אם יש מדינאי בפוליטיקה העולמית שרחוק ת"ק פרסה מברק המדינאי, הרי זה צ'רצ'יל. מאז ימיו כמפקד סיירת מטכ"ל, ברק אינו דומה בשום מובן לצ'רצ'יל, לא במראה, לא במחשבה ולא במעשה. כל מה שעשה ברק בנאומו בכנס הרצליה האחרון, הוא מיחזור של ה-ommon practice ideas של השמאל הישראלי מאז ומקדם. אגב, רוב נאומי האח"מים והפוליטיקאים בכנס היו בעלי אופי דומה - מיחזור של דברים שטחנו כבר עד דק פעמים רבות בעבר; ואם כך, לשם מה הייתה נחוצה הופעתם שם, בכדי לפאר את ההזמנה הבינלאומית שהופקה ברוב הוד והדר? - אבל זה כבר נושא אחר.
הגדיל עשות פרופ' צ'לו רוזנברג, במאמרו: "הנאום הצ'רצ'יליאני של
אהוד ברק"
1. אם רוזנברג כמומחה להיסטוריה אינו מסוגל להבחין בכך שזהו מיחזור פשוט של דברים מן העבר, לא רק מצער מאוד, אלא מעורר אצל קוראים שאלות ותמיהות לגבי מנגנוני השיפוט שמפעיל רוזנברג.
ברק, שכשל בקמפ-דיויד (2000), באינתיפאדה השנייה, בראשות
מפלגת העבודה ובעצם בכל תוכנית מדינית-אסטרטגית לרבות הבריחה מלבנון במאי 2000, ובכלל זה לאחרונה במאבק בתוכנית הגרעין האירנית כשר ביטחון, לא למד דבר במשך 15 השנים האחרונות. אפילו צה"ל "הקטן והחכם" עליו דיבר עוד כסגן רמטכ"ל בתחילת שנות ה- 90 וכראש אמ"ן קודם לכן, עד היום איננו קטן ואיננו חכם במיוחד.
סוס טרויאני שחוק
אנשים כרוזנברג זקוקים כנראה ל"מוביל-כדור" במגרש הגיאו-אסטרטגי ההפכפך, המסוכסך והתזזיתי שלנו, וברק הוא גורו טוב. אחרי הכל הוא ראש-
ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר - לכל הדעות איש אשכולות. ייתכן שהוא מוכשר בכמה וכמה דברים - צ'רצ'יל הוא לא. ברק בחר ללכת ב"דרך המלך", דרך שמזמיניו לדבר ורבים מאוהדיו ציפו ממנו ללכת בה. דרך שבנתיבותיה הפתלתלים ממשיכים ללכת שותפיו לדעה שעדיין רואים בו מייצג בכיר לעמדותיהם, אף על-פי שהם עצמם כבר אינם מוכנים להכתירו כמנהיג. זו גם אותה דרך שאוהדיו באירופה ובארה"ב עדיין רואים כסימן היכר לגאונותם המדינית והביטחונית. ואולי הם רק מטעים את כולנו, וברק עבורם הוא סוס טרויאני שחוק, שעדיין יכול להועיל להם במידה כזו או אחרת בנסיונותיהם להוביל את ישראל אל עברי פי-פחת; ימים יגידו. ברק, כידוע הוא כיום איש עסקים וככזה עליו ל"הקשיב" היטב לעולם הגדול ולגחמותיו, שמא ינעלו בפניו הדלתות לכסף הגדול ולקשרים המועילים.
רבין ז"ל היה כשרון דומה והביא עלינו את אסון אוסלו, וגם שרון לא היה רחוק מכך. אולי הקו המחבר את "יחידי הסגולה הללו הוא סתם ביטחון עצמי מופרז ואגו גדול בהרבה ממידותיהם אמיתיות.
אני רואה בקובץ המלצות ברק - בנאום שרוזנברג מכנה צ'רצ'יליאני, ואני מכנה צ'מברלייני - לקט אזהרות לישראל בנוסח: "לא תעשה", או "בשום אופן לא תעשה", וברור שלפיכך אני פוסל המלצות אלה שמוקדם ועיקרן הוא פתרון שתי המדינות, ככל שיש מי שיודע מה כיום טיבעו וטבו האמיתיים.
