ועידת הפסגה, שכינס בסוף השבוע האחרון נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, עם נציגיהן של מדינות המפרץ, נועדה לשכך את חששותיהן מההסכם המתגבש עם אירן בנושא הגרעין, "לפצות" אותן - בין היתר באמצעות אספקת מערכות נשק - על היווצרות איומים, שיהיו גלומים באירן, כ'מדינת סף' מוכרת, וכך לגייס את תמיכתן בהסכם. מטרות אלו הושגו, אם כי חלקית וזמנית. הברית הלא-כתובה, המחברת בין הדמוקרטיה הליברלית האמריקנית והמונרכיות האבסולוטיות שבמפרץ, התבססה על העיקרון שלפיו המונרכיות ידאגו לייצב את שוק האנרגיה העולמי ויתמכו באינטרסים של ארצות הברית באזור, ובתמורה ארצות הברית תגן עליהן מאיומים חיצוניים - על-פי רוב בהתעלם מהיעדר החופש הפוליטי וממצב זכויות האדם הבעייתי בהן. הייתה זו "דוקטרינת קרטר", שביססה את המסגרת הביטחונית ליחסים בין ארצות הברית למדינות המפרץ. בבסיסה היה האיום בשימוש בכוח, גם צבאי, אם יבקש כוח חיצוני כלשהו הגמוניה במפרץ. גוף המים המתחיל במפרץ עומאן בואכה מיצרי הורמוז ועד לשאט אל-ערב היה מאז ל"אגם אמריקני". אולם, בשנים האחרונות הוצב סימן שאלה לגבי המשכה של המחויבות האמריקנית באזור המפרץ; מקורו של האיום החמור ביותר על האיזון האסטרטגי במפרץ אינו חיצוני, אלא במפרץ עצמו. שניים מתוך שישה החתירה האמריקנית להסכם עם אירן בנושא הגרעין לצד הקטנת תלותה בנפט מהמפרץ מעמידות שוב למבחן את היחסים בין ארצות הברית למדינות המפרץ. בתי המלוכה חוששים מהאפשרות של "עסקה" אירנית-מערבית, שתאפשר לאירן לצאת מהבידוד שאליו נקלעה עקב משבר הגרעין ובו בזמן לשמר את יכולותיה הגרעיניות, קרי, שפיוס בין אירן למערב יקנה לאירן מעמד של מדינה לגיטימית בקרב אומות העולם, יאפשר לה להגביר את השפעתה במזרח התיכון, ולכן יהיה בהכרח על חשבונן. יתר על כן, דטנט הדרגתי בין ארצות הברית לאירן, שאפשר שיתפתח לאחר חתימת ההסכם בנושא הגרעין, משמעותו תהיה מכה אנושה ליחסים המיוחדים בין מדינות המפרץ לבין ארצות הברית. ובנוסף, בריאד, באבו דאבי ובדוחה חוששים, כי אם וכאשר ארצות הברית תזכה ב"עצמאות אנרגטית" מלאה, היא לא תזדקק עוד לבעלי בריתה הערביים ותצמצם במידה ניכרת את מעורבותה במזרח התיכון. ברקע הדברים קיים גם חשש של מנהיגי המונרכיות במפרץ משינוי כיוון אסטרטגי (pivot) אמריקני, בהתאם להכרזת הממשל, כי מזרח אסיה עתידה לעמוד בראש סדר העדיפויות האמריקני, אלא שנראה שהחשש השורר במפרץ הוא בעיקר מ-pivot אמריקני אל אירן. בראיון שהעניק אובמה לניו-יורק טיימס לפני הפסגה, הוא אמר, לראשונה, שהאיומים הפנימיים, שבפניהם ניצבות מדינות המפרץ, חמורים לעיתים יותר מהאיום שמציבה בפניהן אירן. כך הנמיך את הציפיות שהיו למנהיגי המונרכיות מהפסגה ואולי אף תרם לכך, שכמה מהם לא הגיעו למפגש (בסך-הכל הגיעו שניים מתוך שישה ראשי מדינה). ביטול הגעתו המתוכננת של סלמן מלך סעודיה לפסגה, שנודע ערב המפגש, נבע אולי ממצבו הבריאותי הרעוע, אך לא מן הנמנע, כי הוא היה למעשה