אט-אט חזרו החיים ברַבּקה למסלולם וכמעט לא חסרנו דבר. אוכל היה לנו בשפע כיוון שלבעל הבית שלנו היה משק חי שכלל פרות ועופות והוא סיפק לנו מזון טרי בכמות מספקת. נוכחות חיילי הוורמכט לא הפריעה לאיש כי הם לא נקטו שום פעולות נגדנו. בהאזנה לרדיו שעדיין היה בבית שמענו על כיבוש ורשה וקרקוב. את הידיעה הזאת קיבלנו בשוויון נפש מסוים, שהרי גם אנחנו חווינו כיבוש גרמני.
חלפו כשלושה שבועות מתחילת המלחמה ועדיין לא קיבלנו מידע כלשהו על קורותיהם של אבי ושל אחי, והנה כעבור ימים אחדים הופיע חייל ששב מהחזית במזרח והביא מכתב מאבי שגרם לנו התרגשות רבה. במכתב סיפר אבא שהוא ויוּרֶק נמצאים עכשיו יחד בטָרנוֹפּוֹל (Tarnopol) הסמוכה ללבוב (Lwów), ולאחר תבוסת הצבא הפולני הם הפכו לפליטים פולנים [1]. עקב שליטתו בשפות ובעיקר בגרמנית סופח אבא לצבא האדום ומונה למשרת הקומיסר האחראי על המחסנים, ותנאי השירות שלו סבירים ונאותים. גם יוּרֶק הסתדר לא רע והוא מתפרנס מנגינה בפסנתר במועדונים של חיילי הצבא האדום. אבא הוסיף שיום אחד כשעבר דרך העיירה צ'וֹרטקוֹב (Czortkówׂ) פגש את בן הדוד של אימא שהיה רופא בצבא הפולני והצטרף גם הוא לצבא האדום.
משקראה אימא את המכתב החליטה לעשות מעשה שאת התעוזה לו שאבה מיופייה ומשליטתה המוחלטת בשפה הגרמנית. היא התייצבה לפני המפקד הגרמני של הוורמכט ברַבּקה וביקשה ממנו שיאשר לאבי לחזור הביתה. אני התלוויתי אליה והמפקד קיבל אותנו באדיבות רבה אך טען שאין הוא הכתובת לבקשה מעין זו ועליה לפנות לשלטונות הצלב האדום. בדרך לא דרך שלחה אימא מכתב תשובה לאבא וסיפרה לו על ניסיונותיה לקבל אישור להחזירו לרַבּקה [2]. אבי שהמשיך לדאוג לשלומנו שלח חבילה שהכילה שני שעונים שהיו נחשבים בימים ההם חפצים יקרי ערך, ובמכתב מצורף לחבילה ציין שקיבל משרה טובה וחשובה ולא גילה רצון לחזור הביתה, לעומת זאת הוא חזר שוב על דרישתו שאנו נצטרף אליו.
ואולם אמי לא העלתה בדעתה למלא את בקשתו. באותם ימים עוד האמינה שהחיילים הגרמנים השייכים לעם מתורבת שמתוכו יצאו משוררים נעלים כמו היינה וגתה, שאת יצירותיהם הכירה על בוריין, ינהגו באכזריות בבני אדם. היא אמרה שאם נציית, לא יאונה לנו כל רע. אפילו מה שאירע לבנה של דודה הֶלנה מברלין לא ערער את אמונתה במוסריותם של הגרמנים בשטחי הכיבוש.
על-אף שהתרגלנו לאדיבותם של חיילי הוורמכט לא הבנתי את תמימותה של אמי ואיזו עזרה היא מצפה לקבל מהם כאשר פנתה שוב לקצין העיר הגרמני וביקשה את אישורו לבקר את סבתא בקרקוב. להפתעתי הרבה, נתן הקצין את אישורו ומשהיה בידה האישור פינה כעסי את מקומו להערכה על תושייתה והעזתה.
לקראת הנסיעה שהוטלה כמובן עלי הצטיידתי בעופות, בביצים ובעוד מצרכי מזון. שכרתי גוּרָל (סייס, כינוי לאנשי ההרים הפולנים) וישבתי בעגלתו מחופשת לפולנייה. אומנם כבר חויבנו אז לשאת על השרוול סרטים לבנים שעליהם היה רקום מגן דוד כחול לציון יהדותנו אך אני נמנעתי מכך, וגם תעודות לא נשאתי עמי. על-מנת שלא נעורר חשד שֹם הגוּרָל בעגלתו סחורה המיועדת לשוק בקרקוב, ויצאנו לדרך כזוג פולנים.
הצבא הגרמני שלט בדרכים ונוכחותו כבר ניכרה בכל מקום אם כי לא הבחנתי בשום מעשי הטרדה של האוכלוסייה המקומית ולא במחסומי ביקורת כלשהם. הנסיעה עברה בלא עיכובים ולאחר כשש שעות הגעתי לדירה של סבתי ובה גיליתי לתדהמתי גם את דודה צֶציליה ובעלה שברחו מבְּיֶלסקוֹ מפחד הגרמנים. הם סיפרו שכאשר נסעו ברכבת בלווית כלב הרועים שלהם הופגזה המסילה והם נאלצו לרדת ולהסתתר בשדה הפתוח. בתום ההפגזה עלו שוב לרכבת והגיעו בשלום. סבתי ודודתי הציעו שנצטרף אליהם, אך אני הודעתי להן שאם לא תסכים וחזרתי לרַבּקה. שלושת ילדיה של צֶציליה לא הצטרפו אליהם, הם פנו כל אחד לדרכו ובהמשך המלחמה נפוצו לכל רוח. בן אחד נספה בגטו ורשה והאחר נדד מזרחה לתוככי רוסיה, שרד ועלה לארץ. הבת התגוררה בקרקוב, נתפסה וגורשה להשמדה בבֶּלזֶ'ץ.
משנוכחנו שהנסיעה עברה בלא תקלות החלטנו שאסע לקרקוב כל שבוע להביא להם מזון. מדי בואי נהגתי ללכת ברחוב בלווית כלב הרועים של דודתי שחיזק את חזותי הפולנית שכן היה ידוע שנערות יהודיות אינן מטיילות בליווי כלב.
ואולם לאחר שחווה הכלב את ההפגזה הקשה ברכבת הוא נעשה אלים ובאחת הפעמים שדודתי ירדה עמו לרחוב הוא התנפל על איש ס"ס. הלה התרה בה שאם לא תקשור את הכלב כיאות יבולע לה, ולאחר מקרה זה הדודה המיתה אותו.
בנובמבר 1940 פשטה שמועה שהמשטרה הגרמנית מזָקוֹפָּנֶה עומדת להיכנס לרַבּקה. עד עתה היו ברַבּקה רק חיילי הוורמכט שלא הפלו אותנו לרעה ופרט לחובת נשיאת תג השרוול, קיבלו היהודים והפולנים יחס שווה. אומנם כבר ביולי באו אנשי ס"ס מזָקוֹפָּנֶה לרַבּקה כדי להכין את קליטתם של אנשי בית הספר של הס"ס אך עדיין לא היה לנו מושג כלשהו על מהות המשטרה הגרמנית - על הגסטפו.
