לפני שנים אמרה ראש ממשלת ישראל
גולדה מאיר על ה"פנתרים השחורים" שהם לא נחמדים. אין אמירה שהוגחכה יותר לאורך השנים, אבל היה בה מרכיב אחד חשוב. לא הייתה בה שמץ של גזענות, או התייחסות לרמת הפיגמנט בעור הגלוי, או למבנה הגולגולת. הייתה בה אמירה על דפוס התנהגות, שאפשר בשיא העדינות להגדירו כלא נחמד, ובמציאות של האזרח התמים העובר ברחוב ונתקל בה - כאלימות משולחת רסן.
בשבוע האחרון, בעקבות אירוע של אלימות של שלושה שוטרים נגד בודד שצבע עורו מצביע על רמה גבוהה של פיגמנט, התקבצו אלפים רבים של אנשים שהמאחד אותם הוא רמת פיגמנט בעורם, והחליטו לצאת למסע של הרס ואלימות בירושלים ותל אביב. חזותית, אין ספק שזהו האירוע הגזעני ביותר בתולדות הישוב העברי. על סמך צבע עור משותף, החליטו כל אותם אנשים שיש להם סיבה משותפת לשבש את חייהם של כולם, ללא תלות בצבע עורם, מינם וגילם, ואם לא יצליחו לאתגר את המשטרה לכדי פעולות שיטור תקיפות - להעלות את רף האלימות עד כדי כך, שלשוטרים תישאר הבחירה בין הפקרת העיר לפורעים לבין שיטור תקיף שמטרתו לעצור את התדרדרות האלימות.
מנקודת המבט של המשטרה, אם אנשיה יעמדו מן הצד ויתירו לאלימות להשתולל, סביר שהנזק היה עצום, אבל המשטרה הייתה יוצאת נקייה מאשמת הגזענות. לעומת זאת, אם תפעיל כוח נגד השחורים מיד תואשם בגזענות. על-פי השיח החדש, אם יהודי מעוט-פיגמנטים ביהודה ושומרון מנקב את צמיגי הרכב המשטרתי המלווה פעולת הרס של בית ושדה, הרי הוא פושע נתעב המערער את יסודות הדמוקרטיה. אם עשיר-פיגמנט הופך ניידת ומנפץ ושורף עשרות כלי רכב פרטיים ובוזז חנויות ובתי עסק, הרי הוא מביע את דעתו הלגיטימית על האלימות המשטרתית והאפליה הגזעית. כך בפרגוסון, כך בלוס אנג'לס, כך בבולטימור, ומן השבוע שעבר - כך גם בירושלים ותל אביב. גוון העור היה לגורם חוצה גבולות וימים ומעניק לבעלי הגוונים הכהים את הזכות להתיר כל רסן ולשחרר את כל היצרים. גם אני הייתי רוצה להביע את זעמי בראש חוצות על אלף תופעות מעוררות חימה ולהכות את כל מי שמרגיז אותי. אבל כדי לעשות זאת, אני צריך לעבור קודם כל שיזוף עמוק, ואז כל החושבים-נכונה המסיתים את האלימות יתנו לי את ההכשר לזה.
אימא פולניה, אבל ממרוקו היכרותי עם יוצאי אתיופיה כהורים לילדים שבהם אני מטפל מביאה אותי למסקנה שאין לגוון עורם שום קשר להתנהגותם. הם חלק מן האוכלוסייה הכללית, ותו לא. בשירותם הצבאי פגשו ילדי לא מעט בנים ובנות של העדה האתיופית, ומבחינתם הם חיילים כמו בני העדה הפולנית או המרוקנית. מהיכן מגיעה אם כך אותה הנהגה גזענית המקשרת בין אלימות ציבורית לבין גוון עור, בין גוון העור לבין הסובלנות להרס המרחב הציבורי?
מחוסר ברירה אני נאלץ להתבונן מערבה לארצות-הברית, שם מהומות השחורים הם כבר דבר שבשגרה. מי מסית את הצעירים לאלימות ומי מצדיק את האלימות? מתברר שזה אותו ממסד של חושבים נכונה, של מקדמי סדר-יום גזעני המפיל אשמה לכל חוליי החברה על מגזר אחד (זכרים לבנים), ומשחרר את כל המגזרים האחרים מאחריות למעשיהם. גם הקריאות של "אללה אכבר" לא נפקדו במהומות השחורים באמריקה. הנה
ראש העיר בלטימור אומרת כי "למפגינים מגיע מרחב הרס"; "אנו עדים להתקוממות של צעירים נגד המשטרה כתוצאה מחוסר שוויון וזעם", מצדיק המארגן החברתי
ווס מור את האירועים; "נוכחותם של השוטרים המצויידים להתפרעויות גרמה לביזה של קניון מונדוומין בידי הצעירים", טוען המגזין
מות'ר ג'ונס; "הפתרון לבעיות החברתיות המהוות את הרקע לפרעות בולטימור מחייב את נוכחותם של פוליטיקאים שכבר אינם בנמצא", אומר עוד ביטאון ושוכח כי בולטימור מצויה תחת שלטון הדמוקרטים זה למעלה מ-50 שנה, וכי כל תלמיד בבולטימור (שהיא 65 אחוז שחורה) זוכה לתקצוב שנתי של 14 אלף דולר, בעוד שהתקצוב הממוצע בארה"ב הוא 10 אלפים דולר, וכי כמעט מחצית מן השוטרים בבולטימור הם עשירי-פיגמנט, כמו גם הפרקליטה הראשית מטעם התביעה הציבורית. הגדיל לעשות המגזין סאלון שכתב כי "הצתת רכבי-משטרה והרס של רכוש פרטי הם מהלך פוליטי מוצדק".
