", בספרות ההשכלה, בהשאלה, לתיאור של דקדוק יתר בעניין שולי כאשר הביטוי הבולט לכך, הינו שירו של י"ל גורדון, שבשורות הסיום שלו מובעת מחאה על רבני היהדות האורתודוקסית הפוסלים הגט, בגלל אי-הקפדה על שלמות האות "יוד", בשם הנקוב והמופיע ביחס למי שאמורה לקבל גט פיטורין, כדת משה וישראל - הרי דווקא בפסק-הדין שיצא מלפני בית המשפט העליון, בפרשת בדארנה גאלב (המזכיר השיר: "קוצו של יוד", בשל ההתייחסות לאות "ואו" החיבור בפסק-דין זה), נעשה בכל הכבוד הראוי שימוש ראוי, נכון ומושכל בשפה העברית ודקדוקיה, כדי להגיע לתוצאה נכונה וראויה.
בדראנה גאלב, הגיש ערעור פלילי לבית משפט העליון, על פסק-דינו של בית משפט המחוזי, בחיפה, שגזר עליו העונשים הקבועים בפסק-הדין, לאחר שהוא הורשע, על-פי עובדות כתב-אישום שייחסו לו עבירות של חיי אדם, במזיד, בנתיב תעבורה; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו; נהיגה בזמן פסילה; נהיגה בלי רישיון נהיגה בתוקף; אי-חגירת חגורת בטיחות; נהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף ונהיגה, במהירות בלתי סבירה, בניגוד לפקודת התעבורה ותקנותיה.
בכתב-האישום נטען, שהמערער נהג ברכבו, סמוך לצומת יובלים, כשברכב היו גיסתו וקטין. עם הגיע המערער לצומת יובלים, הבחין בו שוטר במדים, שנהג בניידת משטרה סמויה, אשר הזדהה בפניו וביקש ממנו לעצור בתחנת אוטובוס, בצד הדרך. בתגובה, סימן המערער, לעברו, "אצבע משולשת"; החל להימלט בנסיעה מהירה; חצה צומת באור אדום; ביצע פניית פרסה ונסע לכיוון העיר, סכנין. תוך כדי נסיעה, עקף המערער כלי רכב ואילץ כלי רכב והולכי רגל לסטות לצדדים, כדי להימנע מפגיעה. למרדף אחר המערער הצטרף מסוק משטרתי, אולם המערער התעלם מהוראות המשטרה, המשיך בנסיעה מהירה לתוך העיר, סכנין, הוריד את גיסתו והקטין מהרכב ונסע אל תוך סמטאות העיר, כשמאחוריו ניידת משטרה, הקוראת לו, לעצור. משהגיע המערער סמוך לביתו, יצא מהרכב, החל להימלט מן השוטרים ברגל, כאשר סופם של דברים נתפס הוא על-ידי שוטרים שהוזעקו למקום.
בית משפט המחוזי, בחיפה, דחה טענות ההגנה של המערער, הרשיע אותו במרבית עבירות שיוחסו לו - למעט עבירת נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף ונהיגה, במהירות בלתי סבירה כאשר לגבי עבירות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, שהן נבלעות, בהתאמה, בעבירה של נהיגה בזמן פסילה ובעבירה של סיכון חיי אדם, במזיד, בנתיב תחבורה. במסגרת הטיעונים לעונש, ביקשה המדינה להפעיל שני עונשי מאסר מותנים שהיו תלויים ועומדים נגד המערער. האחד - נגזר על המערער על-ידי בית משפט השלום לתעבורה, בעכו, לתקופה של 10 חודשים על תנאי, בשנת 2010 והשני - נגזר על המערער, גם הוא על-ידי בית משפט השלום לתעבורה, בעכו, לתקופה של 8 חודשים על תנאי, בשנת 2011. בית משפט העליון נדרש לחשיבות ניסוחה של הוראת התנאי, במאסר על תנאי הראשון, שנגזר על המערער והביאה - כלשונה - בפסק-דינו, כדלהלן:
"מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים למשך 3 שנים מיום השחרור מהכלא, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור בתקופה זאת עבירה של נהיגה בזמן פסילה ואיומים, ויורשע עליה בדין" (הדגשה הוספה)".
המערער טען, כי לא ניתן להפעיל המאסר המותנה שנגזר עליו בהליך משנת 2010, משום שנוסחה של הוראת התנאי מלמד, שכוונתו של בית המשפט השלום לתעבורה, בעכו, הייתה, כי התנאי יופעל, אך רק אם יורשע המערער הן בעבירה של נהיגה בזמן פסילה והן בעבירה של איומים. המערער תמך עמדתו זו בהכרעת בית המשפט לתעבורה בעכו בהליך משנת 2011 בו נדחתה בקשת המדינה להפעיל עונש המאסר המותנה שנגזר בהליך משנת 2010 והתקבלה פרשנותו לעניין זה. המדינה מצידה טענה, כי אין לפרש את הוראות התנאי בהליך משנת 2010, כך שהעונש יופעל, אך רק מקום בו יורשע המערער בשתי העבירות, גם יחד וכי די שיורשע באחת מן העבירות לצורך הפעלתו.
