סטירת הלחי המצלצלת שהעניק בית המלוכה הסעודי לאובמה - כאשר השליט החדש של הממלכה, סלמאן, הודיע כי ייעדר בהפגנתיות ממפגש הפסגה בקמפ דייוויד שזימן הנשיא אובמה - היא ללא ספק ביטוי בוטה לתסכוליה של סעודיה, כמו גם של רוב המפרציות, ממדיניותה הפייסנית של וושינגטון כלפי אירן. חומרת הפגנת המחאה הסעודית בולטת במיוחד עקב העובדה שריאד נחשבה תמיד כווסלית מדינית של וושינגטון, ובתמורה לנפט שסיפקה, נהנתה מחסינות מדינית נדיבה במידה שערורייתית, עד כדי כך שחיפתה אפילו על הצד האפל שלה. למרות שסוכנויות המודיעין האמריקניות ידעו היטב כי אלפי ה"מדרסות" הווהאביות בסעודיה שימשו ומשמשות בית גידול עיקרי לטרור האיסלאמי הקיצוני ביותר, ממנו נולדה גם אל-קאעידה - ידעה וושינגטון לעצום עין באלגנטיות מעוררת קבס. מבחינה זו לא היה שום הבדל בגישת הממשלים הרפובליקנים והדמוקרטים. גם כאשר התברר כי 15 מקרב 19 השותפים להתקפת הטרור הנרחבת שגבתה אלפי קורבנות ב-11 בספטמבר 2001, היו אזרחי סעודיה, נותרו הדיפלומטים הסעודים אורחים יקרים ומכובדים בבית הלבן. עצימת עיניים סדרתית ארה"ב כבר הוכיחה בעבר, כמו למשל במקרה של רצח השגריר האמריקני בחארטום, כי אין לה שום בעיה לעצום עיניים ולשמור על דממת אלחוט, כאשר הסטייט דפרטמנט מעוניין להגן על "שמו הטוב" של אחד הקליינטים שלו. (ב-1 במרס 1973, רצחו מחבלי "ספטמבר השחור" בחארטום, סודן, את שגריר ארה"ב קליאו נואל, את ראש שלוחת ה-CIA שם, קרטיס מור, ואת הדיפלומט הבלגי גאי איד, משום שסברו בטעות שהוא יהודי. כל השלושה נלקחו כבני ערובה בהתקפה של הארגון הפלשתיני על בניין שגרירות סעודיה בחארטום. (תחנת האזנה סודית של ארה"ב בקפריסין, כמו גם זו של אמ"ן, קלטו תשדורות טלפון שהתנהלו בין החוטפים לבין יאסר ערפאת, אבו איאד ואבו ג'יהאד בביירות, שיחות שחשפו את הקשר הישיר שהיה בין ראשי אש"ף לבין ארגון "ספטמבר השחור", קשר אותו ניסה אש"ף להסתיר מאז טבח י"א ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן, ב-5 בספטמבר 1972. (חצי שעה אחרי רצח הדיפלומטים, שבוצע במסגרת מבצע "נהר אל-בארד" ע"ש מחנה הפליטים בלבנון, נקלט ערפאת שואל את החוטפים: "האם הוצאתם לפועל את 'נהר אל-בארד'? מדוע לא שמעתי על כך? למה אין שום דיווח על כך בחדשות?" הרוצחים דיווחו כי ביצעו את ההוראות ולאחר זמן הורה להם ערפאת להיכנע. (ארה"ב ידעה אם כך היטב מי עומד מאחורי הרצח של שניים מאזרחיה, אבל החליטה מטעמיה שלה שלא לפרסם את ממצאיה. האינטרס שלה אז היה שלא לפגוע ביאסר ערפאת). סליחה על הסטייה הארוכה מהנושא הסעודי, וחזרה אליו. אין לסעודיה אופציה אחרת ככל שהמחאה המשותפת של סעודיה ושל שלוש המפרציות (בחריין, עומאן ואיחוד האמירויות) יש לה חשיבות, אין להפריז בחשיבותה. נכון, סעודיה דרשה מוושינגטון הסכם הגנה כתוב כפיצוי הולם לוויתורים שעשתה ארה"ב במגעיה עם אירן, שלא לדבר על מכירת מערכות הגנה מתקדמות ביותר, כאלה שנמכרו רק לישראל, ונענתה בסירוב. אלא שהשורה התחתונה והקובעת היא פשוטה למדי: סעודיה בפאניקה! היא זקוקה לתמיכתה הכתובה והלא-כתובה של ארה"ב, כדי לשרוד מול אירן. אין לה