כשראשיהם מורכנים, חפויים, שקועים בתוך הטלפונים החכמים, הם שרויים בשתיקה. שוהים עם עצמם, הם פולטים וקולטים מידע, תמונות, מסרונים, אהבהבים קטנים של מתבגרים, זימות-נעורים. הם השליטים הבלעדיים בממלכת השתיקה, אשר לרגע אף היא נדמית בדויה, הזויה, וירטואלית. כה שקטים הם. בלתי מורגשים. בתקשורת הבין-אישית הזו מתקיימת זרימה גועשת של יצרים, תשוקות, רצון להרשים, חששות, מבוכות, העזה. והכול בתוך מעטפת שקטה, בלתי חדירה. נתונים בבועתם הסלולרית הם שקטים כשתיקה. ברגע מסוים, בלתי צפוי, בלתי ניתן לחיזוי, הם נעתקים לפתע, באחת, כמו טיל מכן שיגור. נשמע קול נפץ. הדממה מתרסקת. נפרץ סכר השתיקה. מתחילים דיבורים כלומר - נשמעות צעקות. למה הם צועקים? האם אינם יכולים לדבר זה עם זה בשקט? הם נמצאים זה על יד זה, דבר אינו חוצץ ביניהם. אין שום סיבה לצעקה. אין בה שום היגיון. אבל הם לא זקוקים לסיבה. הם הצעקה היא סיבה או מסובב? כך או כך- הם צועקים. כל הזמן.
אולי הם צוברים איזו אנרגיה גרעינית כשהם נתונים בשקט שאופף אותם כשהם מרוכזים בטלפונים הקטנים והדקים שלהם, העולם כולו, עולם ומלואו בכף ידם והם, הלא, כל יכולים. ולפתע הם צועקים כי אין מי שיהסה אותם (מי שיעז להסות - יחטוף כך שלא ירהיב עוז להעז להעיר להם על צעקתם). אולי, אם לא יצעקו איש לא יבחין בהם.
יש צעקה שכמוה כזעקה. האם היא מבטאת רצון נואש לשאת חן? לזכות בהכרה? מי יודע. אין (יש?) סיבה לצעקה. האם יש לה הסבר? בבקשה. אני מוכן ופתוח לשמוע, אבל ברעש הגובר של הצחקוקים, הגערות, העצבים החשופים, היצרים המתעוררים, התשוקה שהופכת מ"דנה נמה" ל"דנה קמה", כל המסתורין שנגלה לפתע, כמסך שהופשל, כעור שהושל, נפלטת צעקה פצועה, חייתית, עירומה, חשופת עור, של נער שרוצה להצהיר לעולם על קיומו, ואחריה - הפתיל הוצת - עוד צעקה ועוד אחת. לך דע מדוע הם צועקים, הילדים/נערים עם הראשים החצי גלוחים, עם חתימת שפם פלומתית, עם משפטים קטועים, אשר כל מלה שנייה בהם היא מלה גסה, שמזהמת את האוזן, שנצעקת בקול צפצפני או זייפני או צורמני, קול שמתחלף.
למה הם צועקים? אילו הייתה לי תשובה לא הייתי כותב את המאמר הקצר הזה.