ואכן כעבור זמן קצר הפכה השמועה למציאות. ערב אחד הוטל עוצר ברחובות ונאסר לשהות מחוץ לבתים משעה שש בערב. בחסות החשכה נכנסה לעיר יחידת חיילי ס"ס וכל מי שהיה ברחוב אחרי שעת העוצר נורה למוות. בין ראשוני הנרצחים היה יוּלֶק, חברי הטוב ויפה התואר.
פעולותיו הראשונות של הגסטפו ברַבּקה נגעו לכלל התושבים, פולנים ויהודים כאחד, וכללו מפקד אוכלוסין כללי ופרסום הודעה בדבר החובה למסור לשלטונות הגרמניים את כל מקלטי הרדיו, מגלשי הסקי, נעלי סקי, מגפיים, מעילי עור וחפצים יקרי ערך אחרים. כיוון שבחנות היה לנו מלאי של מאות מגלשי סקי להשכרה ולמכירה חשבה אמי בהתחלה להסתירם ולא למסור אותם, אך מאחר שאי-ציות לצווי הגרמנים היה כרוך בסיכון רב החלטנו לבסוף להיפטר מהם בדרך מקורית - אחי הקטן ואני העלינו את כל מגלשי הסקי לבוידעם שבעליית הגג ומשם השלכנו אותם למטה. את הסְפורים שנותרנו שלמים מסרנו לגרמנים ובשבורים השתמשנו לבעירה ולהסקה. רק את המגלשיים הפרטיים שלי הסתרתי היטב בעליית הגג.
במהרה פורסמו איסורים שנגעו ליהודים בלבד ואחד מהם היה האיסור להעסיק עובדים שאינם יהודים. משמעות הגזרה הזאת הייתה שכל עבודות הבית הוטלו מעתה עלי. מדי פעם בפעם גם נערכו חיפושים בבתי היהודים ומי שנמצאו אצלו חפצי ערך מוסתרים נלקח מיד לעבודות כפייה משפילות. במקרים רבים נורו המסתירים למוות.
כעת הבנתי הלכה למעשה את סיפוריה של סבתי על הגזרות שהוטלו על יהודי קרקוב חדשים לבקרים, גזרות שהחריפו מאוד בתחילת 1941, וכבר לא אפשרו לי לבוא לבקרם. את הקשר עם סבתא והדודים נאלצנו לקיים באמצעות מכתבים או טלפון בלבד אך כיוון שלנו לא היה טלפון השתמשנו בעת הצורך במכשיר הטלפון של בעל הבית. וכך התעדכנו כשיהודי קרקוב חויבו למסור לגסטפו את כל מקלטי הרדיו ואת כל חפצי הערך שברשותם, וכך גם נודע לנו שעומדים להעביר אותם לגטו פּוֹדגוּזֶ'ה בחודש מרס הקרוב, דבר שאם לא יכלה להשלים עמו, ולכן החליטה להעבירם בחשאי אלינו לרַבּקה.
לשם כך שכרתי שוב גוּרָל עם עגלה עמוסה בקש ומתחתיו הסתרנו את שלושתם. באמצע הדרך בחזרה לרבקה נזקקו לפתע המסתתרים לשירותים והגוּרָל עצר באחד הפונדקים. כדי למנוע את גילויים כינס העגלון בתושייה רבה את כל הפולנים ששהו באותה שעה בחצר ובתירוץ כלשהו הכניסם פנימה לתוך הפונדק. כך התאפשר למסתתרים לרדת מן העגלה וללכת לשירותים מבלי שיתגלו. יתרה מזו, בשל הקור המקפיא הביא להם סייס זה, שהכיר את אמי ואף היה קרוב משפחה של בעל הבית הפולני שלנו, משקה חם לשתייה ולבֵנה מלובנת שתחמם אותם מתחת לקש. מניסיוני אני יודעת שרוב הגוּרָלים עזרו ליהודים אם כי היו גם כאלה שהסגירום.
חורף 1941, החורף בעיצומו והקור עז. את הפחם שבאמצעותו חיממנו את הבית בדרך כלל קשה היה להשיג. הקור חדר לעצמות והדוד והדודה שהו רוב שעות היממה מתחת לשמיכות הפוך.
בחג המולד ביקשה סבתי שנביא לה עוף וביצים. אמי שעסקה בסחר חליפין עם הכפריים בסביבה עמדה בקשר עם איכרה מהכפר הסמוך שקנתה מאתנו מצעים ובתמורה נתנה לנו ירקות, פירות, בשר ומצרכים שונים. אמי יצרה קשר דווקא עם האיכרה הזאת כיוון שביתהּ היה מרוחק ומבודד משאר בתי הכפר, וזה הקטין את סכנת ההלשנה. בשל השלג הגבוה לא יכלה האיכרה לבוא, לכן החלטתי שעל-אף האיסור החמור שגזרו הגרמנים על הסקי אצא אני ואמלא את בקשתה של סבתי.
וכך, בבוקרו של יום ראשון אחד, עוד בטרם עלה השחר, יצאתי עמוסה במצעים שהאיכרה הזמינה והחלקתי דרך היערות מרחק של כעשרים קילומטר עד לביתה שעמד במעלה ההר. מסרתי לבעלת הבית את המצעים ובתמורה קיבלתי ביצים, חמאה, גבינה ושני עופות חיים, שאותם הייתי צריכה למסור לשוחט שעדיין פעל ברבקה ודאג לשחיטה כשרה. את כל אלה ארזתי בתרמיל הגב שלי ומיהרתי להסתלק טרם שובם של השכנים מהכנסייה.
בדרכי חזרה טיפסתי במעלה ההר שהתנשא מעל לבתי הכפר תוך שהאיכרה ובעלה מלווים אותי במבטיהם, וכשהגעתי כמעט לראש ההר השתחרר אחד משני מגלשי הסקי שלי והחליק במורד. בלית ברֵרה השארתי בשטח גם את המגלש שנותר וניסיתי לצעוד רגלית אך מיד שקעתי בשלג עד צוואר בלי יכולת להיחלץ. האיכרה ובעלה ראו את שאירע לי אבל לא יכלו לבוא לעזרתי כי בדיוק אז החלו האנשים לחזור מן הכנסייה. נותרתי אפוא שקועה בשלג עד הערב אך משום מה לא חשתי בקור ולא פחדתי.
עם רדת החשכה באו האיכרה ובעלה לחלץ אותי מתוך השלג. הם לקחו אותי לביתם, חיממו את גופי הקפוא והפשירו את איברי. לטענתם נותרתי בחיים בגלל העופות החיים שחום גופם חימם גם אותי. אחרי חצות לאחר מילות תודה נפרדתי מהאיכר ומאשתו וגלשתי על המגלשיים, שנאספו אף הם, בחזרה לרַבּקה.
השכם בבקר הגעתי הביתה עם העופות החיים, עם הביצים ועם שאר המצרכים. אמי ואחי שהיו חסרי מידע בסיסי ביותר באשר לכוונותיהם ולמעשיהם של הגרמנים, וכל חריגה מהשגרה קיבלה בעיניהם ממדים מוגזמים, יצאו מגדרם מרוב שמחה לקראתי שכן הם היו בטוחים שנתפסתי. בעיני נראו ההתרחשויות בחוץ פחות מפחידות לעת עתה.
