את הפסוק הזה אמר דוד המלך בהקשר שנעמוד עליו בהמשך בע"ה. נזכרתי בפסוק הזה בהקשר למחול השדים המרקדים סביבנו ואצלנו בשנים האחרונות, מחול מטורף שהולך ומתגבר בימים האחרונים. בהשגחה פרטית נזכרתי בביאור של חז"ל על הפסוק, ביאור שדומני כי הוא מתאים למציאות של היום לפחות כמו שהתאים בעת שאמר אותו דוד המלך. מה גם שהרעיון המובע בו מתקשר יפה לפסוקים מפרשת השבוע. בפרשת השבוע בְּהַעֲלֹתְךָ מתלונן משה רבנו (במדבר יא): [יא] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה--עָלָי. [יב] הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה--אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. [יג] מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה: כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה.
עם מה קשה להתמודד הרקע לטענות של משה אל ה' טמון בתלונות של עם ישראל: [א] וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. [ב] וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. אבל זה עוד לא נגמר: [ד] וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. באותה הזדמנות הם גם מביעים געגועים לימים הטובים במצרים. למשה זה עושה רע על הלב והוא פונה אל ה' בקובלנה המצוטטת לעיל. זה אותו משה שלא חשש להרוג את הנוגש המצרי רק מפני שהציק לעבד העברי. זה אותו משה שנחלץ להתמודד עם פרעה ולהכות בו שוב ושוב עד שנאלץ לשחרר את עם ישראל. זה אותו משה שבתגובה להתגרות של עמלק אירגן מיד תגובה לוחמנית למופת. והנה כאן, קצת קיטורים של יהודים והוא לא מצליח להתמודד. מתלונן אצל ה' על המשימה הכבדה שהטיל עליו.
תלונות של יהודים ולא מיותר להזכיר גם שמדובר באדם נטול אגו לחלוטין, עד שהתורה מעידה עליו (פרק יב): [ג] וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד—מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. התורה מספרת לנו עובדה זו כדי לומר שמשה לא נפגע כלל ברמה האישית. אפילו לא כאשר: [א] וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה... [ב] וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'—הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, ה'. משה התעלם לחלוטין מהדיבורים. אומנם ה' כעס, אבל זה כבר עניין אחר. זה מלמד אותנו שהקב"ה אינו אוהב דיבורים שליליים על יהודים אפילו אם הם לא נפגעים מהדיבורים. על כל פנים ברור לגמרי שמשה לא נעלב אישית מהתלונות של המתאווים, הוא רק לא ידע איך להתמודד אל מול תלונות של יהודים. מה גם שהתלונות התבססו על דמיונות שוא: [ה] זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.
הכי קשה זה מלחמה מבית וכאן אנו מגיעים לכותרת של רשימה זו; היא לקוחה מפסוק בתהלים (פרק ב): [ב] ה', מָה-רַבּוּ צָרָי; רַבִּים, קָמִים עָלָי. ועל מה אומר זאת דוד המלך? הנה הכותרת: [א] מִזְמוֹר לְדָוִד: בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. לקח קשה מאוד את העובדה שקם לו אויב מתוך ביתו. יכול להיות שמבחינה מספרית אויביו של דוד, אנשי אבשלום, לא היו רבים כל כך, אבל מבחינה רגשית זה היה גרוע יותר מאשר לנהל מלחמה מול אין ספור אויבים מן החוץ. מסתבר שמלחמה מבית זה הדבר הכי קשה שיש. יכול להיות מאוד לא נעים לנהל מלחמה מול גורם חיצוני, אבל ממלחמה כזאת נעדר הממד של פגיעה רגשית, של אכזבה מציפיות שלא התממשו ולכן זה יותר קל. סביר להניח שהיו שם לא מעט סימנים מוקדמים למזימות שרוקח אבשלום, אבל הוא היה אחד מהמשפחה והעדיפו להעלים עין ולהבליג. מזכיר משהו ממה שקורה היום?
