טמטום קבוצתי ושטיפת מוח - השווה והשונה

מלחמת יום הכיפורים סיפקה לנו את הדוגמה המובהקת ביותר לשילוב בין טמטום קבוצתי לשטיפת מוח. ההנהגה הצבאית לקתה בטמטום קבוצתי, כשהתעלמה במפגיע מהעובדה שהסדיר לא יוכל לבלום, ושצה"ל לא יוכל לעצור על גדות התעלה פלישה מצרית רחבת היקף. ואילו לעם שעבר שטיפת מוח על-ידי המנהיגים, דוגמת אריאל שרון, שאמר שאם המצרים יפלשו מלחמת ששת הימים תהיה עבורם טיול במדבר לעומת מה שמחכה להם - לא הייתה כל אפשרות לדעת את האמת. דוגמה מובהקת אחרת לטמטום קבוצתי, שתוצאותיה היו הרבה פחות הרות אסון, סיפקה לנו ההינתקות. בן כספית סיפר לנו על נער שהסתובב בין החיילים שכבר החלו לבצע את הפינוי, וכשכספית אמר לו שהנה זה קורה, ענה לו הנער שעוד כמה דקות יתחולל הנס. ודוברת מועצת יש"ע, אמילי עמרוסי, סיפרה: "היה ברור שזה לא הולך לקרות... כולנו אמרנו כל הזמן: הקדוש ברוך הוא לא ייתן לזה לקרות". ולפני הדיון בטמטום הקבוצתי ושטיפת המוח שחווינו במהלך החודשים האחרונים, דוגמה נוספת, ומדהימה, לטמטום קבוצתי שסיפקה מינה צמח בראיון שפורסם באתר ערוץ 2. וכך היא סיפרה על שהותה בארה"ב בשנות השישים: "היינו בטוחים שסוף העולם מתקרב, כשגרתי בארה"ב זאת הייתה תקופה של נביאי הזעם. כולם חשבו שעוד 50 שנה לא יהיה חמצן ושהחור באוזון יגדל ולא נוכל לחיות כאן. זאת הסיבה שיש לי בן אחד, כי בעלי לשעבר אמר מה פתאום שנביא ילדים לעולם כזה? כל החברים שלנו לא רצו להביא ילדים. זאת הייתה תקופה נוראית. אני זוכרת שיום אחד כל הדגים בימת שיקגו צפו והיינו בטוחים שזהו, זה קורה". ויש לשים לב למילים "כולם חשבו", כי מי זה כולם אם לא קבוצה חברתית קטנה וסגורה שטמטמה את עצמה לדעת עד כדי טרוף? ואל הראיון עם מינה צמח הגעתי תוך כדי קריאת מאמר שפורסם באתר העין השביעית, וסקר את תופעת הטמטום הקבוצתי שפקד את שונאי נתניהו בתקשורת. מטומטמים מבחירה אלה התחרו אחד בשני ביכולת להתעלם מתמונת המציאות שציירו לעיניהם הסקרים, ולפיה רק נס יכול היה לגרום לנפילתו של נתניהו. מאמר זה מכיל בין השאר גם הפניה לתחזית מנדטים שפרסם העיתונאי אורי משגב בעיתון הארץ, ולפיה מחנה הימין-דתיים עתיד היה למנות 64 מנדטים, לעומת 67 מנדטים על-פי תוצאות הבחירות. ולמרות שכל העולם ואשתו מבין שזו קואליציית נתניהו הטבעית, משגב, שהציג מספר חלופות למה שיקרה אם תתגשם תחזיתו, לא הזכיר אפילו במילה אחת את קואליצית נתניהו הטבעית. עיוורון מוחלט. ובדומה למה שקרה לפני מלחמת יום הכיפורים, כשהטמטום הקבוצתי של ההנהגה הצבאית הוביל לשטיפת מחו של העם, כך גם הפעם הטמטום הקבוצתי של אנשי התקשורת, בעידודו של נתניהו, הצליח לשטוף את מחו של העם כולו, ולגרום לו להאמין בסיכויי המהפך. והימניים, שהרגישו שחייבים להציל את שלטון הימין, נטשו את הבית היהודי, ואת יחד, והצביעו לליכוד. ורבים מהם, שכלל לא טרחו ללכת להצביע בבחירות הקודמות, מהרו לקלפיות, וכך תרמו להעלאת אחוז ההצבעה מ-67.8% בבחירות הקודמות, ל-72.3% בבחירות הנוכחיות. אבל שטיפת המוח של התקשורת לא מצטמצמת רק לנושאים הקשורים ישירות בבחירות. יקשה למצוא עיתונאי אחד שטרח להציג בפני הציבור את משפטי הפתיחה של דוח העוני האחרון: "שנים רבות המסר המרכזי של דוחות ממדי העוני היה כי הפערים החברתיים ממשיכים להעיק על החברה בישראל, וכי אין הקלה בממדי העוני והאי-שוויון. הפעם, הדוח מצביע על שינוי לטובה - ממדי העוני והאי-שוויון מצויים בתהליך של ירידה". וכיוון שהעיתונאים לא הציגו את האמת בפני הציבור, ניתן לחזות כמעט בוודאות שאם ייערך סקר בו יישאלו הנסקרים האם ממדי האי-שוויון בישראל מצויים מתהליך של ירידה או עלייה, למעלה מ-99% מאלה שיענו יאמרו שממדי האי-שוויון עולים. הם לא מטומטמים, ולא בורים, אלא קרבנות חסרי אונים של שטיפת מח. וקשה גם למצוא עיתונאי אחד שטרח להסביר לציבור שכל הדיבורים על יוקר המחיה הם שטות והבל, כי יוקר המחיה נמדד על-ידי מדד המחירים לצרכן, שבשנים האחרונות עלה בישראל פחות משעלה המדד הממוצע בארצות OECD, וערכו בחודש פברואר האחרון היה הנמוך ביותר מאז אפריל 2013. כמובן שאף אחד גם לא הסביר לציבור שלא ערכו של המדד הוא העיקר, אלא ערכה של ההכנסה הראלית, שהיא ההכנסה בניכוי עליית (או ירידת) המדד, ושההכנסה הראלית הממוצעת למשפחה של כל חלקי האוכלוסייה עלתה בעשור האחרון בלמעלה משלושים אחוז. האמת היא שבמשך עשרות שנים כלל לא שמענו את צרוף המילים "יוקר המחיה". למיטב זיכרוני, בשנותיה הראשונות של המדינה נקרא מדד המחירים לצרכן בשם "מדד יוקר המחיה", ומאז שהוחלף שמו של המדד, נעלמו המילים "יוקר המחיה" מחיינו. יש לשער שאחד מאנשי חד"ש, שיזמו את המחאה החברתית, החל לנפנף במילים אלה, ומאז כולם חוזרים עליהן מבלי להבין על מה הם מדברים. ולמרות כל נביחות הכלבים, השיירה של העם היהודי היושב בציון לא רק שעברה, אלא אף פנתה ימינה. ועתה הם מייללים בצד, מלקקים את פצעיהם, ושולחים אותנו לשתות ציאניד. מגיע להם!