בוקר אחד פרסם הגסטפו הודעה שעל כל היהודים להתייצב במגרש רחב ממדים סמוך לגדת נהר הרָבּה. המגרש הזה והמבנים שבו נקראו וילה פרנקל על שם גברת פרנקל, יהודייה עשירה וערירית שתרמה את המקום לקהילה היהודית ברַבּקה לקיום פעילות תרבותית לילדי היהודים. בשולי המגרש היו שני מבנים - האחד, בן קומה אחת והאחר, בן שתי קומות שכללו חדרי אכסניה לילדים שבאו לרַבּקה לקייטנות הקיץ. גם תלמידי הגימנסיה העברית בקרקוב התאכסנו בווילה פרנקל בבואם לקייטנות הקיץ.
רבים מהיהודים זכרו את התנהגות הגרמנים במלחמת העולם הראשונה והאמינו כמו אמי שהגרמנים "הנאורים והתרבותיים" לא יפגעו במי שמוכן לעבוד ובמי שאינו מסרב לפקודותיהם. דבריהם היו הגיוניים למדי ושכנעו את רוב היהודים שאכן התכנסו במקום. אבל קבלת הפנים שחיכתה לנו במגרש ההוא שהייתה מלֻווה במכות, בקללות ובאיומים בנשק שלוף העמידה אותם מיד על טעותם. הגסטפו שלאחר מפקד האוכלוסין החזיק ברשימות המעודכנות של כל תושבי רַבּקה ובעיקר של היהודים ידע בדיוק מי ומי חסרים ושלח יחידה מטעמו כדי להביאם. הם טופלו באכזריות ואחר כך נורו למוות.
גם אמא, מַארֶק ואני התייצבנו במגרש. בהתחלה הצטוו כל הצעירים לנקות את השטח שהיה מזוהם עד להחריד משאריות מזון מעופש, ערמות אשפה מצחינה, צואה וקופסאות שימורים ריקות שהשאירה יחידת הצבא הפולני שחנתה במקום לפני בוא הגרמנים. הם לא נתנו לנו כלי ניקוי, מים וסמרטוטים, אבל נקבו שעה שבה עלינו לסיים את עבודת הניקיון. מישהו הצליח להשיג בתעוזה בלתי רגילה מטאטא וכמה סמרטוטים וכעבור שעות אחדות הצלחנו לנקות את המבנים ואת החצר לשביעות רצונם של הגרמנים.
ניתנה הוראה להסתדר בשורות - נשים וילדים בנפרד וגברים בנפרד - תוך שהגרמנים זורים אימה בין השורות. בנשים ובילדים הם לא פגעו אבל בגברים הם הטילו טרור באמצעות צעקות, מכות ובעיטות.
כעבור זמן מה השתררה דממה. הגרמנים החלו לערוך ספירה.
עמדתי בשורה - גבוהה, רזה, יפה ולבושה היטב, ופתאום פנה אלי הקצין בגרמנית:
"את הגבוהה, צעד אחד לפנים!"
צעדתי.
"את דוברת גרמנית?"
"כן", עניתי.
"איפה למדת גרמנית?"
"בבית הספר".
"בת כמה את?"
"בת שמונה־עשרה".
בגיליון נייר שהיה בידו הוא רשם את שמי.
עם רדת החשכה שוחררנו, לא לפני שהצעירים שבקבוצה הצטוו להתייצב שוב במגרש למחרת בשעה שש בבוקר. אמי ואחי היו פטורים מחובה זו.
בבוקר התייצבתי במגרש עם כל צעירי רַבּקה כשהפחד שהותירו בנו הגרמנים ביום הקודם עדיין ממלא את לבי. לכולם הייתה תחושה שעוד נכונו לנו מעשי עוולה גרועים מאלה אבל יותר מכל העיקה האי-וודאות.
נערך אַפֶּל (Appell, מִפקד). הקצין הגרמני הנס קריגֶר (Hans Krüger), גבר גבוה ונאה שהיה מפקד בית הספר של הסיפ"ו [3](Sicherheitspolizei, Sipo) בזָקוֹפָּנֶה ובעל הדרגה הגבוהה ביותר בין חיילי הגסטפו ברַבּקה קרא בשמי ואמר לי שלאחר האַפֶּל לא אשאר לעבודת כפייה אלא אצטרף אליו, ושאל האם אני מכירה עוד בחורה דוברת גרמנית כמוני. בלא היסוס נקבתי בשמה של עדה, חברתי שהייתה גם שכנתי, אף-על-פי שהיא לא דיברה גרמנית כלל כי חשבתי שהחברוּת שלנו תקל על שתינו לקראת הבאות.
בתום האַפֶּל לקח אותנו קריגֶר בכרכרתו לאחד הבתים שנקרא וילה מַרגרָבִּיָנקה (Margrabianka), בת האציל ששכן באזור נוֹוי שוויאט שבמפלס העליון של העיר, אזור שרוב תושביו היו פולנים והתנשא מעל למרכז העיירה. הווילה הזאת, שבימים כתיקונם שימשה בית מלון או כפי שהיה נהוג לומר ברַבּקה - בית שחדריו הושכרו לנופשים, כללה שישה-עשר חדרים. הגרמנים סילקו את בעלי הבית והשתמשו בווילה למגורי קבע של כמה קצינים, בהם הנס קריגֶר שעל-פיו יישק דבר; וילהלם רוזנבאום, קצין צעיר בן עשרים וארבע שהיה סגנו; וד"ר רודולף פוֹיגטלנדֶר (Rudolf Voigtländer) שהיה קרימינולוג במקצועו.
כאשר בא קריגֶר עם יחידתו מזָקוֹפָּנֶה לרַבּקה הוא הביא עמו גם שני יהודים דוברי גרמנית רהוטה - אישה בשנות העשרים לחייה ששמה היה הֶלה באומן וגבר כבן ארבעים ששמו היה קוּבּה מלשון יעקב־יקוב בֶּק. הֶלה, בתם של בעלי פניסיון בזָקוֹפָּנֶה, הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים וידעה היטב את כל העבודות הכרוכות באחזקת חדרי מלון, לכן הוטל עליה להדריך אותי ואת עדה בסידור החדרים, בסידור הכביסה הנקייה ובעבודות ניקיון שונות בכל חלקי הבית. קוּבּה בֶּק, גוּרָל יהודי - גם הוא תושב זָקוֹפָּנֶה, היה איש הקשר בין קריגֶר ליודנרט [4] של רַבּקה. כרסו הלכה לפניו ובפיו הייתה שורה של שיני זהב. הוא היה ידוע כרודף שמלות, וצעירות יהודיות רבות נפלו קרבן לגחמותיו המיניות. כלפי הייתה לו משום מה מידה מסוימת של הערכה, אבל בפעמים הרבות שהוא בכל זאת ניסה להטריד אותי דחיתי אותו בשאט נפש על-אף יחסי הקרבה שהיו בינינו מתוקף היותנו היהודים היחידים בווילה מַרגרָבִּיָנקה.
חדשים לבקרים נשלח בֶּק אל היודנרט ובפיו דרישות נוספות מטעם הגרמנים כגון: הגדלת מכסות העבודה, כסף, שמיכות, סרוויסים, שכיות חמדה למיניהן ועוד. בכל פעם שבא בֶּק לבשר על גזֵרות חדשות הוא טרח להסביר לחברי היודנרט שציות עיוור לדרישות הגרמנים הוא ערובה לשלומם ולשלום בני משפחותיהם בפרט ולשלום יהודי רַבּקה בכלל.