ביטוי של חוסר שביעות רצון ותסכול גובר ממה שנתפס בריאד כמדיניות אמריקנית מוטעית ביחס לאירן. וושינגטון עוצמת עיניה, כך מאמינים בריאד, מהחתרנות האירנית באזור, שבין היתר יש לה השפעה שלילית ישירה על הביטחון הלאומי הסעודי. מסגרת יחסים חדשה התרחיש המאיים ביותר על בתי המלוכה הערבים הוא, שבעוד ארצות הברית נושאת עיניה למתרחש במזרח-אסיה למשל, אירן, בחסות מעמדה החדש, תעמיק את אחיזתה באזור המפרץ. אירן, כמדינת סף גרעינית מוכרת - תוצאה של ההסכם המתגבש עמה - תוכל ביתר קלות להכתיב את סדר היום המדיני-ביטחוני באזור ובמזרח התיכון כולו. הממשל האמריקני הנוכחי נתפס במפרץ ככזה המוכן "לתת את המפתחות" לאזור לאירן. השלכות אפשריות של התפתחות מעשית בכיוון זה, תהיינה גם על עתידו של שיתוף הפעולה הבין-ערבי והמסגרות המדיניות הערביות. במציאות כזו, סביר, כי מדינות שונות, בוודאי חלק ממדינות המפרץ הפגיעות יותר, יבקשו את קרבתה של אירן, בעוד אחרות תמשכנה להישען על ארצות הברית. אכן, האופציות הביטחוניות העומדות כיום לרשות המונרכיות הערביות הן מוגבלות. בעוד עתידן הכלכלי קשור הדוקות לסין, הנטל הביטחוני הכרוך בשמירה על ביטחונן עודנו רובץ על ארצות הברית. אולם הקשיים ביחסים בין הצדדים, כפי שהתגלעו בשנים האחרונות, עלולים להתניע תהליכים ארוכי טווח - שליליים, מבחינת היציבות האזורית בכלל וגם מבחינת האינטרסים האסטרטגיים הישראלים. ביום שלאחר חתימת ההסכם עם אירן ובעקבות השחיקה באמון בין ערב הסעודית לארצות הברית, עלולה הממלכה לשאוף לפזר סיכונים ולגבש מארג יחסים מקביל - גם אם לא מושלם - עם מדינות שונות, במטרה לשפר את ביטחונה. בכלל יחסים אפשריים אלה יש להביא בחשבון הבנות עם פקיסטן בנושא הגרעין. למדינות המפרץ אין אינטרס להביא להרעה משמעותית ביחסים בינן לבין ארצות הברית, שהרי הן תהיינה הראשונות להיפגע מכך. לכן, במהלך הפסגה בין נציגיהן לבין הנשיא אובמה, הן הביעו תמיכה פומבית ביעדי הממשל האמריקני מול אירן. אולם, בטווח הארוך צפוי, כי מנהיגי מדינות המפרץ ינסו לעצב מסגרת יחסים חדשה עם ארצות הברית, שבמסגרתה תוענק למדינות אלה עצמאות רבה מכפי שיש להן כיום בניהול סדר היום הביטחוני שלהן - גם ללא התאמה מלאה לאינטרסים וליעדים האמריקניים באזור. כבר כעת, בטרם חתימת ההסכם עם אירן, כמה ממדינות המפרץ נכונות לפעול למימוש האינטרסים החיוניים שלהן בלי ארצות הברית ויתרה מכך - בניגוד לעצתה. סלעי המחלוקת בימים אלה, הם החתירה האמריקנית להסכם פשרה בין הצדדים הלוחמים בתימן, שספק אם יעלה בקנה אחד עם יעדיה של ערב הסעודית במלחמתה במורדים החות'ים, וכן הרצון הסעודי (וזה הטורקי) להעמיק את המעורבות הצבאית בסוריה במטרה להביא להפלת שלטונו של אסד. יעד סעודי זה אינו עולה בקנה אחד עם הראייה האמריקנית (המסויגת, אמנם), את שלטון אסד כחלק מפתרון עתידי לסכסוך בינו לבין המורדים בכלל ו'המדינה האיסלאמית' בפרט. שחיקת היתרון הישראלי מדינות המפרץ אינן יכולות לבדן ליצור