"יום ההתפכחות"

יום חגם של אזרחי מדינת ישראל המכונה "יום העצמאות", מצויין על-ידי מרבית אזרחיה הערבים כמו גם הפלשתינים כיום אסונם, או בשמו הערבי "יום הנכבה". "יום האסון" אינו המאורע השלילי היחיד שמציינים מאז שנת העצמאות ה-50 למדינת ישראל הערבים החיים תחת שלטון הרשות ועל-ידי אלה החיים תחת שלטון מדינת ישראל. ליום זה מתווספים "יום התבוסה" המכונה בערבית "יום הנכסה" ובמובנים מסוימים אף "יום האדמה". ימים אלה מתאפיינים בזעם, תסכול והאשמת ישראל כגורם הראשון במעלה, אם לא היחיד, למצבם של הפלשתינים באשר הם. בשנים האחרונות יש גורמים ישראלים ואחרים המזדהים עם טענות הפלשתינים, משתפים עמם פעולה בהפגנות, עצרות ו"פעילויות תרבות" בחסות מוסדות שונים. אך האם בחנו גורמים אלה על שום מה מציינים ימים אלה ונגד מי הם באים להתריס? אחד המאפיינים הבולטים בהתייחסותם של הפלשתינים בפרט והערבים בכלל ל"סכסוך" הישראלי-ערבי-פלשתיני, הוא אי-נכונותם לשאת באחריות על מעשיהם והחלטותיהם לאורך השנים, ולבחון את חלקם בתהליך המתמשך שהוביל למצבם הנוכחי. בהטילם לאורך שנים את אחריות למצבם בעיקר על הציונים, היהודים ועל מדינת ישראל, יש צביעות והתחסדות, נוקשות ועיקשות, תוך גיבוב שקרים וחצאי אמיתות. את הטענה כי עד עצם היום הזה אין להם מדינה עצמאית, על הפלשתינים להפנות בראש ובראשונה לעצמם ולבני אומתם הערבית. הרי הם היו אלה שסירבו, דחו ושללו את עצם קיומה של מדינת ישראל באמנותיהם, ובהצבעותיהם בוועדות, בכנסים, בראיונות, ובכתובים. הם שהתנגדו לכל הצעה ומחווה ישראלית או בינלאומית שיכלה לאפשר גם להם עצמאות בגבולות ארץ ישראל ההיסטורית, בין אם היו אלה הצעות של חבר הלאומים, יוזמות שלום של מנהיגים ושועי עולם ערביים ומערביים, מבית ומחוץ, שכללו אף מעשים ולא רק הצהרות, כדוגמת הקמתה של הרשות הפלשתינית בחלקים מארץ ישראל תוך החזרת רבי מחבלים לתחומה וחימושה, הפקדה לניהולה של אזורים ביהודה ושומרון כשהם נקיים מיהודים, ופינוי ההתיישבות מחבל גוש-קטיף ומצפון השומרון עד ליהודי האחרון!

איפכא מסתברא

האמת היא כי מדינת ישראל לא רק שאינה אסונם של הפלשתינים (ובכללם אלה המכונים ערביי ישראל), אלא היא מזלם וישועתם הגדולה ביותר, ומצבם בה הוא טוב לאין שיעור לעומת זה של אחיהם במדינות השכנות. שכן מדינת ישראל הדמוקרטית, שבה שוררים חוק וסדר, דואגת למיעוטיה, גם אם אלה בדעה כי זכותם לקבל יותר משניתן להם. הרי יש גם יהודים רבים שנולדו וגדלו בארץ או עלו אליה ושירתוה נאמנה, שחשו, חשבו וחלקם עודנו חש וחושב כך. די אם נציין את תחום שירותי הבריאות שהשתפר ותוחלת החיים שעלתה תחת שלטון ישראל; החינוך והזדמנויות ההשכלה שהתרחבו בחברה בפלשתינית; האפשרויות הכלכליות שנפתחו בפניהם, חופש הדת והפולחן שאפשר להם להמשיך ולקיים את מנהגיהם, מוסדותיהם וצורכי דתם בחסות המדינה ה"כובשת", מבלי שזו תחריב אתרים ובתי תפילה כדי לממש ולהשליט את אמונתה, גם כמדובר בקודש קודשיה - הר-הבית; הביטחון האישי וההגנה המשפטית שלה זוכים הפלשתינים, ובכללם אלה שפשעו כלפי המדינה עצמה; חופש הביטוי שמאפשר להם להפגין, להתבטא בכתב ובעל פה ולמעשה לירוק לא אחת לבאר שממנה הם שותים; החופש הניתן לערבים אזרחי מדינת ישראל להצביע ולהיבחר לכנסת ישראל, ולנציגיהם - לפעול נגד המדינה (כדוגמת ח"כ לשעבר עזמי בשארה וח"כ בהווה חנין זועבי); החופש לבחור שלא לתרום, לשרת ולעשות למען המדינה במסגרת שירות צבאי או לאומי ובמקביל להמשיך בזעקות על קיפוח וזכויות המגיעות להם, והזכות הניתנת לפלשתינים ליהנות ממשפט צדק בכל הערכאות של מדינת ישראל - זו שפעלו נגדה לא אחת!