מסלול אחר
ברק בכל זאת אינו טיפש, גם לו ברור שאבו-מאזן אינו פרטנר ולכן גם הוא בורח ככל אלה שנכוו מ"התקווה הגדולה" מרמאללה לעבר ההסדר האזורי. אלא שגם חיה כזו לא קיימת במקומותינו, ויש כמעט אינסוף הוכחות לכך שסעודיה, שהיא אבן הפינה בעיצוב פתרון אזורי, עדיין חיה בעידן מצב הרוח של שלושת הלאווים של חרטום, אלא אם תסכים ישראל להכנע לגחמותיה ולתכתיביה. כל עוד נמשכת מגמה זו, "הסדר אזורי" הוא סוס טרויאני סעודי-ערבי, שמבקש להכניס את ישראל למלכודות בנוסח הסכמי מדריד ואחר-כך הסכמי אוסלו, אבל במסלול אחר וחמור יותר. במצב העכשווי אין לישראל רזרבות אסטרטגיות ואי-אפשר לבזבז את המעט שיש על ניסויים הרפתקניים, או על הסדרי "שטחים תמורת נייר". ועידה בינלאומית, כפי שמציעים אחדים שאצה להם הדרך, נוסח ועידת מדריד ועדית קמפ דויד ועידת שארם ועוד חצי תריסר ועידות גלויות וסמויות שלא סיפקו דבר, רק תציג את ישראל באור של חולשה ושל מדינה נסחטת סדרתית, ותקשיח עמדות אצל הערבים. במצב הרוח הבינלאומי הקיים, לא מחוות ישרתו את ישראל ואיש כבר אינו מעוניין בעוד תרגיל של העמדת פנים. במציאות הנוכחית הכל מצפים מישראל לוויתורים מהותיים בכדי לסיים את הפרשה "המעצבנת" הזו פעם ולתמיד, ולאיש לא אכפת שפרוש הדבר הוא סיכונים בלתי-סבירים לישראל. במצב זה אסור ליפול שוב למלכודת הדיבורים.
המצב מול ממשל אובמה בארה"ב אינו נוח, אבל אין פרוש הדבר שישראל צריכה להתקפל. שיפור אוירה כן, אבל הממשל עצמו אינו מתיר זאת כרגע. ברור שההסדר מול אירן הוא מכירה פומבית של ידידי ארה"ב באזור בתמורה לעוד נקודה "ירוקה" ביומן המסע של אובמה, נקודה מפוקפקת עד מאוד בעיני רבים. אבל אובמה מכין את "המורשת שלו", ודורס כל מי ומה שאינו משרת מורשת זו. במסע לפירוק הישן והטוב והחלפתו בחד רע ממנו עשרות מונים, הוא מחבל בתדמית ובהגמוניה האמריקנית גם מבית וגם בזירה הבינלאומית. ישראל צריכה לתרום הכי מעט צבע לתמונה מפוקפקת זו. רק בימים האחרונים קראנו את הפרסומים מספרו של השגריר לשעבר בארה"ב מייקל אורן, מנקודת ראותו של היסטוריון, כפי שהגדיר זאת הוא עצמו. מי שלא הסיק את המסקנות מהתקשורת הגלויה, יכול היה להעזר בו בכדי להבין טוב יותר עד כמה אחראי הממשל הנוכחי לרוח הרעה הנושבת כיום בין ישראל לארה"ב.