אמירות והיגדים קודמים של אותם מקורות מגלה כי זהו אותו ממסד המאשים את היהודים בכל הצרות, ואת ישראל - בחוסר הצדק של הנכבה. ואם לא די בממסד המצדיק מהומות של שחורים, הרי שהמהומות בבולטימור, כולל הפגיעה המאורגנת בשוטרים, הם בשיתוף פעולה פורה של כנופיות הפשע הבלדס והקריפס, וכן "אומת האיסלאם" הדוגלת בעליונות משופעי-הפיגמנט.
ובחזרה אלינו. מי הם ה"פעילים" שהצטרפו להפגנות והפכו אותן למהומות?
דב חנין,
סתיו שפיר ו
איימן עודה שמבטיח לארכי-רוצח ברגותי כי יבוא היום שבו הם יסתובבו חופשיים בירושלים. הרשת מלאה בעדויות של מפגינים תמימים המספרים על-אודות אותם "פעילים" שדחקו בצעירים להעלות את רף האלימות.
ובזה נגמרת ההשוואה עם השחורים של ארה"ב. הללו הובאו כעבדים בעל כורחם, וסבלו מנידוי מערכתי כפוי לאורך 200 שנה. ואילו עשירי הפיגמנט שלנו באו לכאן מרצונם החפשי, או יותר נכון הועלו לכאן על-כנפי נשרים כמו יהדות בבל, יהדות תימן, יהדות מרוקו ושארית הפליטה של יהדות אירופה. כל עלייה ועלייה חוותה קשיי הסתגלות, חבלי התערות, תחושות קיפוח, הסתגרות עדתית והתעלקות של "פעילים חברתיים". הנה פרופ' אמיר חצרוני, מהגר יהדות אירופה, שלכאורה יש לו הכל, סובל קשות מנוכחותם של יוצאי מרוקו ואתיופיה, עד כדי כך שהוא מעדיף לברוח מכאן אל ארצות ההוּנים. אין עלייה או עדה שאינה סובלת משונותה מן הכלל הישראלי, שאינו אלא מיזוג בלתי ייאמן של אלפיים שנות גלויות. אין קשר כלל לחווית השחורים באמריקה, כמו שאין קשר בין צבע עורם של הנאצים ליחסם ליהודים מכל ריכוז פיגמנט בעורם.
הקשר היחיד בין בולטימור לתל אביב הוא התעלקות של הטפילים החברתיים, כל אותם גורמים וכוחות מן השמאל הממריד שונא-ישראל המוצאים בכל מקום את בשר התותחים הדרוש להם במלחמתם נגד מדינת היהודים, קיבוץ הגלויות והעצמת הלאום העברי בארץ ישראל. יסולקו אלה, ומחאת עולי אתיופיה היא כמו כל מחאה של עלייה ועדה שלא השלימו את תהליך ההתערות. עוד דור, עוד שניים, והם חלק מן הבלגן הכללי, דרך השירות הצבאי, דרך נישואין חוצי עדה, דרך סגנון דיבור וחשיבה של מדינת ההזנק מספר 1 בעולם.
פטריק אסרף ישב בחצר ביתו בלהבים וסיפר לכל המנחמים את המוצאות אותו בחפשו אחר בנו אור שנהרג במפולת סלעים נוראה בנפאל. הגאווה בעם שעשה את כל מה שצריך כדי לסייע בידו להביא את בנו לקבר ישראל בכבוד נטפה מכל מילה. איש אחד הגיע ואמר: אני אחיך, גם אני איבדתי בן בטיול אחרי צבא, בסין. הייתי חייב לבוא אליך ולחבק אותך, ומחר אני יוצא למסע לפולין. מדוע פולין? שאל פטריק. מה לעשות, הייתה לי אימא פולניה. גם אימא שלי פולניה, אמר אסרף, אבל ממרוקו. שני הגברים השכולים התחבקו.
אתם חושבים שאם אור אסרף היה אור טסמה האירוע הזה היה שונה? פטריק היה אז אומר לו שאימא שלו אתיופית, אבל ממרוקו. אם לחצרוני, ווקסמן וחנין זה לא מספיק טוב, אין הם מבינים שום דבר, ולכן הם כה שוליים, כה עלובים, כה מגוחכים, כמו גם שאר הטפילים החברתיים שמנסים לפרק את אגודת הזרדים המוצלים מאש שהתאחדו כאן למדינה היחידה באזור שיש לה מים בשפע, ולא בחסדי הטבע.
ייתכן שאני מוטה. אצלי כל האתיופים הם נחמדים. מבחינתי, הקריטריון היחיד החשוב שהם מטפלים יפה בילדיהם ומגדלים אותם לתפארת מדינת ישראל.