בווילה עבדתי משעות הבוקר המוקדמות ובצהריים חזרתי הביתה. בערב חויבתי להתייצב למִפקד העובדים היהודים שנערך בבית הספר. העבודה עד הצהרים הייתה בבחינת זכות שנשמרה לי ולחברתי עדה שעבדה עמי בווילה. שאר הבנות עבדו מבוקר עד ערב בלי שום הפסקה ובלא מזון. רק אחרי המִפקד הן שוחררו לבתיהן, ואילו הבנים נשארו ללון בווילה פרנקל.
הקצין דוקטור פוֹיגטלנדֶר היה מרוצה מאוד מעבודתי וחיבב אותי ביותר. מדי יום הוא נהג להשאיר לי בחדרו חפיסת שוקולד אך על-אף שלא קיבלתי בכל שעות עבודתי בווילה שום מזון לא נגעתי בה. משראה שאינני נוגעת בה השאיר לי על השולחן בחדרו שלוש חפיסות וצירף אליהן פתק: "דָס אִיסְט פִיר דִּיךְ" (זה בעבורך). הפעם לקחתי את השוקולד ולאחר מכן ניגשתי אליו ואמרתי לו: "אני מודה לך".
בתגובה הוא סטר לי על לחיי... הבנתי שהוא פוחד שמא ייוודע הדבר לקצינים האחרים ומאז הוא כבר לא השאיר לי שוקולד. כעבור זמן מה הוא התחיל להשאיר לי בחדר סנדוויצ'ים נגוסים בחלקם, והפעם ידעתי שהם בעבורי. אכלתי אותם בחשאי ומבלי להודות לו כמובן.
וילה מַרגרָבִּיָנקה הייתה למעשה מרכז העצבים של פעילות הגרמנים ברַבּקה. כיוון שגרו בה הקצינים הגבוהים והחשובים יכולנו לדעת על כל התפתחות חדשה ועל הפעולות המתוכננות. כך גם נודע לנו על הקמת בית הספר של הסיפ"ו בבניין בית הספר של הכנסייה לבנות תֶרֶזקה (Tereska) שהיה ממוקם באזור הדרומי של נוֹבי שוויאט. גם שם סילקו הגרמנים את צוות בית הספר ואת הבנות, ובמקומם התמקמו הס"ס בבניין וכתבו מעל חלונות הקומה הרביעית:
מפקדת הסיפ"ו והס"ד בגנרלגוברנמן - בית הספר של משטרת הביטחון.
(Befehlshaber der Sicherheitspolizei und SD im GG-Schule der Sicherheitspolizei).
הקורס הראשון בבית הספר נועד למשתפי פעולה אוקראינים. כשהתחיל הקורס באו אנשי גסטפו נוספים לרַבּקה, היו אלה קצינים אוקראינים ופוֹלקסדוֹיטשֶׁה והם גרו בבניין הגדול של בית הספר. זכורים לי שני קצינים, פוֹלקסדוֹיטשֶׁה משלזיה, שהשתדלו להצניע את מוצאם הפולני והעדיפו לדבר גרמנית. בית הספר הוקם בזָקוֹפָּנֶה סמוך למפקדת הגסטפו שם, אבל משנכנסו חיילי הס"ס לרַבּקה הועבר עמם גם בית הספר ומקומו נקבע בווילה פרנקל. משם הועבר למקומו הסופי בבית הספר הקתולי לבנות תֶרֶזקה ושם הוגדרו סופית מטרותיו ונקבעו דפוסי פעולתו. מתקניו שוכללו והוכנו לקליטתם של מחזורי קורסים רבים בהדרכת חיילי הס"ס.
מיקומו של המבנה בסמיכות ליער עבות אפשר הקמת שטח מטווחים שכלל בונקר ותלוליות, וגם עם כל מעטה הסודיות שאפף את פעילותו של הגסטפו שהיה ממונה על הפעלת בית הספר נפוצו ברַבּקה וסביבתה שמועות עקשניות על רצח יהודים בשטחי המטווחים.
למרבה הצער, איש מהיהודים שרצו על התלוליות לא שרד, אך דבר הרציחות האלה דלף החוצה והופץ מפה לאוזן על-ידי יהודים שעסקו באיסוף הגוויות והטמנתן בבורות שנחפרו בטבורו של היער.
מדי יום ביומו, בתום העבודה בווילה מַרגרָבִּיָנקה, היה עלי ועל עדה להתייצב בבניין בית הספר לרישום. כך במשך תקופה די ארוכה, מדי בואי לשם, ראיתי את עובדי הכפייה היהודים רכונים על עבודתם. הם בנו גרם מדרגות וריצפו אותו בגווני שחור ולבן. המדרגות נבנו מהאבנים הלבנות ובמרכזן עוצב כפסיפס הסמל של הנשר הגרמני מהאבנים השחורות. כל האבנים ששימשו לבניית מדרגות אלו נעקרו מבתי העלמין היהודיים שבעיירות הסמוכות.
במשך השבוע היו רוב חדרי הווילה סגורים, רק לקראת סופי שבוע התאכסנו בהם קציני ס"ס בכירים, אורחים מקרקוב, ובבואם נערכו לכבודם נשפים. גם המושל הכללי הנס פרנק שהיה ראש הגנרלגוברנמן ומושבו הקבוע היה בגבעת הוָובל (Wawel, מתחם הארמון) בקרקוב הגיע פעמים אחדות להשתתף בנשפים אלו. הנס פרנק היה גבר נאה בעל שיער שחור. איש לא הציגו לפני, אבל זיהיתי את כל המתארחים בווילה על-פי השלטים שמארגני האירוח תלו על דלתות החדרים ומקריאת המכתבים שמצאתי בשעה שניקיתי את חדריהם. את המכתבים האלו קראתי בעיון רב וכך למדתי את שמותיהם, את מקום שירותם, את מצבם המשפחתי, את דרגותיהם ואת תפקידיהם של הקצינים הקבועים והאורחים כאחד.
הנשפים הללו היו פרועים. למעשה היו אלה נשפי חשק שבהם השתתפו קצינים ונשים גרמניות ופולניות. עדה ואני שמרנו מרחק מהם ובמיוחד מהחיילים האוקראינים שהיו גסי רוח ואכזריים במיוחד. יכולנו לזהותם בקלות כיוון שהם לבשו מדים שחורים ופשוטים ואילו הגרמנים ששירתו בס"ס לבשו מדים שחורים ומחויטים. למדנו גם להבדיל בין קציני הגסטפו שענדו על זרועם סרטים אדומים שעליהם צלב קרס [5] ובין קציני הס"ס שלא היו להם סרטים.
המטבח של הווילה היה במרתף והטבחית הראשית הייתה פולניה. כשנערך נשף בווילה, הועלה האוכל באמצעות מעלית מהמטבח לחדרון קטן בקומת הקרקע שהיה לו חלון הגשה שפנה לאולם הנשפים.
עבודתנו הייתה להעביר את מנות האוכל מתא המעלית ולהניחן על אדן חלון ההגשה, משם לקחו אותו מלצרים אוקראינים וחילקו אותו לאורחים. לנו אסור היה להיחשף לעיני האורחים. במהלך השבוע עבדנו בווילה רק עד שעות הצהריים אבל בסופי שבוע אלו, כשנערכו הנשפים, נשארנו עדה ואני שעות נוספות ככל שנדרש עד שסיימנו לנקות את כל הזוהמה שהשאירו האורחים.
