זוֹ לֹא מִלָּה קָשָׁה
זֶה תִּצְרַף שֶׁהוּא קָשֶׁה.
זֶה אֵיבָר בַּגּוּף, מִתְרַבֶּה מִתְכַּלֶּה.
זֶה גּוּף שֶׁנֶּחֱלַשׁ
וּמַלְאָךְ שֶׁלֹּא הֶחְלִיט.
זוֹ "הַמִּלָּה הַהִיא",
זוֹ "הַמַּחֲלָה הַהִיא"
זֶה הַמָּוֶת הַהוּא הָאָרוּר.
("תצרף", עמ' 13)
בהצהרה הקשה הזאת בחרתי להתחיל את רשימתי, הצהרתה של מרינה מנשרוב עם יציאתה למלחמה שלה. שלה, כי אפשר לומר שזו מלחמה שגופו של אדם מנהל אותה לבדו. נשמתו נתמכת, עושה להיאחז, עושים לאחוז בה - אך גופו עושה בתוך שלו כמעט כרצונו והמלחמה נגדו דומֶה במקרים רבים שהיא מלחמת מגננה, לא מעבר לכך. והגוף לבד. וגם מה שמתבשל בתוך הנפש מתבשל לאחר הכול לבד. יום אחר יום, פעם אחר פעם, קרב אחרי קרב. ריצת משוכות מתישה ומתמשכת כשבכל משוכה ומשוכה טמונה הסכנה.
אני כותב מתוך כאב עולמי, מתוך תסכול קיומי. זה נשמע הרבה אבל אני רושם מתוך המחשבה האנושית הקשה והחוטאת שהשמים לא הוגנים כלפי בני אדם, וכי כדי להיות כאן יש רבים שנגזר עליהם לכאוב על הזכות הזאת שלא ביקשו אותה לעצמם. ולמה? - זאת שאלה שהנושא את הכאב שואל אותה מדי יום, מדי זריחתה של שמש חדשה. חדשה אך מהוססת משום מה, וכאילו יש בה שאלה. כאילו היא תוהה על אופיו של היום שאך נולד בהתערבותה הישירה.
מָה יֶלֶד יוֹם עִם מִמְשָׁק לָאֶתְמוֹל?
מָה יֶלֶד יוֹם הַנּוֹשֵׁק לַמָּחָר?
לֹא יוֹדֵעַ תַּכְלִית אֶמְצַע וְסוֹף
הוּא בְּעִנְיָן שֶׁל הַתְחָלָה חֲדָשָׁה.
("נשיקה", עמ' 14)
כל זריחה היא מעין תפילה הגוּיה, אולם איך אדם יתכנן את יומו, את חייו, את מהלכיו? מה מתכנן את מי ומי את מה, והאם לטווח כזה או לטווח אחר? האם ללכת קרוב או שמא אפשר בכל זאת ללכת רחוק? אך אולי לא צריך לחשוב, לא צריך לתכנן, כי הלא הכול עשוי להשתנות, ורק האדמה נותרת רוב הזמן יציבה. והאם ואולי לא להיעצב, ובאם לא היאך לא? העצב קשה וכמוהו כאבן בתוך הלב, וסוף הדברים שתבוא הרוח ותבדר הכול. כך המשוררת שלנו כותבת, ותוך כך אתה חש בכתיבתה את צניעותה מול בוראה כל אף הכול. אם כך שמא לא להילחם בכאב, שלא לפחוד ממנו, כי אולי סופו של זה לחלוף. הן לא ייתכן שלעולם לא יחדל, לא ייתכן להוסיף ולכאוב כך ללא סוף.
נְסִיעָה שֶׁנִּגְמְרָה לִפְנֵי שֶׁהַחַלָּה
מַסָּע שֶׁסּוֹטֶה מִכִּווּן.
לָעֶצֶב מַשְׁמָעוּת שֶׁל אֶבֶן
לָאֶבֶן מַשְׁמָעוּת חוֹל.
כְּאֵב לֹא נוֹעַד לְחַיֵּי נֶצַח
עָצוּב שֶׁדּוֹרְשִׁים לוֹ מַשְׁמָעוּת שֶׁכָּזוֹ.