בית משפט המחוזי, בחיפה, קבע בהתייחס להפעלת המאסר המותנה שנגזר על המערער בהליך משנת 2010, כי הוא אינו רואה מקום לאמץ מסקנת בית משפט השלום לתעבורה, בעכו, בהליך משנת 2011 וכי אף שניסוחו של התנאי האמור "לא מוצלח", אין בליבו ספק שיש מקום להפעילו, גם מקום שהמערער הורשע בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, אך לא הורשע בעבירת איומים.
בית משפט המחוזי קבע, שהוראה בדבר מאסר על תנאי, יש לפרש לפי ההלכה הפסוקה באופן מהותי ולא טכני ולכן הפרשנות הסבירה היחידה של התנאי, הינה להרתיע המערער, מלעבור כל אחת משתי העבירות המוזכרות בו. לכן, הורה בית משפט המחוזי, להפעיל שני המאסרים המותנים שנגזרו על המערער והוסיף וקבע, כי עונשים אלה ירוצו, במצטבר לעונש שנגזר על המערער בהליך הנוכחי.
במכלול נגזרו על המערער 5 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו וכן פסל אותו בית משפט המחוזי מלקבל וגם/או מלהחזיק רישיון נהיגה, למשך 3 שנים, במצטבר, לכל תקופת פסילה קודמת. בנוסף, נגזר על המערער מאסר מותנה ל-12 חודשים, כאשר התנאי הוא שלא יעבור, במשך 3 שנים עבירה מן העבירות הבאות: סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף.
בית משפט העליון, מפי כב' השופטת, אסתר חיות ובהסכמת כב' השופטים, יצחק עמית וד"ר יורם דנציגר, דחה ערעורו של המערער וקבע שדי בכך שהמערער יורשע באחת מהעבירות המנויות בתנאי, על-מנת שהתנאי יופעל. המערער טען, כי מהלשון שבו נוסחו חלק מסעיפי גזר הדין שניתן על-ידי בית משפט השלום לתעבורה, בעכו, בהליך משנת 2010 - בפרט מהפסקה השנייה - בה ביקש בית המשפט להפעיל התנאי בהתקיים אחת מהעבירות מלבד הוא נקט במילה "או". כאשר לעומת זאת בפסקה הראשונה, שנוגעת לענייננו, בחר בית משפט זה, להשתמש באות "ו" ולטענת המערער יש ללמוד מכך אבחנה בין שתי הוראות התנאי ולפרש את ה-"ו" כ-"ו החיבור" ולכן יש להפעיל הוראת התנאי שבפסקה הראשונה, רק מקום שבו הורשע המערער בשתי העבירות המנויות בה (נהיגה בזמן פסילה ואיומים), גם יחד.
כב' השופטת, אסתר חיות, מדגישה בפסק-דינה, החשיבות שיש לייחס להקפדה על ניסוח ברור ובהיר של הוראות התנאי, כאשר קיימים מקרים של ניסוח בלתי מוצלח ואינו ברור דיו של הוראות התנאי, מעורר קושי בהפעלתו, כפי שהדבר מתבטא בערעור עצמו, בדבר משמעותה המילולית והמשפטית של האות "ו", בעניין דנא.
בית משפט העליון, קובע בפסק-דינו, כי בדין קבע בית משפט המחוזי, בחיפה, שהגשמת התכלית ההרתעתית העומדת ביסודו של מאסר מותנה, מחייבת לפרשו, בענייננו אנו, כך שיופעל גם כאשר המערער מורשע, אך ורק בעבירה אחת מהעבירות המנויות בתנאי, שהינן עבירת נהיגה בזמן פסילה או עבירת איומים. בית משפט העליון קובע, כי פרשנות מצמצמת, הכורכת הפעלת התנאי בביצוע שתי העבירות, גם יחד, עלולה לרוקן מתוכן התנאי האמור ולהחמיץ תכלית הרתעתית שביסוד המאסר המותנה, שעה שמדובר בשתי עבירות, אשר על פני הדברים, ההיתכנות, כי תבוצענה יחד - קלושה.
בית משפט העליון קובע, שלשון הוראת התנאי, אינה תומכת בהכרח בפרשנות שמציע המערער, כאשר "ו החיבור" יכולה לא רק לחבר בין שתי מילים, אלא גם להפריד בין שתי מילים, שלמרות שהן מחוברות, ב-"ו החיבור", כל אחת מהן עומדת גם בפני עצמה וברשות עצמה, כעולה ממאמרו של המשנה לנשיא בית משפט העליון, השופט המנוח, חיים כהן ז"ל, במאמרו: "סכלות ו/או עיוולת". ממאמר זה עולה, שלעולם אין אדם יודע, בבטחה, אם "ו החיבור" - לחבר באה או להפריד, כשם שלעולם אינו יודע, אם המילה "או", להפריד באה או לחבר וקיימת סכנה, שבו בזמן שהתכוונת ב-"ו החיבור" לחבר, יקראוה - כאילו באה היא להפריד. בפסק-דינה קובעת השופטת, אסתר חיות, כי אין לייחס משמעות מיוחדת בשימוש שעשה בית משפט השלום לתעבורה, בעכו, לסירוגין, באות "ו" ובמילה "או", שכן לא הייתה כל כוונה להקנות, לאותן הוראות, משמעות שונה ואין לייחס משמעות מיוחדת לכך, שבהוראת התנאי שבפסקה הראשונה נעשה שימוש באות "ו" ואילו בהוראות התנאי שבפסקה השנייה, נעשה שימוש במילה "או".