ישראלים נגד יהודים נזכיר כאן את מה שכתבנו בעבר כמה פעמים, את נבואת זכריה (יד, יד) שלקראת סוף ההיסטוריה יהודים ילחמו נגד שליטה יהודית בירושלים. לאמיתו של דבר המלחמה הזאת היא נגד היהדות בכלל, לא רק נגד האחיזה בירושלים, שמדובר למעשה באנטישמיות יהודית. ונגד זה קשה מאוד להילחם. לא מפני ששונאי יהדותם מקבלים סיוע נדיב מאוד משונאי ישראל גויים, אלא מפני שקשה ליהודי להטיח בפניו של יהודי אחר שהוא שונא ישראל. לכן השנאה הזאת נראית כמתעצמת והולכת ואוהבי ישראל (וירושלים) נראים אובדי עצות. הם פונים לרשויות בדרישה לקבל סיוע, אבל אלה אינן מסייעות. בין אם משום שהן חוששות להתעמת עם השונאים ובין משום שגם הם נוגעו כבר בנגע השנאה. מזווית הראיה של אוהבי ישראל, עד לא מזמן המצב הזה נראה אבוד, אלא שלאחרונה התעורר הרוב שהיה דומם והחל להשמיע את קולו ברמה.
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם? גם זה פסוק שאמר דוד המלך, פרק אחד קודם. על זה כתוב בגמרא (ברכות ז ב): ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג שנאמר: מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. וכתיב בתריה (בפסוק הבא) ה', מָה-רַבּוּ צָרָי; רַבִּים, קָמִים עָלָי. ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב: [א] לָמָּה, רָגְשׁוּ גוֹיִם; וּלְאֻמִּים, יֶהְגּוּ-רִיק? ואילו מָה-רַבּוּ צָרָי - לא כתיב. לא מיותר להזכיר כי חייו של דוד היו רצופים מלחמות, קודם מלחמות להישרדות אישית ואחר כך מלחמות להגנת הממלכה שעמד בראשה. האיש הזה, עוד קודם שנשא בתפקיד רשמי כלשהו, לא הייתה לו שום רתיעה מפני התיצבות לדוקרב מול מכונת מלחמה אימתנית כגליית הפלשתי ולהרגו. ולאחר שקיבל את המלוכה הוא ניהל מלחמות עם כל האויבים מסביב והכניע אותם. אף פעם לא התרגש ממלחמות.
מלחמת דת הפעם היחידה שדוד מתרגש מאויב היא כאשר האויב הוא בנו. כאשר מדובר באויבים מבחוץ, גם כאשר מדובר בריכוז גדול שלהם, הוא שואל: לָמָּה, רָגְשׁוּ גוֹיִם; וּלְאֻמִּים, יֶהְגּוּ-רִיק? זה קרה לדוד עצמו והוא מתנבא שזה צפוי לקרות גם לקראת התגלות המשיח. ואמנם, דומה כי השבוע האחרון היה סוער במיוחד מבחינה זו; החל מהדברים שהשמיע הנשיא המוסלמי של אמריקה בדבר אמינותה של ישראל (וכידוע, הפוסל במומו הוא פוסל) ועד ההכרזה של מנכ"ל חברת פרטנר דרך הכרזת החרם של הסטודנטים בבריטניה, מתקבל הרושם שכל העולם נגדנו. ומה היעד שלהם? נו, זה ברור, החרבת ישראל ר"ל. זוהי מלחמת גוג ומגוג, שעליה כתבנו לא אחת שלא תהיה מלחמה פיזית נגדנו, רק מלחמת תודעה, מלחמת תרבות. ואולי יותר מדויק, מלחמת דת. המלחמה הפיזית תהיה, ליתר דיוק הווה כבר, בינם ובין עצמם.
