שלום מיכאלשווילי (מ"שביתה" ו"עספור") לא זקוק לטכניקות משחק מלומדות. הקסם הטבעי שלו, והיותו כה שורשי וראשוני, לוכדים את הקהל בכל מה שיעשה, גם בתיאטרון הקאמרי.
דנה מיינרט כמיכאלה אהובתו הבלתי מושגת מקסימה גם היא בחן הטבעי שלה, ומובנת התאהבותו הנואשת בה.
תחיה דנון הנפלאה כאמו של ויקטור מגלמת ברהיטות ובהכי אותנטיות את אמו בעלת המבטא הצרפתי-מרוקאי, וכל תנועה שלה היא מלאכת מחשבת.
עזרא דגן הוותיק במבחר תפקידים - כניסים, כרב, וכנגן אקורדיון מרנין כתמיד במשחקו העשיר.
יואב לוי כאליהו - ערס שכונתי קשוח, וכשומר ערבי בסנטוריום, מדגים דמויות עסיסיות גם הוא, יחד עם עוזרו בבר (
ליאור חקון הנאה והמרשים גם כאח בסנטוריום);
קובי פראג' כמטורף שרוצה את אוולין, וכשוטר מדהים כמו כולם ביכולת שינוי התדמית ברגע של שינוי התלבושות;
הגר דנון, בתם של תחיה ורמי, מגלמת כאן מוכרת בספריית הווידאו, שכנה, ואת אוולין, ושירת הקינה על מות אמו של ויקטור מדהימה ביופייה והולמת ביותר במקום טקס קבורה בנאלי. כך גם מרשים
ליאור זהר כ"פסח" וכ"דוד"; במיוחד כמאושפז הוא בונה דמות מיוחדת, וכך
אורטל חייק כ"דליה" וכמוכרת בחנות הווידאו,
אסף שגב כאבנר, כשליח פרחים וכאח, ו
דורון צפריר שמרשים במיוחד כנתן הבימאי המאושפז. הצעירים שהקאמרי סופח אליו מאוד מרעננים את הבמה, ונוסכים בה חן טבעי שלא יסולא בפז.
אך על כל אלה יש כמה דמויות מפתח שליהוקן המתאים בצורה המרבית ועקב משחקם הם גורמים לקהל להזדהות עימם ולרחוש להם אמפטיה:
אולה שור סלקטר כרבנית המשוגעת למין, שמצליחה לחבור לחולה האהבה משיכון ג'; אולה עושה כאן תפקיד רגיש וכה שונה מכל מה שעשתה עד היום (אנטיגונה, אלקטרה), מה שמעיד על רבגוניותה שאין לה גבול. כך גם כובש את אהדת הקהל
אסף סולומון כחבר של מיכאלה, וכרופא ומנהל הסנטוריום. אסף הוא שחקן שייקספירי מהמעלה הראשונה, ויש באישיותו משהו כנה שחודר לכל צופה, וגורם לחבבו.
מתוך כל הפריפריאליות והתרבות האופיינית לה, הדמויות המקומיות הללו מצליחות להעביר לצופים דרמה קומית שממלאה את הקהל בתענוג והוא יוצא עם חיוך על השפתיים. יצירה מקומית-ישראלית, שגיבורה הופך לגיבור מקומי. סערת רגשות, בלי פוליטיקה; פשוט סיפור אהבה מקומי עשוי להפליא.