בית משפט העליון, הסכים עם המערער, שלפי סעיף 34 כא לחוק העונשין, כאשר ניתן דין לפירושים סבירים אחדים, לפי תכליתו, יוכרע העניין, לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין, כאשר ההוראה המתייחסת לשלב הענישה כלולה - בענייננו אנו - בפסק-דין ולא בהוראות חוק. לכן, יש לבדוק אם פסק-הדין מהווה "דין". הדבר טרם נדון בהלכה הפסוקה. בית המשפט העליון קבע, שגם אם יקבל הוא גישתו זו של המערער, לא יועיל הדבר הוא לו, שכן על-מנת להחיל הכלל הפרשני, הקבוע בסעיף 34 כא לחוק העונשין, אין די בקיומם של מספר אפשרויות לשוניות, אלא נדרש להראות שישנן מספר אפשרויות המצויות ברף סבירות, מבחינת התאמנתן לתכלית הנורמה ורק אז יש לבחור בפירוש המקל. בענייננו אנו נקבע, שהפרשנות שמציע מערער, אינה עונה - באופן סביר - על תכלית הנורמה ואינה תואמת אותה ולכן אין להפעיל הכלל הפרשני הקבוע בסעיף 34 כא לחוק העונשין.
לעניין חומרת העונש שנגזר על המערער, הרי קבע בית משפט העליון, בפסק-דינו, כי הכלל הנקוט על-ידו, כערכאת ערעור, שאין להתערב בעונשים שגזרה ערכאה דיונית, אלא רק במקרים חריגים, בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין וגם/או שהעונש שנגזר על הנאשם חורג, באופן ממשי, מהענישה הנוהגת והראויה. מקרה זה, אינו נמנה בגדר אותם מקרים של עונש החורג, באופן ממשי, מהענישה הנוהגת והראויה, קובעת השופטת, אסתר חיות, בפסק-דינה. בסיכום פסק-הדין נקבע, שהעונש שנגזר על המערער, אינו חורג מהעונשים הנוהגים במקרים דומים, בייחוד בהינתן עברו הפלילי והתעבורתי המכביד של המערער, שעה שהעונש שנגזר עליו, הינו סביר, הולם ותואם מדיניות הענישה הנוהגת.
כב' השופט, יצחק עמית, הצטרף לפסק דינה של השופטת, אסתר חיות, תוך שציין, כי אין חולק שראוי וטוב לבית המשפט להקפיד בניסוח התנאי, אך אין מקום במקרה דנן להתפלפלות יתרה על קוצו של "ו". קשה לטעון ברצינות - קובע השופט עמית, בפסק-דינו - כי השופט שהטיל התנאי נתכוון, כי רק שילוב של העבירות של נהיגה בפסילה ואיומים יפעיל התנאי ואף המערער לא הבין זאת כך, שעה שהראה "אצבע משולשת" לשוטר והפליג לדרכו, כאשר ניידת מאחורי ומסוק משטרתי מעליו. השופט, עמית, מציין עוד, כי דרכו של שופט להכתיב גזר דינו באולם ובהיות שופטי ישראל עמוסים בעבודתם, הרי לא תמיד הניסוח מהוקצע כדבעי.
כב' השופט, ד"ר יורם דנציגר, הצטרף לדברי השופטת, אסתר חיות, לפיהן קיימת חשיבות רבה לניסוחה הברור והבהיר של הוראת התנאי, בגזר הדין היוצא תחת ידיה של הערכאה הדיונית. לדעתו, ניסוח בלתי ברור של הוראת התנאי, מטיל על ערכאת הערעור, מלאכה פרשנית שמטרתה עמידה על משמעותה ותכליתה של הוראה זו, כאשר מלאכה זו הייתה נחסכת ממנו, אילו דאגה הערכאה הדיונית להקפיד על ניסוחה של תנייה זו. לאור הסכמתו למהלך הפרשני בו נקטה, כב' השופטת, אסתר חיות, בפסק-דינה ולכך שהעונש שהוטל על המערער אינו חורג, בנסיבות העניין, ממדיניות הענישה הנוהגת במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור, הצטרף הוא לפסק-דינה של כב' השופטת, אסתר חיות, יחד עם חברו, כב' השופט, יצחק עמית. בנסיבות אלה, נדחה ערעורו של המערער - פה אחד - בידי הרכב שלושת שופטי בית משפט העליון.
ע"פ 5877/13 בדראנה גאלב נ' מדינת ישראל; (טרם פורסם - פסק-הדין ניתן בתאריך 2.4.2015). |
