|
[צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
גם במקרים בהם התשתית הראייתית מובילה למסקנה כי ההבחנה נעשית על בסיס "טעמים רלבנטיים", אין בכך על מנת להכשיר את ההבחנה. במקרים בהם ההבחנה עלולה לפגוע פגיעה משמעותית בקבוצה מסוימת, אזי הבחנה זו מהווה הפליה פסולה, ועלינו לפעול כדי לתקנה, ואין להסתפק בכך שיש טעם מוצדק לכאורה להפלות. לטעמי, התפקיד של בית המשפט הוא לפעול כדי לצמצם את הבסיס לאותה הבחנה משיקולים רלבנטיים | |
|
|
|
דוגמה לכך היא רע"א פרוז'נסקי (רע"א 8821/09 פרוז'נסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (16.11.2011)) שבו מועדון בילוי התיר כניסה לפי קריטריון גיל, אשר היה שונה בין נשים לגברים. הנשים שהורשו להיכנס היו צעירות יותר. בכך, המועדון בהחלטתו שימר למעשה היררכיה מגדרית שקיימת בחברה שלפיה גברים "אמורים" להיות מבוגרים מנשים, חזקים מהן, בעלי ממון ומשאבים, בעוד שנשים "אמורות" להיות צעירות. טענת המועדון כי זו היא "דרך הטבע" הייתה אמורה להצדיק את שימורה. היא הייתה אמורה להראות שההבחנה לפי גיל ומגדר היא רלוונטית, ולכן מותרת.
כשלעצמי סברתי באותו מקרה ש עצם החלוקה לקטגוריות משקפת הנחת מוצא מפלה. הנחת מוצא זו הינה כי ישנה הומוגניות בקרב חברי וחברות כל אחת מהקטגוריות, מקום בו אין סיבה להניח הומוגניות שכזו. פירוק הנחת המוצא כי הקטגוריות הן "טבעיות" מאפשר לחשוף את השאלה המהותית של אופן עיצוב הקטגוריות. ציינתי כי:
- "משכך, עלינו להיות ערים לאופן שבו אנחנו מכוננים זהויות ותפישות חברתיות. בהקשר זה, שיח זכויות האדם, והזכות לכבוד האדם ולשוויון בפרט, הינו משמעותי ביותר לא רק ברובד של בחינת השוויון בין קבוצות, אלא אף ברובד העמוק יותר, של אופן כינונן של קבוצות בחברה. מצב בו קבוצה מסוימת מאופיינת כהומוגנית, באופן שמייחס לכל חברי הקבוצה ערך שלילי (אף אם סטטיסטי בלבד) הוא מצב שאינו מכבד את הפרטים בקבוצה, ועומד בסתירה לזכות הפרטים בקבוצה לשוויון".
על המצב שהמשיבה טענה שהוא "טבעי" בחברה הישראלית ציינתי כי:
- "המשיבה שואפת להציג את מדיניותה כרצון ביצירת מקום בעל אווירה מסוימת, הרי שהאווירה המסוימת אליה שואפת המשיבה היא אווירה המדיפה ניחוח כבד של היררכיה מגדרית. מן הסתם, אבחנה בין גברים ונשים על בסיס גיל יוצרת מציאות בתוך המועדון בו ישנו באופן מובנה צד חזק וצד חלש. הגבר המבוגר יותר, ומכאן שאף, בממוצע, בעל ההשכלה הרחבה יותר, הממון הרב יותר והבגרות הנפשית והרגשית הנלווים להתבגרות הפיזית, מוצב למול האישה, שעיקר אפיונה הרלוונטי הוא היותה צעירה יותר.
"מבנה זה משקף קוד חברתי נהוג ביחסי גברים ונשים, שזוכה לחיזוק תדיר בדימויים קולנועיים, ספרותיים ואחרים ומשמר יחסי כוח מובנים. ודוק, בעוד שמוצרי תרבות שונים גורמים לשימור ההיררכיה המגדרית על-ידי הצגתה כ'טבעית', פועלת המשיבה באופן כוחני לשימורה על-ידי חיוב הבאים בשערי המועדון לפעול במסגרת פטריאכלית זו.
"ברי, שאין מדובר בתופעה חריגה או נדירה. מדיניותה של המשיבה נהוגה באופן גלוי במקומות בילוי רבים. מקומות בילוי רבים לא פחות נוהגים הלכה למעשה, באמצעות סלקציה בין הבאים בשעריהם, להכניס נשים צעירות מהגיל המינימאלי ה'פורמלי' למבלים ובכך לקיים את האבחנה על בסיס מין אף ללא ציונה הגלוי" (שם, בעמ' 41).
באותם מקרים שבהם ההפליה נעשית כדי לשמר מצב קיים, יעמדו להגנתו של המפלה טיעונים שאינם קלי משקל. טיעונים אלה ינסו להצדיק את המצב הקיים כגון אילוצים כספיים.
מה על השופט לעשות כאשר ההבחנה בין פלוני לאלמוני נעשית על שיקול רלוונטי לכאורה?
לדעתי, גם במקרים בהם התשתית הראייתית מובילה למסקנה כי ההבחנה נעשית על בסיס "טעמים רלוונטיים", אין בכך על-מנת להכשיר את ההבחנה. במקרים בהם ההבחנה עלולה לפגוע פגיעה משמעותית בקבוצה מסוימת, אזי הבחנה זו מהווה הפליה פסולה, ועלינו לפעול כדי לתקנה, ואין להסתפק בכך שיש טעם מוצדק לכאורה להפלות. לטעמי, התפקיד של בית המשפט הוא לפעול כדי לצמצם את הבסיס לאותה הבחנה משיקולים רלוונטיים.
לגישתי, המבחן מתי יש למנוע הפליה שנעשית לכאורה על יסוד טעמים רלוונטיים צריך להיות מבוסס על המקור הנורמטיבי של טענת ההפליה והוא כבוד האדם. כאשר הפגיעה שמסבה ההפליה פוגעת בכבודו של אדם ניתן לומר שגם אם ההבחנה עשויה להיות מוצדקת לכאורה, על השופט לשקול אם נדרש – במסגרת שיקול הדעת הפרשני – ליתן סעד שיצמצם או ינטרל את ההפליה.
|