כעבור זמן מה הביא רוזנבאום לווילה את אשתו ואת בתו הקטנה בת השלוש שחלתה ברוֹכיטיס ורגליה היו נתונות בסדי ברזל. רופאיה המליצו להביאה לרַבּקה בתקווה שבמעיינותיה יימצא מזור למחלתה, והטיפול בה הוטל עלי. הייתי מאכילה אותה ויוצאת עמה לטיולים כשהיא יושבת בעגלתה. אשתו של רוזנבאום ידעה על מוצאי היהודי ועם זאת היה יחסה אלי חם ואוהד ומדי פעם אפילו נתנה לי אוכל. עם רוזנבאום עצמו לא העזתי לדבר ואף נמנעתי מלהסתכל לעברו.
את עבודתי התחלתי בשעה שבע בבוקר לאחר שכבר יצא לבית הספר, אך בצהריים ראיתיו כשחזר לווילה לאכול עם אשתו ובתו.
כעבור חודשיים חזרו האישה והבת לגרמניה. אינני יודעת בוודאות מה גרם להן לחזור אך נראה לי שהיו לכך שתי סיבות - האחת, מערכת יחסים רומנטית שניהל רוזנבאום עם אחת ממזכירותיו, צעירה גרמניה בשם אנה מָרי והאחרת, אופי עיסוקיו של בעלה שכאשר תהתה על קנקנם לא רצתה להיות נוכחת בביצועם.
לאחר עזיבתם עברה אנה מָרי לגור בחדרו של רוזנבאום, ומתוך הצצה במכתביו למדתי שהוא התגרש מאשתו. כעבור זמן קצר הוא נשא את אנה מָרי לאישה ונדבק במחלת עור קשה. עדה ואני חשדנו שהוא לקה בסיפיליס. בעת מחלתו שנמשכה כשבועיים הוא לא הלך לעבודה בבית הספר, ואנה הייתה מורחת על גופו משחות שונות. עלי הוטל לנקות את החדר, לשלוח לכביסה את בגדיו ואת מצעיו שהוחלפו פעמיים ביום, להציע את מיטתו בסדינים נקיים ולסדר את הבגדים הנקיים והמגוהצים שחזרו מהמכבסה בארונות.
כדרך רבים מקציני הס"ס שאף גם רוזנבאום להיראות בציבור בהידור מופגן. לשם כך הוא גייס את מישֶק (משה) אטינגר, הבן הבכור של משפחת אטינגר, להיות עגלונו הפרטי ולהסיעו בכרכרה מהודרת של גוּרָלים רתומה לשני סוסים - גחמה שהייתה אופיינית לרבים מקציני הס"ס.
משפחת אטינגר שמנתה ארבע נפשות - הורים ושני בנים - גרה לפני המלחמה בקרקוב. האב ושני בניו עסקו בצילום, והצלמנייה שלהם עמדה בשכנות לחנות של אבי. עם פרוץ המלחמה הם עברו לרַבּקה והמשיכו לעסוק בצילום. האח הצעיר היה חברו של אחי יוּרֶק, ושניהם למדו באותה כיתה ביוֹרדָנוּב.
כיוון שמישֶק היה צלם, הטיל עליו רוזנבאום לפתח את התמונות שהוא ופיקודיו צילמו להנאתם בבית הספר. אטינגר פיתח את התמונות בחדר חושך שהיה במרתף הווילה וכשצפה בהן התחלחל. בצד תמונות רגילות מחיי היומיום הנציחו הקצינים הללו במצלמותיהם מעשי רצח והתעללויות ביהודים - גילוח זקנים, שיסוי כלבים, תליות פומביות ועוד כהנה וכהנה מעשים אכזריים.
בהבינו את חשיבותן טרח מישֶק לשכפל את התמונות והפקיד אותן אצלי למשמרת. חיבבתי מאוד את מישֶק אטינגר שהיה מבוגר ממני בכמה שנים והיה אדם צנוע ועניו. התפתחה בינינו ידידות אמת וכנראה רכשתי את אמונו. פעם אחת, לאחר שהפקיד בידי את התמונות אמר לי בגילוי לב שספק אם יצא חי מן המקום הארור הזה וביקש שאם אי-פעם אצליח לברוח, אדאג להפיץ את התמונות האלה בכל העולם, וזו תהא עדותו בפני בית הדין של העולם הנאור. דבריו נגעו ללבי ואני ייחסתי לתמונות הללו חשיבות עליונה. שמרתי עליהן כבבת עיני ודאגתי להסתירן במקום בטוח בביתי.
ב-22 ביוני 1941 התחיל מבצע בַּרבָּרוֹסָה וכל סגל בית הספר ברַבּקה בפיקודם של קריגֶר וסגנו רוזנבאום נקרא להתייצב בחזית המזרחית. הם הועברו ללבוב, ותחתם שירת קצין בשם הרמן אוֹדֶר (Hermann Oder). מתוך האזנה לשיחות הקצינים בווילה ומתוך עיון בקטעי עיתונים ששימשו לניקיון החלונות בחדרי הקצינים הבנו שהגרמנים שתקפו את ברית המועצות במבצע בּרבּרוֹסה מתקדמים בכל החזיתות והם הגיעו במזרח עד לבוב. כעבור כעשרה ימים חזר סגל הקצינים מלבוב ועמו משאית עמוסת שלל שנבזז מבתיהם של יהודי העיר, במיוחד מהעשירים שבהם. היו שם רהיטים מהודרים יקרי ערך, תמונות, פסלים, ספרים, שטיחים ועוד ואת כל התכולה הזאת הם אחסנו באחד מחדרי הווילה.
קריגֶר הביא עמו גם משפחה יהודית שהתגלגלה מווינה ללבוב שבבִתם היפהפייה הַלינה היה מאוהב. על־אף שניסה להסתיר זאת עדה ואני ידענו שהיא יהודייה ושהיא אכן אהובתו. גם את אָדק, בחור יהודי מלבוב, הביא עמו קריגֶר והעסיק אותו בתור נהג. עד מהרה התפתחה ידידות בין אָדק לביני, אבל בשום אופן הוא לא היה מוכן לגלות לי את מקור הצלקת הגדולה שפערה פתח עמוק במרכז גולגולתו.
לאחר זמן שוב הועבר קריגֶר לחזית המזרח ומשמועות שהגיעו משם התברר שהוא נחשב לאחד האכזריים שבאנשי הס"ס. לאחר הסתלקותו הועלה וילהלם רוזנבאום בדרגה ומונה למפקד בית הספר במקומו.
רוזנבאום חידש את נשפי סוף השבוע בווילה מַרגרָבִּיָנקה שפסקו מאז שנשלחו הוא וקריגֶר לראשונה לחזית המזרחית. לפני עריכת הנשף הראשון הטיל עלי רוזנבאום לשמור שאיש מהאורחים לא ייכנס לחדר הנעול שבו אוחסן שלל הביזה מלבוב. כשערכתי את השולחן לקראת הנשף הוא פקד עלי לשים על השולחן את פסל הלֵידה, פסל של ברבור עשוי חרסינה הנושא בכנפיו אישה עירומה. את הפסל הייתי צריכה להביא מהחדר הזה. בידי היו מפתחות לכל החדרים ובהיכנסי הבחנתי שהיו שם, מלבד שכיות החמדה, גם עשרות פטיפונים, תקליטים ומקלטי רדיו שדודים.