ימי הזוהר של התאום הישראלי-אמריקני ניבנו בתקופת המלחמה הקרה, במחיר הויתור הישראלי האדיר על סיני שהוביל להתבססות האסטרטגית של ארה"ב באזור ולדחיקת בריה"מ ממנו. המשך הימים הטובים היה כאשר ארה"ב טרם הגיעה ל"עצמאות אנרגטית" מובהקת, ומקורות הנפט של המפרץ הפרסי היו חיוניים עבורה - אלה היו ימי מלחמות המפרץ הראשונה (1991) והשנייה (2003). החלטת שמיר שלא לתקוף את עירק בתגובה לירי הסקאדים על ישראל, עדיין לא נחקרה די הצורך ולדעתי איננו מבינים עדיין את כל השלכותיה לאשורן, ואת התרומה שתרמה למציאות העכשווית. אבל היא הייתה נוחה להעמקת שיתוף הפעולה הישראלי-אמריקני, ובכלל זה במלחמה בטרור בימיו הבתוליים. הרעיון שנשיא אמריקני יעמוד על מדשאות הבית הלבן יחד עם ראש ממשלת בובות ישראלי ונציג שריד של הישות הפלשתינית, ויכריזו על עוד הסכם חסר שחר ותכלית, משחק תפקיד במסדרונות הבית הלבן מאז שנת 2000, וקלינטון כועס עלינו עד היום שלא הוא היה במעמד זה. כשם שקרטר כועס על שכן היה במעמד חתימת הסכם השלום עם מצרים, אבל לא התקדם יותר מכך. אם גם זוכרים שמשרד החוץ האמריקני, ובתנאים מסוימים גם המועצה לביטחון לאומי ושרותי המודיעין של ארה"ב, היו קרובים בדעותיהם למשרד החוץ הבריטי העוין לישראל עוד מימי המנדט בארץ ישראל, קל להבין מאין ולאן נושבות הרוחות הרעות במוסדות "הידידותיים" לישראל ומדוע. אסור לשכוח לקחים אלה אף פעם ויש להאבק בהם ברציפות; הם מסוכנים ויחתרו תחת הלגיטימציה של ישראל בכל הזדמנות שתינתן להם.
פרק זמן ארוך
למרות האמור לעיל, אינני שולל יוזמות מדיניות, כלכליות או צבאיות, אבל לא חזרה מדעת אל שגיאות-עבר. בראי העבר, חייבת ישראל לגלות יותר עצמאות ופחות תלות, גם אם בעצמאות מורחבת טמונים סיכונים. עדיפים בעיני סיכונים אלה על סיכונים צבאיים שהסדרים קלוקלים ינחיתו עלינו לפרק זמן ארוך. תקלות צבאיות ניתנות בדרך כלל לתיקון אך ורק באמצעות מהלכים צבאיים, והאפשרות לנהל באופן חופשי מהלכים צבאיים באזור כרגע מוגבלת, אבל לא ודאי שתהיה מוגבלת לאורך זמן בכל הגזרות ובכל התנאים. למציאות כזו יש להתכונן במחשבה ובמעשה.
הערכתי היא שישראל הצליחה להגיע למו"מ עם שכניה שהיה בו פוטנציאל לשינוי המצב האסטרטגי שינוי ממשי, כאשר היו בידיה נכסים גאו-אסטרטגיים שניתן היה להתמקח עליהם. נכסים הם איכויות חשובות לצד השני. כאשר ברור לצד השני שהשגת הנכסים המעניינים אותו או חלקם, או מניעת הגדלת ההפסד שלו בנכסים כאלה ואחרים אפשריים רק בדרך של הדברות ופשרה שוות-ערך אסטרטגי ממשי, הוא ישקול זאת ברצינות. בכל התנאים האחרים זו אשלייה גרידא, הזמנה להונאה מדעת. בשנים האחרונות ניהלה ישראל פעולות מסוגים שונים לשימור כוח ההרתעה שלה, למניעת סיכונים או סיכולם וליצירת מציאות ביטחונית נוחה יותר עבורה. לרוב הפעולות האלה היה ערך מוגבל וזמני. הפעולות הגלויות בעשור האחרון כללו את מלחמת לבנון השנייה (2006) - שקט בגבול לבנון בתמורה להתעצמות חסרת-תקדים של חיזבאללה - ושלושה מבצעים ברצועת עזה (2008, 2012 ו- 2014), האחרון שבהם לפני כשנה הוא "צוק איתן". כמו-כן היה עוד מבצע בעל משמעות אסטרטגית - הריסת הכור הסורי (2007). כל המבצעים האחרים שאנו יודעים עליהם, ובכללם המשטים לעזה, הברחות נשק בסודן ומלוב, סיכול תקיפות מהים ומניעת חדירות מסיני - כולם בעלי משמעות טקטית מוגבלת אבל רגישות גבוהה, אינם משנים את מציאות הביטחון השוטף או את רמות האיום האסטרטגי.
