במאמרו "הביקורת על 'התקווה' - מסווה לאנטי-ציונות" (
ישראל היום 24.2.15), בעקבות דבריו של המנהיג הרוחני של
ש"ס כי "התקווה הוא שיר מטומטם", טוען
יוסי ביילין כי הביקורת של הרב שלום הכהן על ההימנון נובעת מהתנגדותו לציונות.
טענה זו אינה מחדשת דבר. על
אריה דרעי אמר
אורי אבנרי כי הוא זה שטיפח את המיתוס שלו, ולדבריו "אריה דרעי יותר קיצוני ממני". לפיכך קשה לצפות ממי שהוכתר על-ידי אריה דרעי כמנהיג הרוחני של ש"ס, שיהיה ציוני נלהב. עם הצטרפותם של "הפנתרים השחורים" לש"ס, התבהרה עוד יותר האוריינטציה המדינית של המפלגה, וזאת על-רקע העובדה כי "הפנתרים" צמחו וטופחו בשנות ה-70' המוקדמות של המאה שעברה על-ידי הארגון האנטי-ציוני "מצפן".
השאלה המתבקשת מכותרת המאמר היא אם ביילין הוא האדם המתאים ביותר לדבר בשם הציונות. אם מקבלים את קביעתו של
רון פונדק כי "
הסכם אוסלו" היה השלמת התהליך שהחל
דוד בן-גוריון בהכרזת העצמאות, הרי שיוסי ביילין בהחלט ראוי לתפקיד. אך מי שרואה את "הסכם אוסלו" כדומה יותר לשלב ב"תוכנית השלבים" של ערפאת לחיסולה של מדינת ישראל, יתהה אם ביילין האיש המתאים לדבר בשם הציונות נוכח תפקידו המרכזי בטוויית ההסכם.
ההתהדרות בתואר "ציוני" כשלעצמה היא אומנם תופעה משמחת ומעודדת ואינה מובנת מאליה, כפי שניתן ללמוד מדבריו של פרופ' יגאל עילם ("כיוונים חדשים", חוברת 23) כי הציונות סיימה את דרכה עם הקמת המדינה שעתה היא, לפי הגדרתו, "מדינת כל אזרחיה". לדבריו, "מרגע שהושג היעד הקרוי מדינת ישראל, פקעה זכותה ויכולתה של הציונות לכפות על ההוויה הישראלית את מושגיה וערכיה הטרום-ממלכתיים...". לפי עילם "אנשי הציונות הדתית הם המשימים עצמם...כמי שהרימו את האדרת הציונית, לאחר שזו נשרה כביכול מכתפיהם העייפות של...אנשי תנועת העבודה ההיסטורית...".
יש חילוקי דעות באשר להגדרת הציונות, אבל מן הראוי שתהיה הסכמה שציונות אינה יכולה לכלול יסודות המאפיינים אנטי-ציונות. לכן, אפשר אולי להגדיר מיהו לא ציוני, על דרך השלילה, תוך שימוש ברעיונות של ארגון "מצפן" שהוא גוף אנטי- ציוני מוצהר כאמת מידה. כך אפוא אם מצעו או פועלו של גורם, גם אם הוא קורא לעצמו ציוני, תואם את מטרות "מצפן", ניתן לקבוע כי אינו ציוני.
ארגון "מצפן" הוקם בשנת 1962 על-ידי קבוצת סטודנטים מהאוניברסיטה העברית אשר פרשו, על-רקע חילוקי דעות אידיאולוגים, ממק"י בראשותו של מאיר וילנר. בעוד וילנר היה בין חותמי מגילת העצמאות, הרי שמייסדי "מצפן" שללו את רעיון קיומה של מדינת ישראל ואת עצם הזכות של היהודים למדינה. הארגון טען מראשיתו כי כינונה של המדינה נעשה באמצעות קנוניה עם המנדט הבריטי, ושהמדינה היא למעשה המשך הקולוניאליזם האירופי במזרח התיכון שמתבטא גם בגירוש ערביי ארץ ישראל והפיכתם לפליטים. לטענת הארגון, ממשלת בריטניה עמדה לצד ישראל, מכ"ט בנובמבר 1947 ועד תום מלחמת השחרור, במאבק שהתחולל בארץ בין תושביה היהודים לבין תושביה הערביים (שרובם היו מהגרי עבודה משנות המנדט) ומדינות ערב.