הַחוֹל יִתְפַּזֵּר לָרוּחַ
הָרוּחַ תְּבַדֵּר בַּכֹּל.
רַק לָנוּ נוֹתָר לִשְׂמֹחַ
שֶׁהָאֶבֶן נוֹתְרָה מֵאָחוֹר.
("אֶבֶן תַּחַת אֶבֶן", עֲמָ' 20)
האם זה הניצחון? האם זה מבטה לאחור, לאחר שהותירה את המועקה הגדולה והפחד הגדול מאחוריה? את האבן שנשאה בתוכה, שהכבידה על חייה? אך התחושות, המחשבות. בכל שלב יכולות המחשבות לטרף את הדעת. אדם נכנס לתוך עצמו ונאסר בפחדיו. צולל לתהום שיש בה חשיכה ושדים מאיימים והוא פוחד לפקוח את עיניו, באותה מידה שהוא מבוהל מכדי לעצום אותן. גם כשנדמה שהוא רגוע הוא מצוי לא פעם בעולם אחר. שסוע הוא צולל לאי-שם, לתוך מחשבותיו הקשות. שם, בתוך עצמו, הוא לבד. איש, גם הקרוב ביותר, לא יכול לחדור לשם. היד של השני שמחזיקה את ידו נותרת לא מעֶבר ליד עצמה כמעט, על-אף שיש בזה לא מעט. כי ככל שהיא רוצה, היא לא כל-כך יכולה. הטראומה נותרת בתוך הגוף והיא רק שלו, מביטה מעיניו, הולכת אתו. גם כשהוא חבוק נותר האדם אז לבדו.
הַבְּדִידוּת הֵיא שֶׁלְּךָ, רַק שֶׁלְּךָ
אַף אַחַד לֹא יָבִין, אַף אַחַד לֹא יִקַּח
אַת תִּבְכִּי בְּדִידוּתֵךְ, תִּכְעֲסִי, תִּזְעֲמִי
תִּדְּרִי נֶדֶר, תִּשָּׁבְעִי.
אַף לֹא אֶחָד יָשִׂים מְקוֹמוֹ בִּמְקוֹמֵךְ
אַף לֹא אֶחָד יָשִׂים לִבּוֹ בְּלִבֵּךְ
אַת תִּשָּׁבְרִי, אַתְּ תִּפְּלִי וְתָקוּמִי
אַת תִּשְׁכְּחִי, אַתְּ תִּלְמְדִי.
(מתוך "בדידות", עמ' 33)
ואם לחזור לכותרת הספר, מהו אותו "חורף בישן" לאחר הכול? כותרת זו נלקחה מאחד השירים, לאו-דווקא שיר מייצג כאן, והיא מצליחה ליצור את התחושה המתאימה של קור שמנסה לחדור, של אור שמצטמצם, של ביטחון שמתערער. אפילו הטבע כמוהו כבוׂש משהו בעצמו. כי מהלכי החיים משתבשים כמובן. לא רק הסדר הנכון. משתבשים כל הערכים שהיו לאדם ושחשב אותם ליסודותיו, להיותם בני קיימה בעולם, בעולמו. כל מה שהיה תקף ברגע שלפני הידיעה מתערער, ויִדחה מי שקיבל את אותה הבנה ככל שיִדחה. כפי שהיא כותבת בשורות הבאות: "את אשר יגורתי שָׁבָה בִּקְרָבִי".
הִסְתַּרְתִּי אֵת סְבַךְ תְּחושׁוֹתַי שֶׁהִסְבִּירוּ סְעָרַת נֶפֶשׁ
תְּסִיסָה מֵאַחֶרֶת אוֹ מְקַדֶּמֶת, אֵינֶנִּי מְמַהֶרֶת לִקְבֹּעַ.
בִּזְהִירוּת מַסְבִּירָה לְעַצְמִי מַדּוּעַ פִסְפַסְתִּי אֶת הָרֶגַע הַנּוֹרָא
הָרֶגַע שֶׁהִצְפַּנְתִּי בַּתּוֹדָעָה, הָרֶגַע שֶׁצִּפִיתִי לוֹ כָּל כָּךְ.