כדרכי בנשפים הללו ניצבתי בחדרון ההגשה. פתאום נכנס אחד האורחים שהיה שיכור כלוט ודרש ממני שאפתח לו את החדר הסודי כדי שיוכל להזין את עיניו בתכולתו. ברחתי מפניו כל עוד רוחי בי ובצר לי פניתי לרוזנבאום ודיווחתי לו על העניין. הוא ענה בביטול שאין ממה לדאוג, אבל השיכור הזה המשיך לרדוף אחרי. תוך כדי מנוסה הבחנתי שאורחים נוספים הצטרפו אליו ובלית ברֵרה נעלתי את עצמי בתוך אחד מחדרי האירוח וקפצתי דרך החלון לגינה. השיכורים לא נואשו וכשנודע להם שאני בגינה הם נטלו צינור גומי וכמעשה קונדס הרטיבו אותי עד לשד עצמותי.
רבים ממשתתפי הנשף היו שתויים והקיאו ברחבי הווילה. כמוהם, גם הכלבים התנפלו על שאריות האוכל, וגם הם הקיאו בווילה ובחצר הצמודה לה. בתום ההילולה נשארנו עדה ואני לנקות את כל הטינופת, ואת עבודת הניקיון המשפילה הזאת סיימנו בשעות הקטנות של הלילה. מאחר שבשעות אלה חל עוצר מוחלט ומשמרות הגסטפו לא היססו לירות בכל מי שהפר אותו נשארנו ללון במרתף הווילה ולמחרת כמובן התייצבנו לעבודה כרגיל. הימים שבהם נערכו הנשפים היו בעבורנו סיוט, וככל ששמחת החוגגים גאתה כן גדל סבלנו.
בוקר אחד קרא לי וילהלם רוזנבאום תוך שהוא שואג עלי "יהודייה מלוכלכת" ושאל איפה החברה שלי. עניתי לו שעדה מנקה כעת את אחד החדרים ובתגובה חטפתי ממנו שתי סטירות לחי. דם פרץ מלחיי. הייתה זו הטבעת שענד, שבקצותיה היו יצוקות צורות של גולגולות מוות, שפצעה אותי. הייתי כאובה ומושפלת.
"איפה העיתון שלי?" הוא שאל באיום.
הרבה עיתונים היו בווילה - יומונים, שבועונים, ירחונים - ולא ידעתי על איזה עיתון הוא מדבר. פחדתי ממנו פחד מוות ולהבדיל מקודמו קריגֶר, אליו לא העזתי לפנות. משהתארכה השתיקה עניתי בשארית אומץ הלב שעוד נותר בי שאיני יודעת על איזה עיתון הוא מדבר.
"השטירמֶר, השטירמֶר שהיה על השולחן בחדרי", שאג בחוסר סבלנות מבהיל כשעיניו היוקדות מבשרות רע.
השטירמֶר, ביטאון בעל תכנים ורעיונות ששימשו חלק מהתעמולה הנאצית, הכיל קריקטורות רבות רוויות רעל ובוז בגנות היהודים. אני צולמתי עם עוד שתי נשים על מדרגות וילה מָרגרָבִּיָנקה, והתצלום התפרסם בשטירמֶר כדוגמה ליחס ההומני שהגרמנים נותנים ליהודים.
"הרי ידוע לך שבעיתונים הישנים אנחנו משתמשות לניקוי החלונות, אלה ההוראות שקיבלנו", עניתי חלושות. לניקוי החדרים לא קיבלנו חומרי ניקוי. בדרך כלל השתמשנו במה שמצאנו בווילה או שבלית ברֵרה הבאנו חומרים מהבית. בעיתונים השונים שהיו שם, שהשטירמֶר האנטישמי היה רק אחד מהם, השתמשנו למירוק השמשות.
כמובן לפני השימוש קראתי בהם, הייתה זו הזדמנות עבורי להתעדכן בחדשות העולם. גם בעיתון שהיה בחדרו השתמשתי לניקוי כי לא שמתי לב שהוא היה עיתון חדש. רוזנבאום תפס בזרועי הצביע לתקרה ואמר:
"את רואה את המנורה הזאת? מדוע היא מלוכלכת?"
"אף פעם לא אמרו לי לנקות שם, אני גם לא יכולה להגיע למנורה", עניתי מתנצלת.
שוב ניחתו על פני מהלומותיו הכבדות, ושוב נפצעתי מטבעתו. ככל שהמשיך להכותני הלכו וגברו זרמי הדם ששטפו את פני.
"ראי, הכיור מלוכלך, הכביסה אינה מגוהצת".
"אני לא אחראית על הכביסה, אני מקבלת את הכביסה כבר אחרי גיהוץ", עניתי בשארית תעוזתי, מחכה למכות הבאות שלא איחרו לבוא.
טקס החקירה והמכות נמשך כעשר דקות עד שלבסוף צעק רוזנבאום: "מיד כשתסיימו לסדר את החדרים תתייצבו, את וחברתך, במשרדי עם העיתון, שמעת?" וכשראה שמגפיו התלכלכו מנתזי הדם שפרצו מפני וגם הרצפה נמלאה בכתמי דם סינן לעברי: "וכעת חזירה יהודייה, תבריקי את המגפיים שלי ותנקי את הרצפה מהדם החזירי המטונף שלך".
מרוב פחד ותסכול לא ידעתי את נפשי, מאין אשיג כעת את העיתון? כנראה באמת השתמשתי בו. לעתים אפילו לקחתי הביתה עיתונים, חומר קריאה לאמי... עם כל הרצון הטוב לא היה לי מושג קלוש היכן יכול להיות העיתון המדובר. ברוב ייאושי שפכתי את לבי לפני אטינגר שסיפר על כך מיד לקוּבּה בֶּק, אלא שבֶּק כבר ידע במה מדובר כי רוזנבאום קרא לו ואמר לו ששתי המנקות בווילה מַרגרָבִּיָנקה קראו בעיתון ואחר כך העלימו אותו והוסיף שאם עד השעה חמש אחרי הצהריים לא יימצא העיתון, שתיהן ייתלו ועמן ייתלו עוד עשרה מיהודי רַבּקה.
בֶּק החל לחפש את העיתון במרץ, ובינתיים בשעה שתים-עשרה, משסיימנו את העבודה, הלכנו, עדה ואני, לבניין בית הספר בהתאם לפקודתו של רוזנבאום והתייצבנו בעמידת דום בפרוזדור שלפני משרדו מפוחדות עד מוות. כאשר נוכחנו שעמנו ניצבים גם עשרה יהודים חברי היודנרט שגורלם, לפי דבריו של רוזנבאום, תלוי בנו, גבר פחדנו. פתאום יצאה אחת המזכירות ואמרה לי:
"את בישלת לך משהו לא טוב".
"אני לא מבינה מה לא בסדר - הרי אמרו לנו במפורש להשתמש בעיתונים לניקוי החלונות וכך אנו נוהגות מהיום שהתחלנו לעבוד כאן", אמרתי מצטדקת. והיא בְּשלה:
"אבל מישהו ראה אותך קוראת בעיתון והוא העיד על כך וגם אמר שצחקת..."