היבטים אנטי-ציוניים של הסכם אוסלו
תפיסת הארגון כלפי הכיבוש הישראלי התגבשה, כאמור, עוד שנים לפני מלחמת ששת הימים, אך לאחריה "מצפן" היה בין הקוראים להקמת מדינה פלשתינית כפי שניתן ללמוד מדבריו של עקיבא אור ממייסדי הארגון: "רק מאז האינתיפאדה הראשונה ב-1987 הפכו דעות 'מצפן' על קיום עם פלשתיני (שהושמעו כבר בשנות השישים), (ו)שכל עוד לא מומשו שאיפותיו לעצמאות...לא יהיה קץ לסכסוך, לנחלת הציבור הישראלי." בהתאם לכלל שמוצע כאן, לבחון את מי שקורא לעצמו ציוני לפי פעולותיו אל מול תפיסות "מצפן", ובייחוד על-רקע דבריו של עקיבא אור, ניתן לראות את "הסכם אוסלו" על מטרתו העיקרית שהייתה הקמת מדינה פלשתינית - כמעשה אנטי-ציוני .
היבט נוסף המאפיין את הסכם אוסלו הוא הסעיף של הקמת צבא ערבי בין הים לירדן וחימושו. על הכוח הצבאי שהוקם בשטחי הרשות הפלשתינית אמר
יצחק רבין כי הוא יוכל לחסל את הטרור "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'". התבטאותו של רבין מלמדת על תחושת ייאוש מסוימת מהאפשרות שמדינת ישראל יכולה להגן על אזרחיה בכוחות עצמה.
יתר על כן, אתוס "ההגנה העצמית" הוא אחד הנדבכים העיקריים שעליהם מושתתת הציונות. אפשר לחזור עד לשירו של ח"נ ביאליק "על השחיטה" המתאר את חוסר האונים של הקהילה היהודית בגולה אל מול הפרעות. אך די אם נזכיר כאן את דבריו של ברל כצנלסון על גבורת מגיני חולדה במאורעות תרפ"ט - "הנוער כולו בן לילה הפך לעשוי ברזל" - כדי להמחיש את המשקל שנתנו מנהיגי היישוב, בתקופת טרום המדינה, לכוח מגן עצמאי ונחוש. רוצה לומר, הרעיון שמומש בהסכמי אוסלו, של הפקדת בטחונה של המדינה ואזרחיה בידי גורם זר, עומד בניגוד מוחלט לאתוס מכונן בתולדות הציונות.
יש לזכור כי לעת עתה "הסכם אוסלו" הוא גולת הכותרת לפועלו המדיני של ביילין, אך אינו סוף פסוק, כפי שניתן ללמוד מיוזמת ז'נבה. יוזמה זו ממשיכה את הרעיון שהתגבש באוסלו ויוצאת מנקודת הנחה שהמדינה הפלשתינית היא כבר עובדה מוגמרת. לאחר שישראל הסכימה להקמת המדינה הפלשתינית, ייחתם הסכם בין שתי המדינות (היהודית והפלשתינית) בנושא הפליטים. לפי ההסכם בנוסף לכך ש"האפשרות היחידה, שהיא זכותו האוטומטית של כל פליט, הינה להתגורר במדינה הפלשתינית...ישראל תהיה אחת מהמדינות...שישתתפו במאמץ שיקום הפליטים...מספר הפליטים שהיא תקלוט..."
גם מי שאינו מזהה בהצעה זו לפתרון בעיית הפליטים תנועת מלקחיים על לבה של מדינת ישראל, מומלץ לעיין בכתוב בספרו של ההיסטוריון בני מוריס "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים 1949-1947" בעניין החזרת הפליטים למדינת ישראל בגבולות 1949: "הערבים תבעו את החזרת הפליטים לבתיהם בארץ-ישראל, הן מנימוקים של (מה שהם טוענים) עשיית צדק והן כדי לחתור תחת יסודות המדינה היהודית".
