במדינה מתוקנת כל ממשלה מורכבת מאנשי מקצוע מתאימים וראש הממשלה הוא האחראי לכך. בכל משטר דמוקרטי הרי שהנבחרים לתפקידי השרים, סגני השרים, המנכ"לים והסמנכ"לים הם אומנם אישים פוליטיים השייכים לכוחות הקואליציה הפוליטית אבל הם גם חייבים להיות מקצועיים. בישראל כמובן שהמצב שונה והמינויים הפוליטיים הם לא מקצועיים עד אפילו לדרגת הסמנכ"ל. אבל זהו איננו השוני היחיד בין עבודת הממשלה ומשרדיה בישראל לבין מדינות דמוקרטיות מתוקנות באמת. השוני הוא הרבה יותר חמור ואיננו מסתיים רק בהבדלים הפרסונאליים - מיניסטריאליים. ההבדל חורג וחודר גם לעבודה היום יומית של המשרדים הממשלתיים.
משרדים ממשלתיים אמורים להיות יחידות מקצועיות ברורות עם יחידות ואגפים שהם תחת פיקודם. הרבה מחשבה ועקרונות אמורים להיות מושקעים בהתאמת יחידה, אגף ומחלקה למשרד מקצועי זה או אחר. יתרה מכך, כל משרד חייב להתקיים על-פי הצרכים המיוחדים שהוא מספק ולא להתפרק כמו משחק הלגו, מידי תקופה ותקופה. תנודה תכופה ושינויים ארגוניים לא מסודרים רק גורמים לסחבת ולהרס העבודה הפרודוקטיבית ומי שנפגע ראשון הוא כמובן האזרח, שהשירותים מסופקים לו באופן קלוקל. זהו האלף בית הארגוני שכל מנהל ציבורי מכיר ולומד. אבל בישראל המצב שונה לחלוטין. האילוצים הפוליטיים קובעים עבודה ארגונית שונה לחלוטין המביאה לאנדרלמוסיה ארגונית באופן תכוף והכול רק משום שכאן השיטה היא הפוכה מאשר בכל מדינה מתוקנת: במקום להתאים את האיש הנכון למשרד הנכון הרי שכאן מתאימים את המשרד - עם או בלי אגף זה או אחר, על-פי האיש הלא נכון.
לא מעט משרדי ממשלה עברו במשך השנים שינויים - חלקם פורק, חלקם אוחד עם משרד אחר ולחלקם הוצאו והוכנסו אגפים חדשים. אמת המידה לשינויים הללו לא הייתה מקצועית של "סוף מעשה במחשבה תחילה" אלא שהשינויים הללו היו פרי צרכים פוליטיים צרים כדי לחלק או לגזול "כופתאות" מזה ומזה. התוצאות לא איחרו לבוא וכך נוצרו כפילויות, עובדי מדינה עברו מאחריות אחת לשנייה מבלי לדעת מה ילד יום וכמובן שהשירותים לאזרח נפגעו, כי מה שהוחלט אתמול ע"י שר או מנכ"ל פלוני הוחלף כעבור זמן לא רב ע"י שר ו/או מנכ"ל אלמוני.
ובמה דברים אמורים? משרד החינוך והתרבות כלל בתחילת דרכו את ענייני התרבות והספורט מתוך מחשבה שתרבות וספורט קשורים לחינוך. ייתכן שקיימת השקפה מקצועית אחרת - שאמורה לחלק את המשרד הזה לשנים ואף לשלוש, אבל משרד התרבות בישראל לא הוקם לימים משום מחשבה תחילה, כי טובה ההפרדה בין חינוך לתרבות, אלא משום שבשנות ה-90 של המאה ה-20 היו צריכים למצוא ל
שולמית אלוני משרד תנחומים במקום משרד החינוך והתרבות הגדול, ממנה הודחה במפח נפש ע"י
ש"ס.
משרד הדואר העתיק הפך לימים למשרד התקשורת ואפילו נחצה לשניים - כמובן שלא על-פי עקרונות, אלא משום שהיו צריכים לתת לעוד עסקן תפקיד של שר וכך לפתע היה משרד מיניסטריאלי לכל חברת טלפונים. המשרד לאיכות הסביבה הוקם בין השאר גם כפיצוי ל
יוסי שריד שלא זכה בתחילה למשרד מיניסטריאלי, כשמר"צ נכנסה בשנת 1992 לממשלת רבין השנייה, ואז שריד זעק שהשאירו אותו "פצוע בשטח". מה שקרוי היום "המשרד לביטחון פנים" עבר זעזועים ושינויים גדולים ותכופים אך לא משום שכך דרשו התנאים המקצועיים. פעם קראו למשרד הזה משרד המשטרה והוא יועד כ"פרס ניחומים" של מפא"י, ולימים המער"ך, לעסקני עדות המזרח שלה, שנלחמו נגד
מנחם בגין בקרב עדות המזרח. העסקנים הללו התמנו לשרי משטרה לא מעט משום שבאו מהציבור העדתי האופוזיציוני לשלטון ונלחם גם ברחוב נגד השלטון הזה. כך זכו בכור שטרית, אליהו ששון, שלמה הלל ו
משה שחל להיות השרים שיפעילו את המשטרה נגד אלה שראשי מפא"י - המער"ך לא חפצו ביקרם. אבל היו גם ימים שמשרד זה היה חלק ממשרד הפנים אבל גם אז זה לא קרה משום שמישהו חשב כי כך צריך להיות מקצועית (כמו שזה אומנם קורה בהרבה ממדינות חו"ל אבל אך ורק מסיבות מקצועיות...) אלא משום שד"ריוסף בורג, בתור שר הפנים הכל יכול והכמעט נצחי של ישראל ההיסטורית, רצה לסגור חשבונות עם יריביו הפוליטיים ולהשתיק פרשיות שלא נעמו לו שלא תתפרסמנה.