איזון אסטרטגי, שחשוב גם לשגשוגן הכלכלי, מול אירן. אולם, ספק אם אספקה של אמצעי לחימה אמריקנים מתקדמים לצבאותיהן תיצור איזון חיוני זה. יתר על כן, על-רקע מכירתם של אמצעי הלחימה המתקדמים למדינות המפרץ יתקשו האמריקנים להמשיך ולבקר את היעדרו של חופש פוליטי ואת הפגיעה המתמשכת בזכויות האדם במדינות אלו, מחשש שהביקורת תפגע במכירות, שהמשק האמריקני זקוק להן. זאת ועוד, אם ארצות הברית אכן מעוניינת בשיתוף פעולה אסטרטגי עם מדינות המפרץ יהיה עליה להוכיח כי, הגם שהיא מעוניינת בהסכם גרעין עם אירן, היא אינה מוכנה שהסכם זה יעניק לאירן היתר לעשות באזור כבשלה. מנגד, ייתכן שהממשל יתקשה להמציא הוכחה כזו, שמא אירן תראה בה עילה לפגוע ביישום ההסכם כלשונו. הרי בידיה של אירן מנוף לחץ משמעותי בדמות יכולתה לאיים בהסתלקות מן ההסכם. ואכן, בדברי הסיכום שנשא הנשיא בתום הפסגה הודגש, כי שיתוף הפעולה הצבאי עם מדינות המפרץ לא יהיה על חשבון אירן. דילמה קשורה ניצבת גם בפני ישראל. לישראל מצדה יש אינטרס שארצות הברית, באמצעות נוכחותה הצבאית, תמשיך לייצר את האיזון האסטרטגי הדרוש באזור המפרץ לעוצמתה של אירן. אולם, מכירת אמצעי לחימה מתקדמים למדינות המפרץ צפויה לשחוק את היתרון האיכותי הצבאי הישראלי באזור. חצי תאוותם בידם השנים הקרובות צפויות להוות תקופת מבחן עבור יחסי ארצות הברית ומדינות המפרץ. היחסים כבר צלחו בעבר משברים, ובראשם המשבר החריף שנוצר בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001. למרות זאת, ספק אם די יהיה בהצהרות מפייסות ומכירת אמצעי לחימה מתקדמים, כדי להחזיר את היחסים למסלולם ולהפיג את חששם של המונרכים מהכיוון האסטרטגי השגוי, בראייתם, בו פוסעת ארצות הברית מול אירן, מול סוריה, מול מצרים ובנושא הפלשתיני. אמנם, נציגיהן שהגיעו לפסגה חייכו למצלמה וקראו מן הטקסט המוסכם, וכן לא צפוי כי יבטאו פומבית את חוסר שביעות רצונן ממדיניות הממשל, אך נציג מטעמן לא נאם בפני שני בתי הקונגרס ואפשר להעריך, כי הן תמשכנה לפעול למימוש יעדיהן - גם בניגוד למדיניות האמריקנית. הציפיות לפני הפסגה היו נמוכות, וגם אלה - ספק אם התגשמו: נציגי מדינות המפרץ יצאו מהפסגה עם חצי תאוותם בידם. חלקם קיוו לקבל התחייבויות ביטחוניות רשמיות מהממשל, מעין ברית הגנה קלאסית. אולם, הם קיבלו "עוד מאותו דבר": הצהרות תמיכה ואמצעי לחימה מתקדמים, הגם שבראייתם לא מתקדמים מספיק. כמה מהמדינות ביקשו להצטייד במטוס הקרב F-35 אך נתקלו בסירוב אמריקני. למרות זאת, אין כוונת הדברים לרמוז, כי לא היה בפסגה טעם. מדובר בתהליך, שהפסגה לא הייתה אלא עוד שלב בו. ייתכן שהפסגה תרמה להבנה מצד הממשל האמריקני, כי עליו לעצב מדיניות שתכליתה להסיג לאחור את המעורבות האירנית בזירות שונות במזרח התיכון. מדיניות זו, אם תמומש באופן אפקטיבי, תאפשר למדינות המפרץ לצלוח ביתר קלות את יתרת כהונתו של ממשל אובמה, שעמו הן חלוקות לגבי כמעט כל סוגיה ואתגר במזרח התיכון בכלל ובמפרץ בפרט.