רק עכשיו הבנתי שמישהו הלשין עלי - מישהו שהיה לו אינטרס כלשהו. ואם כך הדבר, הרי שכל מה שאומר לא יתקבל על דעתו של רוזנבאום, ואין זה משנה אם עדותו של המלשין היא אמתית או שקרית. כעבור כשעתיים הופיע רוזנבאום והורה לי להיכנס למשרדו.
"למה קראת בעיתון הזה?" שאל בטון מאיים.
"לא קראתי, אני לא יודעת לקרוא גרמנית כזאת", נבהלתי, מנסה להיאחז בתירוץ שהגרמנית שלמדתי בבית הספר הייתה כתובה באותיות לטיניות ולא באותיות גותיות.
שוב ניחתה מכה על פרצופי הדווי. מזכירתו מאואר - שהיא ושני אחיה הובאו לרבקה מאוקראינה - ניסתה להתערב למעני ואמרה לרוזנבאום שיעזוב אותי שהרי אמרתי שאין אני יודעת לקרוא גרמנית גותית. התערבותה של המזכירה הזאת למעני נבעה ממערכת קשרים עדינה שנוצרה בינינו כאשר מדי יום ניקיתי וסידרתי את חדרה. היות שיחסה אלי היה אנושי השתדלתי מאוד בטיפוח חדרה והיא השיבה לי ביחס הוגן.
רוזנבאום לא השתכנע מדבריה של מאואר שהרי לדברי המלשין אני קראתי בשטירמֶר הכתוב גרמנית גותית, ולא איש כרוזנבאום יוותר על הזדמנות להתעלל ביהודייה. הוא המשיך בחקירה תוך שהוא מפליא את מכותיו בפרצופי המדמם וכל תשובה הוסיפה על מכותי.
בעוד החקירה והמכות בפרצופי נמשכות נכנס פתאום לחדר בֶּק ובידו העיתון.
בֶּק לא שקט לרגע. מהרגע שאטינגר עדכן אותו במצבי הוא היה נחוש להשיג עותק של העיתון ועוד באותו בוקר נסע לקרקוב עם שיפלֶר, אחד המדריכים בצוות בית הספר, והשיג שם עותק של השטירמֶר המבוקש.
המכות פסקו. בקרירות אמר רוזנבאום שהפעם בשל מציאת העיתון הוא לא יהרוג אותי, אבל מאחר שקראתי בעיתון ולעגתי לכָּתוב בו איענש במלקות.
הוא ציווה עלי לעמוד על ארבע, להישען על-ידי ועל רגלי ולהפשיל את שמלתי. אז נטל את המגלב והתחיל להכות. הכאבים היו בלתי נסבלים. הצלפותיו נחתו על גבי ועל ישבני. צעקתי, בכיתי, התחננתי אבל לשווא, רוזנבאום מבטיח - רוזנבאום מקיים! ולא איש כמוהו יפר את הבטחותיו. ככל שהמשיך בהצלפותיו חשתי שכוחותי הולכים וכלים והכרתי הלכה והתערפלה. מלבדו נכחו בחדר גם שיפלֶר, בֶּק, המזכירה מאואר וכתגבורת נוספו גם שני האחים מאואר, אחיה של המזכירה. הבושה והתסכול שחוויתי מהפשלת שמלתי נוכח הגברים האלו הייתה גדולה מכאב המכות.
עדה ששפר מזלה והיא ניצלה מחקירותיו של רוזנבאום בווילה מַרגרָבִּיָנקה לא הצליחה הפעם להימלט ממכותיו. לאחר שסיים רוזנבאום אתי הוא קרא לה וזיכה גם אותה בטיפול דומה. פרצופה שָבע את סטירותיו ואת אגרופיו, וגם היא נידונה לעונש של עשרים וחמש מלקות. בתום האירוע הנורא הזה אושפזה עדה בבית חולים בשל דלקת תוספתן שהואצה עקב המכות שקיבלה מרוזנבאום.
כשמילא רוזנבאום את מכסת מכותיו בעדה הוא פנה אלי ואמר:
"אתך עוד לא גמרתי... מעתה יהיה עלייך להתייצב מדי בוקר למסדר כאן בבית הספר עם כל שאר הבנות, ועכשיו - רדי למטה ונקי את תאי השירותים. הבריקי אותם בידיים שלך ובלי שום כלי ניקוי!"
לכל משפט שנאמר הייתה משמעות חמורה בנוגע לעתידי, אך במצבי הפיזי והנפשי כבר לא ייחסתי לדבריו כל חשיבות. אפילו גזר דין מוות נחשב בעיני הומני יותר מההשפלה ומהמכות שספגתי.
ירדתי אפוא למטה לשירותים ששימשו את החיילים האוקראינים. הקור היה מקפיא. התחלתי לנקות את התאים שהיו מטונפים בשתן ובצואה תוך שאני מקיאה ובוכה לסירוגין, אך בלבי הודיה על כך שיצאתי מהסיוט הזה בחיים.
פתאום הופיע שיפלֶר ואמר לי ללכת הביתה. הוא פנה אלי בשם החיבה שלי לוּצי, פנייה שעודדה את רוחי באותה שעה, אבל לא יכולתי לציית לו ועניתי בכניעה שאני פוחדת לעזוב את המקום לפני סיום העבודה. שיפלֶר המשיך להפציר בי ואמר שרוזנבאום נרגע והלך לביתו עם העיתון שלו, והוא ייקח את שחרורי על אחריותו. דאגתו האבהית של שיפלֶר נגעה לליבי ושכנעה אותי בכנות דבריו ועזבתי את המקום.
את הדרך הביתה הלכתי בקושי רב ובכל צעד הרגשתי כאילו כל עצמותי שבורות. כשהגעתי כבר התקשיתי אף בקלה שבתנועות וסבלתי בעיקר כששכבתי על הגב. כשבועיים הייתי מרותקת למיטה ואימא שמה רטיות חמות על גבי ועל פני. על-מנת למנוע אי-בהירות באשר להיעדרותי מעבודתי בווילה מַרגרָבִּיָנקה ואי-התייצבותי למִפקד היומי הודיע בֶּק למנהלי העבודה בבית הספר שאני חולה ומרותקת למיטה.
לא עבר זמן רב ותעלומת ההלשנה נפתרה. היה זה לא אחר מאשר הבן של משפחת בּוּרגר, שכנינו מהדירה הסמוכה. האב, ספר במקצועו, היה בן בית אצלנו. בתם הייתה בגילי ובנם בן השש-עשרה עבד בווילה מַרגרָבִּיָנקה והיינו ידידים. ואכן, לפני שנעלם העיתון ישבנו יחד עדה, בּוּרגר הצעיר, אטינגר ואני באחד מחדרי הווילה ואני הקראתי להם קטעים מתוך העיתון שכן הייתי היחידה שידעה לקרוא גרמנית. כך ישבנו, דיברנו וצחקנו, כפי שהיינו רגילים.
