הפצצה הפוליטית שליברמן הטיל אתמול בצהריים (יום ב', 4.5.15) - כאן כדי להישאר. נתניהו נפל למלכוד. בסופו של יום, יהיה עליו להעניק את תיק החוץ, דווקא למי שהוא לא רצה שיהיה שם. שני המועמדים האפשריים לתפקיד הם:
גלעד ארדן ובנט. שניהם מאיימים פוליטית על נתניהו, אך כל אחד בזירה אחרת. לראשון מגיע שדרוג (ובצדק) מתיק הפנים בעקבות זכייתו במקום הראשון בפריימריז בליכוד. לא רע בכלל להיות שר חוץ. כמה צילומים מחמיאים, בתוספת ציטוטים פופוליסטים, והפופולריות של השר בקרב הציבור בשמיים. יש לציין שבעקבות מינוי שכזה נתניהו עלול לסבול עוד יותר בזירה הביתית שכבר מזמן לא שלו - מרכז הליכוד.
למרות זאת, קיימת סבירות גבוהה קצת יותר שבנט ייקח את משרד החוץ. גם זה לא פשוט בכלל לנתניהו. בנט נבחר בדיוק על נושאי החוץ והביטחון. להזכירכם, במערכת הבחירות
הבית היהודי הפיץ לא מעט סרטונים של בנט מתראיין בתקשורת הזרה. לא במקרה נתניהו רצה להושיב את בנט במשרד החינוך. כשר חוץ בנט יהיה מסוגל להחזיר את בוחרי הבית היהודי שאיבד בבחירות האחרונות. במקרה שכזה מאזן הכוחות הפוליטי בין נתניהו לבין בנט עלול להשתנות. בין אם בנט ייקח את תיק החוץ או ארדן - הראשון יצא נשכר מכל מקרה. בנט ידרוש ויקבל שדרוגים לו ולמפלגתו. עכשיוכבר לא כזה מופרך שאיילת שקד תהיה השרה לביטחון פנים.
ב
ממשלה שכזו כל גמד יהפוך לענק. הסחטנות הפוליטית תשבור שיאים חדשים. לאחר שנתניהו ייכנע בלית ברירה ללחצים הפוליטיים שיופנו אליו מכל עבר, הוא יוכל להתחיל למזער נזקים. הדבר יכול לבוא על-ידי ביטוי בפיצול סמכויות של משרדים שונים. פיצול המשרדים יכול לשמש את נתניהו גם כדי לספק יותר תיקי שרים וסגני שרים לחברי הכנסת השונים ובמיוחד לחבריו בליכוד. חברי הכנסת מהליכוד מצפים לשדרוגים. האופוזיציה הפנימית בליכוד נגד נתניהו עלולה להתרחב. גם האופן שבו נתניהו יחלק את התיקים משמעותית לעתידו. סביר שנתניהו יחליט לפצל כוחות בקרב חברי אותה סיעה. דהיינו, לחלק לחברי הכנסת מאותה מפלגה תיקים שאינם משיקים בתחומם. כך, רפורמות "יתבטלו מעצמן" עוד לפני שיצאו אל הפועל. המדיניות הזו אינה חדשה. לא במקרה כחלון קיבל רק את תיק האוצר ולא גם את ראשות וועדת הכספים, שאותה
משה גפני צפוי לקבל.
אפשר בהחלט להבין את ליברמן. בהסכמים הקואליציוניים נתניהו נתן תקציבים מרחיקי לכת לחרדים, וגם הרפורמות בתחום הגיור שעליהן עבד ליברמן הולכות להתבטל. לא חסרות לו סיבות ללכת לאופוזיציה. אבל מבחינתו נוצרה בעיה. איך הוא יוכל לתקוף מן האופוזיציה ממשלה כזו ימינית, הרי ברור שממשלה שכזו מתאימה בדיוק למידותיו הפוליטיות?
יתרה מזאת, ציבור בוחריו יבקר אותו על ההליכה לאופוזיציה: הייתה לו את ההזדמנות להיות בממשלה ימנית ולהשפיע מתוכה אך, הוא בחר לוותר. יהיה עליו להסביר בצורה מאוד טובה לבוחריו איך דבר שכזה קרה. תכלס, מי שהצביע לליברמן לא רצה להושיב אותו ביחד עם
איימן עודה על ספסלי האופוזיציה. כמובן שאין צורך להזכיר את העבר של השניים. אגב, האופוזיציה תהיה אומנם גדולה אך היא לא הולכת להיות מגובשת במיוחד. כבר מתחילים לצוץ סדקים ראשונים במפלגת
המחנה הציוני, בדמות האשמות על הנהגת המפלגה.
לאחרונה דווח בתקשורת על כך שליברמן ונתניהו עשויים למצוא פשרה. לפי הטון שבו ליברמן השתמש בדבריו אתמול, אם הממשלה תישאר במתכונתה הנוכחית, אין ספק שהוא יישאר באופוזיציה. עכשיו, העיניים צריכות להינשא לעבר
משה כחלון שהביע חוסר שביעות רצון מממשלה של 61 חברי כנסת ולעבר
יצחק הרצוג שעשוי עוד להפתיע.