הייתה גם קדנציה שפתאום קם לו "משרד הסברה" רק משום שלאלוף במיל. ובפנסיה כמו שאהרון יריב היה צריך למצוא תעסוקה מיניסטריאלית מטעם המער"ך. משרד העבודה והרווחה היו פעם מאוחדים יחדיו עד שאלי ישי העדיף ליוקרתו לאחד את משרד העבודה עם משרד המסחר והתעשיה ואילו משרד הרווחה נותר המשרד של העניים, תרתי משמע. כאשר המציאו את "משרד התשתיות" בסה"כ רצו בליכוד לבנות "תיק בכיר" ל
אריאל שרון שנעלב בשנות ה-80 משום שלא נמצא לו תיק בכיר באמת, בממשלת שמיר. וכשהמשרד הזה הוקם החל תהליך חדש לקרום עור וגידים - המעיק עלינו עד ימינו אלה: העברת אגפים ויחידות ממשרדים שונים למשרד החדש, וללא שום קשר מקצועי אלא כמו שמרכיבים לגו כדי לשעשע את הילד החמוד כך מרכיבים ומשנים אגפים ויחידות ממשרד אחד למשנהו, כדי לשעשע את העסקן התורן שנקרא "שר". גם מנהל מקרקעי ישראל עבר מפה לשם - ובודאי שלא מתוך סיבות מקצועיות, אלא כדי שפוליטיקאי זה או אחר ירגיש "בכיר".
למשרד המדע צורף גם השם הגרנדיוזי "החלל", ושוב כדי שהשר הממונה ירגיש טוב. משרדי הכלכלה, הגליל והנגב, המשרד לענייני י"ם וה"משרד לעניינים אסטרטגיים" הוקמו כדי לתת תוכן מיניסטריאלי לכמה פוליטיקאים בכירים שנותרו ללא תיקים בכירים.
והיו גם תנודות של פירוק והחזרה, הזזה ופריקה בין משרדים שונים. כך למשל פורק משרד הדתות לגורמים ואח"כ חזר לממדיו ה"טבעיים". הסיבה לא הייתה נעוצה בכך שהיה צריך לעשות זאת מקצועית אלא משום שזו הייתה מלחמת הורדת ידיים בין מפלגות חילוניות אנטי דתיות לבין ש"ס. וכך זה גם ממשיך להיות עם "בתי הדין הרבניים" - העוברים ממשרד הדתות למשרד המשפטים וחוזר חלילה על-פי אמת כוחה הפוליטי של ש"ס. וגם בקדנציה הזו התיאטרון הפוליטי - ארגוני הזה ממשיך בקצב חזק. את היחידה לתכנון במשרד הפנים לא העבירו למשרד האוצר משום שאיזה צוות חשיבה מקצועי הגיע למסקנה שכך צריך להיות מקצועית, ושזה באמת יעזור לציבור ולמדינה, אלא משום שבתחילה לא רצו שאריה דרעי יפעיל אותו ממשרד הפנים, ואח"כ כחלון חמד ביחידה הזו משום רצונו לנפנף בכוחו ה"בכיר". ועכשיו זה קרה עם משרד המשפטים. פרשת הניסיון לעקור ממשרד המשפטים חלקים, ובמיוחד האחריות על מינוי שופטים, זועקת לפוליטיזציה צרה ולא לייעול ואחריות מיניסטריאלית. כל הסיפור נעשה כדי לגמד את גב'
איילת שקד מה"בית היהודי", גם אם כל תפקוד המערכת המשפטית יפגע משינוי קוסמטי - פוליטי כזה.
חבל להעמיק ולתאר את הנזקים הציבוריים והמעשיים שנגרמו, נגרמים ויגרמו ממשחק פוליטי בלתי מחושב זה אבל עצם קיומה של השיטה הזו מוכיח שמזה עשרות שנים טובת הציבור איננה קודמת - אצל השלטון הישראלי, אלא הכל נעשה לטובת האינטרס הפוליטי הצר של כל עסקן ועסקן עד דרגת שר ורה"מ. במקום לחוקק חוקים על "ממשלה מצומצמת" ו/או מספר שרים מוגבל הרי שהיה עדיף לחוקק חוק של יציבות מיניסטריאלית ואדמיניסטרטיבית על-פי אמות מידה מקצועיות בלבד.