לטעום את טעם האמת

נכון, לא הכל מושלם, תקין וטוב, ומצערת הבשורה כי לאחר חיפושים אין קץ בכל רחבי היקום, טרם נמצאה המדינה או היישות האוטופית שבה יימצא מזור לכל חוליהָ של החברה האנושית ויתממש חזון הנביא ישעיהו. נכון, יש לתת מענה, כזה או אחר, לשאיפותיהם הלאומיות של הפלשתינים ויש לכבדם כבני אדם שנבראו בצלם. ברוח זו יש לעודד את מי מהם שחפצה נפשו בשלטון מוסרי, ערכי ומכבד יותר, המיטיב יותר עם אזרחיו באשר הם - גברים ונשים, דתיים וחילוניים, בני כל הדתות והאמונות, החי בשלום עם שכניו ועושה למען רווחת תושביו ואזרחיו - לעזוב את תחומי המדינה והארץ שאותה אינו מכבד, ושנגדה ונגד אזרחיה הוא פועל. למלעיזי המדינה מוצע אפוא לציין יום חדש, את "יום ההתפכחות", שבו ייעורו משיגיונותיהם ומשקריהם. ליום זה אף מוצע התאריך הראוי בלוח השנה: "האחד באפריל". יום שבו הם יודו כי שלטון חמאס ודומיו - המתעמר במתנגדיו ביד חזקה ובזרוע נטויה ובלתי מתפשרת, במתונים שבקרב הפלשתינים, בנוצרים, בחילונים שבהם ובכל מי שאינו מיישר עימו קו - לא היטיב ולא ייטיב עמם כהוא זה, לעומת השלטון הישראלי לאורך כל תקופות משילותו. חמאס הרי נגח, נוגח ומתנגח. יום שבו יכירו בכך ששלטון החוק הישראלי ואפילו המשטר הצבאי הישראלי, עדיפים אלפי מונים על דרכי ה"שריעה" הפושות במזרח התיכון וגזרי דינם של נושאי דגלה המוצגים לעין כל בערוצי התקשורת. יום שבו יבינו שאילו הייתה להם מדינה פלשתינית על חורבותיה של מדינת ישראל, קרוב לוודאי שהפיכות שלטוניות אלימות חוזרות ונשנות המלוות בשחיטות ושחיתות בחסות החוק היו מנת חלקם. מדינה זו הייתה מתנהלת ללא מעורבות בג"ץ, ללא דיונים והחלטות ממשלה ורשויות השלטון המתבססות על ערכים דמוקרטים והומניים, ללא צבא, משטרה ושירותי ביטחון הכפופים לחוקים, נורמות וערכים המאפיינים את מדינת ישראל בפרט והעולם המערבי ככלל. יום שבו יפנימו כי "הנכבה" ("האסון") האמיתית שלהם הייתה סוגרת עליהם עד מוות, כבשורתם של "אל-קאעידה", "דאעש" וחבר מרעיהם, העושים באחיהם ובכל הנקרה על דרכם שפטים שכמותם לא נראו במזרח התיכון מאז מסעותיו של מוחמד. אסון זה שרבים מהם אולי ראויים לו אכן היה מגיע לפתחיהם - אילולא ניצבה מדינת ישראל להגנתם, כשהיא נסמכת על עוצמת צבא ההגנה לישראל ואיכותם של בניה ובנותיה.