מדינת ישראל מתמודדת בימים האחרונים בשתי זירות שונות: מדינית וביטחונית.
הזירה המדינית מתאפיינת בלחימה הסברתית ברחבי העולם שמטרתה הינה למנוע מחברות בינלאומיות לסחור עם מדינת-ישראל.
כיצד מתבצע הדבר?
בשנת 2013 החליטה מדינת ישראל להטיל את האחריות למלחמה בחרם בתנועת ה-BDS שמקורה בלונדון בידי המשרד לעניינים אסטרטגיים.
השר שטייניץ הכין תוכנית מפורטת ללחימה בגופים אלו, אך כידוע תוכנית זו לא קרמה עור וגידים מאחר שהיא לא תקצבה בידי הממשלה.
למרות המשאבים הדלים מצליח משרד החוץ הישראלי מאחורי הקלעים לסכל את יוזמות החרם בדרך הבאה: כאשר מתקבל מידע על-אודות יוזמה של בעל תפקיד בחברה מסחרית להחמרת מוצר אשר יוצר בישראל, השגרירות באותה מדינה מתחילה להפעיל לחץ על אותה חברה כדי שהעניין ירד מסדר היום.
אבל זה לא מספיק, ראש הממשלה חייב להקים צוות חשיבה עם אנשים כמו
בן-דרור ימיני, ח"כ
נחמן שי, ד"ר יוסי שיין ואחרים כדי לגבש תוכנית פעולה מקיפה יותר על-מנת להיאבק בתעשיית השקרים הפושה ביבשת אירופה ובארצות-הברית.
הזירה הביטחונית
בזירה הביטחונית המדינה צריכה למנוע ירי טילים של ארגונים סלאפים על תושבי הדרום, וכן למנוע ממפגעים בודדים לתקוף בירושלים וסביבותיה.
לגבי הסיבה הראשונה נראה שישראל הנה קורבן של מאבק פנים-ארגוני בין החמאס היושב בעזה, לבין ארגונים המזוהים עם דאעש היושבים בעזה ובסיני.
לגבי הסיבה השנייה מדובר במפגעים אשר באים מהכפרים הממוקמים במורדות ירושלים ולאורך הבקעה שבכל פעם שהם חשים מצוקה מסיבה זו או אחרת הם פורקים אותה בידויי אבנים או בפיגוע דריסה כנגד אזרחים ישראלים.
אסור לישראל להשלים עם ירי טילים מסיבי על תושבי הדרום, ולכן צריך לתכנן פעולה מבריקה שלא תותיר עקבות יותר מדי, ויש לכונן שיתוף פעולה בין אגף המודיעין של הצבא לאגף הלא יהודי של השב"כ.
הגיע הזמן שמדינת-ישראל תחזור להיות המדינה המאיימת כפי שהיא הייתה בתקופת מלחמת ששת הימים.
בסופו של דבר ישראל יכולה לטפל בשתי הזירות הרובצות לפתחה, אם תשכיל לבצע פעולות חכמות ולא להיגרר אחרי גחמות היריב.
