מירי רגב היא לא כוס התה שלי. הסגנון שלה צעקני, ואילו פוליטיקאי רציני, ודאי שר (וודאי תת-אלוף במיל.), צריך לדעת להיות ממלכתי. אלא שהשבוע הפכתי לתומך נלהב שלה. מבלי שהיא כנראה מודעת לכך, רגב הצטרפה השבוע למועדון מיתולוגי של מתנגדי משטרים מדכאים, כשהתגלתה כדיסידנטית של אחת הדיקטטורות הנוקשות ביותר: העריצות המחשבתית היודעת טוב ורע.
במשך שנים ארוכות הִשליטה האליטה התרבותית בישראל את הקולקטיביזם הרעיוני (שם מכובס למונוליטיות מחשבתית יעקובינית במסווה דמוקרטי של "טובת העם", מורשת הלניניזם) על הלך הרוח הפוליטי והתקשורתי וקבעה את אמות המידה "הנחשבות" בישראל. אך השבוע נפל דבר בארצנו. במספר נאומי "אני מאמין" שנשאה רגב, היא חשפה באחת את טבעם האמיתי של אמנים, פוליטיקאים ופרופסורים שהגיבו באופן בוטה ומחפיר לדבריה הלגיטימיים. בהרף עין התברר כי אין מדובר באנשים בוגרים ובכירים בהשכלתם וחשיבותם הציבורית, אלא בתינוקות בכייניים ומפונקים שהתרגלו במשך השנים לעיקרון שעל פיו הדרך הטובה ביותר לקבל ממתקים היא לבכות ולצרוח עד שאימא מתרצה ומוותרת. פתאום התייצבה מולם דמות אימהית סמכותית בסגנון "סופר נני" והעזה לומר להם "לא!" באופן שיגרום לעמוס רולידר להתפוצץ מגאווה.
התגובות האוטומטיות של "פשיזם", "סתימת פיות", "חושך" ו"צנזורה" לא איחרו להגיע. העניין הוא שהטיעונים הללו אינם משכנעים אף אחד שיודע להבחין בין פשיזם לאחריות לאומית, ויש מספיק כאלה. אותם טיעונים הם גם עלבון לאינטליגנציה בעיקר של אלה שמשמיעים אותם. וכי מה הקשר בין הפסקת מימון של מחזות לבין צנזורה? ולמי בדיוק סתמו כאן את הפה? יתרה מכך, הם רק מעידים עליהם כבעלי תרבות פוליטית צנטרליסטית ומדירה וכלוזרים שאינם יודעים לקבל בבגרות את דין הבוחר עד ההתמודדות הדמוקרטית בבחירות הבאות.
יש מהם שמעדיפים להתלכלך בניגוח סגנונה הבלתי מעודן של רגב. הם צודקים ברמה העקרונית, אבל התמקדותם בכך באה להסוות את העניין המרכזי כאן: התמודדות עם מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ונסיונות הטשטוש של זהותה הלאומית היהודית. והאמת היא שבכל מה שקשור לדמוקרטיה מתגוננת ומאבק בין טובים ורעים, אני מעדיף את "הרגש הרציונלי" האותנטי והמחודד של מירי רגב על פני הסגנון האינטלקטואלי המגויס וקהה החושים (והצעקני לא פחות, מסתבר) של ענר פרמינגר ו
עודד קוטלר, ובטח על פני ה"נאורות" החולנית בסגנון ד"ר סטריינג'לאב של תומך החיזבאללה הנלהב נועם חומסקי.
בדיוק באותה מידה אני מעדיף את האינסטינקט הפשוט אך המפוכח של "האידיוט האמריקני"
ג'ורג' בוש על פני תפיסת "המלך הפילוסוף" הלכאורה מתוחכמת של
ברק אובמה ויועציו, שֶרִיפְּתָה את ידי המערב בהתגוננו מול הטרור האיסלאמי. רגב היא אומנם אמוציונלית ולא מעודנת, אבל מזהה נכונה את הזרמים האינטלקטואליים החותרים תחתינו כיום ואת מקומן של התרבות והאקדמיה בחזית זו. אין היא אולי יודעת להגדיר זאת במונחים פוקויאניים או הנטינגטוניים כמו אלה שמעליבים אותה, אבל מה עוזרת לך השכלה, אם אינך מצליח אפילו לזהות שהאויב שעומד מולך מבקש להרוג אותך או לבטל את קיומך הלאומי? אינטלקטואליה בגרוש.
דווקא אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם צריכים להכיר בכך ש
חופש הביטוי כולל את האפשרות למתוח ביקורת גם עליהם. מבחינה זו, גישתה של רגב כלפי מוסדות המציגים יצירות התומכות בטרור או של אמנים המשתתפים בחרם על ישראל, מהווה איזון ראוי לסוגיית חופש הביטוי: מצד אחד, אמנים אנטי-ציוניים ואקדמאים תומכי BDS ימשיכו להביע את דעתם בחופשיות. מצד שני, הפסקת המימון הממלכתי למיצגים אלה היא דרכם של המדינה והקונצנזוס הלאומי (שמאל וימין כאחד) להביע את דעתם שלהם על העניין. המדינה אינה חייבת לממן כל אחד. מי שרוצה להכפיש את מדינת ישראל, שיחפש קרנות פלשתיניות ו"אידיוטים שימושיים" שישלמו על כך מכיסם. דרוש אומץ כדי לעמוד נגד המוסכמה המשונה שלפיה אמנים חסינים מביקורת, ונדרשת אינטואיציה בריאה כדי לקלוט שאנטי-ציונים, גם אם הם פרופסורים, אולי מדברים גבוהה על דמוקרטיה, אבל משתמשים במושג רק כדי לקעקע את הקיום הלאומי היהודי. ולעניין זה, רגב היא האישה הנכונה במשרד הנכון.
הייתי ממשיך להרעיף סופרלטיבים על מירי רגב בפועלה בתחום הנדון. אבל כעת אני מעדיף לשבת בצד, להתפעל מן הדרמה המשובחת, פרי עטה של המחזאית הלאומית מספר אחת במדינת ישראל כיום, ופשוט למחוא לה כפיים.