קצרה היריעה מלסקור כאן את כל הדרך שעברה החברה בישראל, נפשית ואידיאולוגית, עד לקבלת הרעיונות של "מצפן" באשר ללגיטימיות של אש"ף וערפאת. אך יש לציין כי ליוסי ביילין יש חלק בלתי מבוטל ביישום רעיונות אלה במדינת ישראל. את דרכו הפוליטית החל ביילין בחוג "משוב" של מפלגת העבודה בשנת 1981. בשנה זו הוקם בתנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" חוג רעיוני של צעירים ביוזמת מוסה חריף שהיה ח"כ מטעם מפלגת העבודה וחבר קיבוץ צרעה. את בועז קרני, סטודנט לכלכלה וחבר קיבוצו, מינה לרכז החוג. לחוג הצטרפו יוסי ביילין שהיה כתב בעיתון "דבר" ודוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, יאיר הירשפלד מרצה באוניברסיטת חיפה, שמשון צלניקר, יגיל לוי ואחרים.
הרקע להקמת החוג היה, בין השאר, ההפסד של מפלגת המערך ו
שמעון פרס שעמד בראשה בבחירות שנערכו בקיץ אותה שנה, למפלגת הליכוד ולמנחם בגין. יש להניח כי מוסה חריף ביקש לרענן מצע רעיוני ציוני למפלגה, בהנחה שבבוא היום תשוב לשלטון. מותו הטראגי באותה שנה הותיר את הבמה לחברי החוג שהקים. צעירים אלה הסיטו את מפלגת העבודה בתהליך ארוך ומתמשך מהמסלול של העשייה הציונית אל עבר הפוסט-ציונות והאנטי-ציונות. עד כמה דרמטית היא התפנית שעברה מפלגת העבודה, ניתן ללמוד מהעובדה שבעת שהתמנה מוסא חריף למזכיר "איחוד הקבוצות והקיבוצים" (1976) הוחלט על הקמת עשרה קיבוצים חדשים בבקעה, בנגב, בפתחת רפיח ורמת הגולן. לעומת זאת, הבקעה נמצאת בשטח המדינה הפלשתינית המוצעת ב"יוזמת ז'נבה".
תפיסתם המדינית של חברי "משוב" שהוזכרו כאן משתקפת מדבריהם ומעשיהם: יוסי ביילין ויאיר הירשפלד היו מאדריכלי "הסכם אוסלו". יוזכר כאן כי המגעים החשאיים שקיימו עם נציגי אש"ף היו תוך עקיפת החוק הישראלי שאסר בזמנו על מו"מ עם אש"ף. החוק נעקף באמצעות שימוש בגורם שלישי מתווך (PROXY) בין הצדדים.
זמן קצר לפני ייסוד חוג "משוב", פרסם "מצפן" שלוש מטרות להמשך דרכו: פירוק ההתנחלויות, הכרה באש"ף והקמת מדינה פלשתינית. חברי החוג שאליו השתייך גם ביילין קידמו מטרות אלו עד להטמעתן במפלגת "העבודה". על הכרה באש"ף ומדינה פלשתינית אין צורך להרחיב את הדיבור. בעניין פירוק ההתנחלויות שלהן קרא "מצפן", יש להוסיף כאן כי החוג של ביילין הציע כבר בשנות ה-80' לאסור על חברת "סולל בונה", שהייתה בזמנו שייכת ככל הנראה למפלגה, לבנות בהתנחלויות.
גם סקירה תמציתית זו מובילה אפוא למסקנה כי יש מקום לטעון כי ביילין וחבריו היו הציר המקשר בין הארגון המוקצה "מצפן" לבין מפא"י.
במאמרו על הרב
שלום כהן מזכיר ביילין את סבו שהיה בין המתנגדים להרצל בעניין תוכנית אוגנדה. הוא מוסיף כי המתנגדים להצעה "האמינו בכל ליבם כי אפילו...(משלחת חקר לאוגנדה) יש בה כדי לשתף פעולה עם הרעיון לוותר על ארץ ישראל". אפשר רק לשער מה היה אומר היום הסב על נכדו שכרת ברית עם ערפאת ואש"ף, שכל ישותם היא הרעיון שהיהודים יוותרו על ארץ ישראל, יכירו בזכותו של עם אחר על ארצם ויפקידו את בטחונם בידו.