נלחמים נגד ה' לענ"ד, התבוננות קלה בתוכן של הפרק הזה, לאור דברי ר' יוחנן הנ"ל, תביא אותנו למסקנה שאנחנו יכולים להתעלם מהאויבים החיצוניים; בהמשך כתוב: [ב] יִתְיַצְּבוּ, מַלְכֵי-אֶרֶץ-- וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד: עַל-ה', וְעַל-מְשִׁיחוֹ. החלק הראשון של הפסוק ברור לגמרי, כולם עושים יד אחת נגדנו. מה שעדיין לא מבינים אצלנו הוא שהמלחמה שלהם היא עַל-ה', וְעַל-מְשִׁיחוֹ. השאיפה האמיתית שלהם היא לנתק אותנו מארץ ישראל, שפירושו לנתק אותנו מהקב"ה: [ג] נְנַתְּקָה, אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ; וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ. אבל מהקב"ה זה לא נעלם כמובן, שלכן: [ד] יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק: אֲ-דֹנָי, יִלְעַג-לָמוֹ. הם יכולים לתכנן מה שהם רוצים, אבל את ההחלטות מקבל הקב"ה וגם מבצע. ומי שעיניו פקוחות יכול לראות בקלות איך הקב"ה מנהל את כל העניינים בעולם לטובתנו. אנחנו לא אמורים להתרגש מהם בכלל, רק לסמוך על הקב"ה.
הסכנה האמיתית אנחנו כן אמורים להתרגש ממה שקורה אצלנו, בין יהודים. יש אצלנו זרם חזק ובעיקר קולני מאוד (המכונה שמאל) המציג את עצמו כאוהב אדם (הומניסטי בלע"ז). שעל כן אנשיו דואגים מאוד לזכויות האדם של שונאי ישראל ואף של רוצחים מוכחים. והזרם הזה, מרוב הומניזם איבד את האנושיות. כי אנושיות, למיטב הבנתי, היא קודם כל דאגה לשרידות מין האדם בכלל ולשרידות האישית בפרט. כי "אדם (לפחות אמור להיות) קרוב אצל עצמו" ולדאוג לשרידות ולרווחת קרוביו לפני שהוא דואג לשרידות ולרווחה של אחרים. קל וחומר לפני שהוא דואג לשרידות ולרווחה של אויבי עמו. ואנחנו מתעקשים להכיל אותם ואת דעותיהם (זה מילא, אבל גם) את פעולותיהם החותרות נגד עצם קיומנו כעם, כמדינה וכיהודים. עבורנו, הם הסכנה האמיתית, כי לא אובמה ולא סטפן רישאר יכולים לסכן אותנו.
לדבר אמת על אלה בדיוק נאמר הפסוק: יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק: ה' יִלְעַג-לָמוֹ. אנחנו לא צריכים להתרגש מהם ומדומיהם, אנחנו צריכים להתרגש מהתועים הפנימיים ולעשות כל מאמץ להשיב אותם למסלול הנכון. וזה יכול להיעשות אך ורק על-ידי אמירת אמת. אומנם גם בתחום הזה ניכרת התעוררות אבל דומה שבינתיים היא בעיקר עממית. ונדגיש, אנחנו לא מדברים על התעוררות לוחמנית חלילה, אלא על התעוררות של לקרוא לילד בשמו; להצביע על הרע כרע ועל הטוב כטוב. מה שיעזור להרבה יהודים תמימים, שמבולבלים ממה שרואים ושומעים בתקשורת, לזקוף את גוום ולחדש את האמון של עצמם בחושיהם הבריאים. אומנם כבר רואים ניצנים של ההתעוררות כזאת גם בכנסת ובממשלה וזה מעודד. יש לקוות שהתופעה הזאת של אמירת אמת תלך ותגבר, ובעיקר יש לקוות שתופנה, לא רק כלפי אויבים מוצהרים אלא גם, ואפילו בעיקר, כלפי יהודים.