וְהוּא הִקְדִּים. הִקְדִּים אֶת יוֹמִי וְדָרַשׁ וְשִׁבֵּשׁ כָּל מָשּׁוֹב אֶפְשָׁרִי.
וְעַכְשָׁו נוֹתַר לַשֶּׁקֶט לְשַׁבֵּשׁ דַּעְתִּי.
וְנוֹתְרָה לַשְּׁמָמָה לִשְׁכֹּן בְּבִינָתִי
כִּי אֶת אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי שָׁבָה בְּקִרְבִּי.
("סערת נפש", עמ' 54)
אבל לגרש את הרוע, להרחיק אותו, להזעיף אליו פנים, אולי להכריע אותו! על-אף הכול ולאחר הכול נכתב הספר הזה, שעיקרו, כפי שאפשר להבין, נכתב תוך כדי ההתמודדות עם המחלה, כי הצליחה להרחיק, להזעיף פנים אל המחלה ולהכריע אותה. כי הנה לאחר הכול יכול האדם לא פעם לנצח ולהביך בניצחונו את השמים. אותם, כי רק הוא והם יודעים את כל שחלף בגופו, במוחו, בנפשו, ועד כמה אלה התאנו לו. לפי כך היא דוחה בתוקף את הצל המאיים שמנסה להתקרב אליה.
לֹא לִי אַת מֵחַכָּה לִילִית
לֹא לִי אַת.
לֹא לִי אַת נוֹעַדְתְּ
לֹא לִי נוֹעֲדוּ שְׁעֹוֹתַיִךְ.
הֲשָׁבַת אָבֵדָה תַּצִּיל
אֶבְיוֹן בְּפַת לֶחֶם יִשְׂבַּע
לֹא לִי אַת מְחַכָּה לִילִית
לֹא לִי.
הַמְתִּינִי לַשָּׁוְא כִּי אֵינֶנִּי הָאִישׁ
אֵינֶנִּי הָאִישׁ הַמְּחַכֶּה לְבוֹאֶךְ
תַּמְתִּינִי לַשָּׁוְא בַּשַּׁעַר.
("לא לי את", עֲמָ' 29)
ואכן לא לה היא חיכתה, לא הניחה לה לחכות, ונקווה שגם אינה מחכה לאחר. בסוף הספר, בתודות, היא גם כותבת, מנשרוב, שספר כזה צריך להיכתב תוך כדי ריצה, ומספרת על חבר שלא עמד בכך. היא אומרת שצריך למהר ולהספיק אותו, את הספר, אבל כאילו אמרה להספיק את מסלול המשוכות הקשה הזה. ויש שמחה גדולה שהספיקה אותו, שהצליחה, שיכלה לו. כי היא רצה אל מקום של אור, לשם כיוונה את ריצתה. והיא ניצבת מאחורי ספרה, אוחזת בו בכבוד וברעדה משום היותו תעודה על ניצחונה. זהו ספר קטן במידותיו החיצוניות, כי הוא קטן בהרבה ממנה. קטן בהרבה מהנפש שגברה בה וילדה אותו להיות ספר נוגע כל כך.
קָרַעְתִּי מֵעָלַי אֶת חֲרֹשֶׁת הַכְּאֵב
חֲרֹשֶׁת הַשְּׁמוּעוֹת עַל סֵבֶל מִתְמַשֵּׁךְ.
קָרַעְתִּי מֵעָלַי פִּסּוֹת שֶׁל עוֹר
בָּצַּעְתִּי לֶחֶם חֹק
וְטָבַלְתִּי בְּמֶלַח
מֶלַח יָם.
אַל תִּשְׁאֲלוּנִי "מַדּוּעַ?".
וכך נראה: שבהיוולדו קרע מעליה אותו "חורף ביישן" שהתוודענו אליו את שִׁליית הכאב שעטפה אותה, מותיר אותה חשופה לאור שאולי מעולם לא היה בהיר כל כך כמו עכשיו, והיא חזקה ומאותגרת.