אופציה אחרת. סעודיה מסוגלת לנהל מלחמה מוגבלת (עם הישגים צבאיים מעורפלים) מול המורדים החות'ים בתימן, אבל אין לה שום סיכוי בעימות צבאי קונבנציונלי מול הענק השיעי ממזרח למפרץ הפרסי. במקרה כזה לא יעזרו לה כמויות הנשק העצומות שמכרה לה ארה"ב, תמורת השפע הבלתי נתפס של פטרו-דולרים שיש למדינה היושבת על עתודות הנפט הגדולות ביותר בעולם. לא במקרה לעג לאחרונה נשיא אירן רוחאני לסעודים, וכינה את הנשק שלהם: "פצצות של דולרים"... תרחיש האימים לא השתנה בספרו "Sleeping With The Enemy" ("לישון עם השטן", יצא בהוצאת "דביר" ב-2007), פרש המחבר רוברט בר (Robert Baer), שהיה שנים רבות סוכן ה-CIA במזרח התיכון, תמונה מבהילה לפגיעותה הביטחונית של תעשיית הנפט הסעודית. תרחיש האימים שהעלו מומחי אבטחה ביחס לאפשרויות הפגיעה במתקני הנפט השונים, נעשה אומנם לפני קצת יותר מעשור, אך ספק אם חלו בו שינויים משמעותיים. אולי מפני שדווקא מצבור המתקנים העיקרי, באבקיק, ראס תאנורה וא-סאפאניה, מרוכז כולו לרוע מזלה של סעודיה, לחוף המפרץ הפרסי שמעברו השני שוכנת אירן. לפי תרחיש אימים זה, לא תזדקק אירן לפתוח במהלך צבאי רחב-היקף כדי להביס את סעודיה. היא תוכל להסתפק במשאית אחת טעונה בסמטקס, למשל (חומר נפץ פלסטי), תסתייע במשתפי-פעולה בודדים מקרב אלפי הפועלים השיעים המועסקים בתעשיית הנפט - כדי להוציא מכלל פעולה את מגדלי הייצוב באבקיק (שבהם מטוהר הנפט הגולמי מגופרית). פגיעה כזו תשתק את תעשיית הנפט כולה למשך מספר חודשים, וזאת בלי להזכיר את הנזק הבריאותי הנורא שייגרם כאשר מהמגדלים המנופצים תשתחרר כמות עצומה של מימן גופריתי, שבמגעו עם הלחות באטמוספרה יהפוך לתחמוצת גופרית קטלנית. הכדור הכמעט אחרון במחסנית אגב, הנושא המרכזי בספרו של רוברט בר אינו דווקא פגיעותה הרבה של סעודיה. ה"שטן" בשם ספרו אינו מתייחס לשימוש הרווח שעושים מנהיגי אירן בביטויים "השטן הגדול" (ארה"ב) ו"השטן הקטן" (ישראל). הנושא המרכזי בספר מקבל ביטוי מדויק בכותרת המשנה: "כיצד מכרה וושינגטון את נשמתה בעבור נפט גולמי". אבל אם פעם יכולה הייתה סעודיה להתייחס לעתודות הנפט שלה כאל פוליסת ביטוח נפלאה, שתבטיח לה אוטומטית מטריית הגנה צבאית אמריקנית, בשל תלותה האסטרטגית של ארה"ב בנפט - שלא לדבר על העלמת-עין מהיותה חממת טרור איסלאמי בינלאומי - הרי בשנים האחרונות השתנה המצב. הפיתוח המואץ שרשמה ארה"ב בהגדלת מקורות האנרגיה העצמית שלה, הביא למצב שכיום השריף העולמי כבר מספק 70% ממקורות האנרגיה שלו. במילים אחרות: ארה"ב מתקרבת למצב של עצמאות אנרגטית. היום היא יצרנית הנפט מספר 3 בעולם, ורוב הנפט שהיא עדיין מייבאת מגיע מקנדה שכנתה, ורק 19% מהנפט המיובא מקורו במזרח התיכון המועד לפורענות. התחזית הקרובה הזו מאיימת על שמיה של סעודיה. היא מצטרפת לאיום הטרי יותר שהוליד הסכם הגרעין השנוי במחלוקת שבישלה ארה"ב, ומעצים את האפשרות שאירן השיעית תשיג נשק גרעיני. לכן, צעד המחאה הסעודי, מפתיע ככל שיהיה, הוא הכדור הכמעט אחרון שנותר במחסנית הסעודית. אולי בעזרת השפלתו של אובמה, תצליח לסחוט מוושינגטון בטחונות צבאיים מרגיעים יותר.