הבת של בּוּרגר, כשאר בנות רַבּקה היהודיות, הייתה צריכה להתייצב מדי בוקר למסדר המשפיל שנערך בחצר בית הספר לשם חלוקת העבודה היומית אבל בּוּרגר ששמע מבנו על העבודה המיוחדת של עדה ושלי רצה שגם בתו תקבל עבודה כזו. הוא זמם תוכנית זדונית והורה לבנו להעלים את העיתון ולהלשין עלינו לרוזנבאום כדי שעדה ואני נסולק. לכאורה, מעשה נפשע ואנוכי שאין מקומו בחברה מתוקנת. ואולם מיום כניסת הגסטפו לרַבּקה לא היינו עוד חברה מתוקנת. במצב הנוכחי הכל התקבל כהגיוני, גם דברים שבימים רגילים לא היינו מעיזים לעשות. המציאות כפתה עלינו שוויון שמחק לחלוטין את הבדלי המעמדות המצויים בכל חברה ולמעמדו של יהודי או לעברו לא היה יתרון בהווה. כיום, כשאני חושבת על כל הפרשה הזאת, אין בלבי זעם על בּוּרגר הסַפּר, בנו ובתו שהרי מה לא יעשה אב אוהב למען הצלת ילדיו?
כשהחלמתי מפצעי ויכולתי לקום וללכת לא התייצבתי למסדרי העבודה בבית הספר אלא נשארתי לעזור לאמי בחנות הישנה שעדיין פעלה והמשיכה לפעול גם לאחר מכן עד ספטמבר. מצב זה התאפשר הודות לבֶּק שדאג לסדר זאת עם מנהל העבודה בבית הספר, והאחרון פטר אותי מנוכחות במסדרי הבוקר ומחובת העבודה.
בוקר אחד, כשהייתי לבדי בחנות - היה זה כמה ימים לפני חג המולד 1941 - הופיע רוזנבאום בלווית שני חיילים. קפאתי על מקומי. מוחי דמיין סצנות נוראיות דומות לאלו שכבר חוויתי מידיו של השטן הזה. הוא התהלך בחנות אנה ואנה, בחן את הסחורה ושאל: "אז מה, כל הדברים האלה הם שלך?"
"לא, החנות היא של אמי", עניתי ביראה.
"מאין לכן הצמר?" התעניין.
לאמי היה נול מאולתר מקרש שעליו היו מסמרים וחבלים ובעזרתו אָרגנו צעיפי צמר ומכרנו אותם בחנות, וכבעלת ניסיון עניתי: "אנשים מביאים לנו את הצמר שלהם ואנחנו אורגות להם לפי הזמנה".
הוא המשיך להסתכל סביב ולבסוף פלט: "מחר תבואי אלי למשרד, ברצוני לומר לך משהו..."
מכל העינויים שעברתי, אי-הוודאות הייתה העינוי הקשה ביותר - מחר תבואי אלי למשרד... מרגע שפלט רוזנבאום משפט זה לא ידעתי מנוח. היום לא היה יום והלילה לא היה לילה. שנתי נדדה וכל הלילה לא עצמתי את עיני. בדמיוני חלפו תמונות מעינויי הגוף והנפש שהתנסיתי בהם לא מכבר. לא עניין אותי מה הסיבה להזמנה המשונה הזאת שכן רוזנבאום מצא סיבות לכל מעשי הטירוף שלו אפילו אם הם לא היו מבוססים או ענייניים.
יום לפני חג המולד, רועדת כולי, התייצבתי במשרדו בבית הספר. כעבור זמן קצר הוא הופיע ואמר: "מחר תבואי למָרגרָבִּיָנקה. אורחים רבים צפויים לבוא. עליך לסדר את כל החדרים כפי שעשית בעבר".
הו, כמה הוקל לי, עול כבד הוסר מלבי. כעת הבנתי שכנראה הוא לא היה מרוצה מעבודת המחליפה שלי...
למחרת באתי למָרגרָבִּיָנקה והצטרפתי לבתו של בּוּרגר ולבחורה נוספת בשם מָלה ברנד. ניקינו את החדרים והכנו אותם לכניסת האורחים. כרגיל נשארנו בווילה כל הלילה ומכאן ואילך המשכתי בעבודתי בווילה כאילו דבר לא קרה.
כעבור שבוע בא אלי שיפלֶר ואמר לי שאשתו ושלושת ילדיו יגיעו בקרוב והוא רוצה שאעבור לעבוד בביתו שאף הוא היה שייך לפני המלחמה ליהודים ושכן מול בית הספר. הצעתו קסמה לי מאוד כי שאפתי להתרחק מרוזנבאום ככל האפשר אך חששתי מתגובתו. שיפלֶר הרגיע אותי ואמר שכבר קיבל רשות מרוזנבאום, וכך נגאלתי ממסדרי הבוקר ובעיקר - מקרבתו של רוזנבאום.
בבית משפחת שיפלֶר היה עלי לעזור בעבודות הבית שהיה גדול ומרווח מאוד ולטפל בילדים. אשתו של שיפלֶר הייתה אישה נאה, טובת לב ומבינת עניין, והיא לימדה אותי לבשל. אומנם שיחות חולין לא ניהלנו - שיחותינו הצטמצמו רק לענייני משק הבית - אך יחסה אלי היה הוגן והיא אפשרה לי לאכול בביתה ואף לקחת אוכל עבור משפחתי.
חורף 1942. הגרמנים מפרסמים צו המחייב למסור להם פרוות מכל סוג שהוא, צו שלרגע לא עלה בדעתי לקיימו. הפרוות שהיו ברשותנו היו הסחורה היקרה ביותר בחנות. היו אלה מעילים, כפפות, כובעים וצעיפים עשויים פרווה רכה וסמיכה. חיפשתי דרכים שונות להיפטר מהן ולבסוף פניתי לשכננו, השוטר הפולני, שהקשר עמו התהדק לאחר שחזרנו מהיער והוא כבר הציע לי בעבר את עזרתו. עניינתי אותו בפרוות אך הוא סירב בפסקנות לקחתן לשימושו הפרטי והעדיף לשרוף אותן, דבר שזעזע אותי. ניסיתי לשכנעו שאלה פרוות משובחות ואשמח שישתמשו בהן אבל השוטר עמד בסירובו ולא הסכים לקחתן ואף לא רצה לתת אותן לגרמנים. הבנתי שהוא חושש להתהדר במעילי פרווה יקרים העלולים לעורר את חשדם של התושבים שהכירוהו וידעו שאין הוא מעשירי רַבּקה - פן ילשינו עליו לגסטפו. בעומק לבי הערכתי את כנותו ואת מוסריותו, ועם כל הכאב הכרוך בכך העליתי כמה מהפרוות לדירתו מדי פעם בפעם והוא שרף אותן בתנור.
ככל שחלפו הימים גבר הלחץ על יהודי רַבּקה. מדי לילה נורו יהודים ברחוב, ומדי יום התבשרנו על גזרות נוספות שהצרו את צעדינו. דרכי הטרור של הגסטפו זרעו פחד נורא בלבבות וגרמו לנו לשקול בזהירות יתרה כל קשר עם הזולת. החשדות המתמידים הביאו לפירוק הקשרים העדינים שבין יהודי רַבּקה לשכניהם הפולנים ואף בינם לבין עצמם.
עם זאת, ואולי דווקא בשל כך, לא פסק מוחי מלבחון ולתכנן אפשרויות בריחה, אך כל אימת ששוחחתי על כך עם אמי היא דחתה רעיונות אלה על הסף. היא המשיכה להאמין לגרמנים שלדבריהם כל מי שיציית - קיומו יובטח, וחשבה שבבית נבטיח את שלומנו ושלמות רכושנו יותר מאשר בכל מקום אחר.
ואולם כל מה שראיתי וחוויתי עד אז גרם לי לפקפק באופטימיות התמה של אמי.