איני יודע מי מכם גר בעברו ביער סבוך ועבות, עם זאבים ודובים ושאר חיות טרף. אבל אני - אני זכיתי בכך.
בעצם, כמעט.
ביתנו שכן בחלק הנמוך של השכונה ונשק לפרדס הגדול. הפרדס היה שייך למשפחת רוזנבלום מפתח תקוה, כמו עוד נכסים שהיו בבעלותם.
אם לא דייקתי בייחוס הנכון, אללה יסלח לי מן הסתם.
הפרדס היה בעיקרו מלא בעצי שמוטי. בשוליו, הייתה חלקה של ולנסיה, ופה ושם, בפינות שכוחות, גם של מנדרינות ואתרוגים.
לעתים, הייתי מרהיב עוז ונכנס לפרדס.
להיכל קדושה של בית כנסת היו פחות הילה ומסתורין. עצים עבותים שכבר זקנו למדי היו נטועים שורות שורות בסדר מופתי, ולא איפשרו ולו גם לקרן אור אחת לחשוף את הקרקע שלמרגלות העצים. ברגע שנכנסתי למקום, אפף אותי הוד של שתיקה, שקט שאיפשר לשמוע אפילו את נשירת העלים הכמושים ואת ליטוף קרני השמש את העלים העליונים. את המיית הצוצלות שנשמעה שם היכרתי היטב, ותמיד הייתי מחפש את קיניהן. חוחיות צבעוניות להפליא היו חומקות מחוץ לפרדס ומתיישבות להן על גדרות התיל שהגבילו את תחום היער הפרטי שלי.
בימים שנכנסתי למקום, הייתי בודק היטב אם לא נותרו שם תנים מן הלילה הקודם. בין העצים נוצקו תעלות פתוחות של ביטון שבהם הזרימו מים להשקאה. מפעם לפעם הייתי מוצא גם שלדים שלמים של חיות, אולי כלבים, אולי תנים, או עצמות בודדות, שהזכירו לי את חובת הזהירות המתבקשת במקום זה.
אולם אחד השיאים שבקסם המקום היה הבייקה שבכניסה.
היה זה מבנה מבטון יצוק, מקורה בגג רעפים ישן הנסמך על קורות עצים אפורות מזוקן. בקירות הביטון היו קרועים חלונות, נעדרי זכוכיות, מאחר שעברו פוגרומים של ילדים המתאמנים בידוי אבנים. על קרקע המבנה נותרו שברי ארגזים מעץ, וקרעי ניירות עיטוף התפוזים, ורודים נודפים שיירי ריח הקרבול, ועליהם הכיתוב באנגלית "ג'אפה".
בין שורות העצים האפלוליות נותרו להן עגלות דו-גלגליות שיועדו להובלת הפרי שקטפו קוטפות וקוטפים. העגלות הונעו אל בית האריזה לא באמצעות מנוע, אלא בעזרת אדם אחד בלבד.
לעתים, היה נפתח שער העץ של המקום, וטרקטור גלגלי היה נכנס כשהוא גורר מיכל איבוק גפרית או נוזל ריסוס של קוטלי פטריות, חזזיות וחרקים למיניהם, הנקרא "מרק בורדו". "מרק" זה היה תערובת של סיד כבוי עם גפרת נחושת, ותפקידו היה למנוע מפטריות שונות לצמוח על גזעי העצים, ובמיוחד - לא על הפרי. בתום הריסוס היו העלים זוהרים בצבע סגלגל שהיקנה להם קסם משל עצמו.
אך לא תמיד שרתה כאן העזובה הזו.
בשלהי החורף היה המקום מתמלא פעילות וצבע, כשפועלים היו צובאים על הפרדס לקטיף, מיון, ואריזה. הייתי מתבונן בקוטפים עם מזמרותיהם הקטנות שיועדו לקטימת פטוטרת הפרי מן העץ. פרי שנתלשה פטוטרתו, אחת דרכו - להיפסל ולנוח בערימת הבְּרָרָה.
אחד מן הפועלים היה לא אחר משכני, שלמען כבודו נקרא לו - עופר, שיש אומרים כי הגיע בתבונתו אפילו לרמה של ילד בן חמש. מה לעשות, כמו תמיד, גם במקרה זה ניכר רוחב ליבי.
עופר דנן היה נשוי לדבורית, שלעומתו נראתה ענק אינטלקטואלי ובעלת חיק של חום ואהבה. לעתים, ואפילו מזומנות למדי, כשעופר היה משתטה מעבר לראוי, הייתה דבורית משפילה את ראשה, מעלה את עיניה המאיימות ומסננת מבעד לשפתיה:
עופר, היכנס הביתה, אבל מיד!
מבט של קסם היה לה למלכת לבו, ואכן מיד, כמו כלב נזוף המקפל את זנבו - נכנס הביתה.
איך שהשנים מקהות את צלילות הזיכרון.
בכל זאת לא ניתן היה לשכוח כי חיקה, חיק צמוק של איילונת לתפארת, וקומת הענק שלה נתפרסה לגובה של מטר וחמישים לערך, ואילו אני היתמרתי כ-20 ס"מ מעליה, שהעניקו לי לכאורה נקודת תצפית רמה יותר, כמעט אסטרטגית, על אניצי שדיה, שכבו עוד בטרם נדלקו.
עופר, אלוף נעוריה, לא זכה לפרי בטן מרעייתו. וייתכן כי זהו אחד מחסדיו של הבורא ישתבח שמו, אך קטונתי מלשפוט ולהבין את השוכן במרומים.
בכל מקרה, ילדים - עופר דווקא אהב, ועוד איך. ברגעים של שמחה בחייו היה תופס אותי ומתחיל לדגדג את מותני ובית שחיי, והדבר נמשך לאורך זמן. לא היו אלה רגעים נאים או נעימים. הייתי מתעקל ומתפתל להיחלץ מידיו החזקות, עד שנשימתי הייתה נעתקת והייתי צונח בבכי.
כשנעדרתי מן הבית, היה מעביר את עודפי אהבתו לילדים אחרים ולאחי היקר - דורון. כמות הבעיטות שנתתי לו על-מנת שישחרר אותנו מלפיתותיו, רק אללה הזכור לטוב מראשית הסיפור יצליח לספור.
אבל, כמו ששנו רבותינו, אין טוב בלא רע, ואין רע החסר מעט מן הטוב.
עופר, מצוי היה בסמוך לחותמי הארגזים. אלה היו מסכמים את מלאכת הקטיף, הברירה, העיטוף והאיסום בארגז. ובתור שכזה היה מצוי ליד אוצרות של ממש, מצבור של לוחות עץ דקים, מובחרים לייצור גופי הטיסנים שניסיתי לבנות.
שבועות רבים כשהייתי רואה את נזר התבונה הלז, הייתי מזכיר לו שוב ושוב את בקשתי - לקבל חתיכת קרש מסכן, פגום במעט או אפילו שיגנוב אחד כזה למעני.
ואכן, יום אחד הביא לי לוח.
לא היה מאושר ממני. לקרש זה נועדו עתידות ונצורות, הוא עוד יפליג עם הזמן אל תוככי הרקיע, כגוף של טיסן, ואולי אף ייכנס לענן ויבקיע את קליפתו, וגשם ירד עלינו לרווחתם של הצמחים המקומיים.
ואז -
ימים ספורים לאחר מכן, כשניסה לדגדג אותי שוב, הרמתי מקל והפלא קרה -
עופר הבין את הרמז ובא לציון, ובעיקר לי, גואל.