אם ישראל רוצה להיות גורם בר-השפעה אזורית במזרח התיכון, עליה להתנהל כמי שיש לה דעה, יש לה מדיניות ויש לה כושר ביצוע ונכונות לביצוע מהלכים הגנתיים בעלי משמעות אסטרטגית. כלומר, עליה לקשור את פעילות הביטחון השוטף ואת המבצעים שהיא עושה בלחץ האירועים וההתפתחויות האזוריים לכלל דוקטרינת ביטחון מעודכנת, שחלקה גלויה וחלקה סמויה, אבל כולה מסונכרנת סביב תפיסה יסודית אחת; במילים אחרות: לעצב תפיסה לגבי המציאות הרצויה בטווח הקצר והבינוני כהכנה אפקטיבית למציאות הרצויה בטווח הארוך. ברור שהמציאות דינמית וכל תפיסה חייבת לעקוב אחר שינויים ולבצע התאמות נדרשות. לא מצאתי בנאום ברק שום צ'רצ'יליזם מסוג זה, ואם נזכרת בו תמונה כוללת הרי היא מבוטאת במונחי עבר שאינו רלוונטי עוד. נאום "מייעץ" או מבקר כזה הוא יותר אגו-טריפ מכל דבר אחר
2.
פער עמדות
בין אם יחליט הנשיא אובמה להזמין את נתניהו לדיאלוג בעתיד הקרוב ובין אם בעתיד הרחוק יותר, הפעילות הישראלית אינה צריכה להיות תלויה בכך. חיוניותה גדלה ככל שפער העמדות עם ארה"ב ממושך יותר והתאום הדוק פחות.
האיומים הגדולים על ישראל כיום נגזרים משני מוקדים:
א. אירן - אירן הקונבנציונלית ואירן החותרת לנשק גרעיני בחסות תמרוני הסחה אמריקנים. אירן הדופרצופית הזו היא שילוב של איום קונבנציונלי, איום טרור ואיום לא קונבנציונלי. האיום הקונבנציונלי בעיקרו הוא אירני, והוא יחמיר וילך ככל שתשתפר יכולת הגישה של אירן לגבולות ישראל. עיבוי הכוחות האירנים על-ידי כוחות שיעים אחרים, במיוחד עירקים, סורים ולבנונים, יחמיר איום זה. התקרבות יבשתית אירנית לגבול ישראל ולים התיכון נרקמת בסיוע אסד (ככל שהוא שולט בחלקים של סוריה) וחיזבאללה ובתמיכה שקטה של רוסיה. התיצבות כוחות אירנים תחת פיקוד מרכזי אחד בטהרן על גבול הצפון של ישראל, יהיה חמור יותר מאיום חזית המזרח הישנה שהכרנו בעבר לפני מלחמת המפרץ הראשונה. אירן בעלת כושר פריצה מיידי לנשק גרעיני או לנשק לא קונבנציונלי "מלוכלך", היא איום קיומי, מפני שינטרל דה-פקטו את ההרתעה הישראלית הקונבנציונלית והלא-קונבנציונלית, ויותיר יד חופשית לפעולת הכוחות "הלא מדינתיים" תחת מטריה מדינתית של מעצמה אזורית גרעינית או תת-גרעינית.
ב. ISIS - "ארגון המדינה האיסלאמית" תופח במהירות. הוא מגדיל ברציפות את שליטתו בשטחים נרחבים מצפון לישראל, מאיים על ירדן סוריה ולבנון, על הדרוזים והכורדים ופוזל לעבר יעדים נוספים בדרום ישראל בשיתוף עם אל-קאעידה או במקומו. במקביל הוא מגייס מתנדבים, מעבה את יכולותיו הטכניות והלוגיסטיות, משתלט על מקורות דלק ומחסני ציוד צבאי מתקדם ומפורר ישויות אתניות קיימות שתחת לחצו הברוטלי מצטרפות לארגון, מגייסות עבורו משאבים ויכולות ומבססות את כושר פעולתו הצבאי. הפעילות המערבית נגד גורם זה מגוחכת. היא אפקטיבית במידה מתונה נגד אישים בצמרת הארגון או מוקדי שליטה מקומיים, אבל אינה מדביקה את דינמיות השיקום של הארגון. מלבד פעילות אירנית מוגבלת, ISIS אינו נתון לשום ת איום קיומי אפקטיבי, ונהנה מחופש פעולה כמעט מלא וכמעט בכל התחומים. לאחרונה הרחיב הארגון את פעילותו ללוב, לסיני ולעזה, והוא מתבסס שם, ולמעשה מאגף את ישראל באיגוף אנכי מעניין מאוד ובעייתי מאוד. בימים האחרונים חולל שרשרת פגיעות במספר מוקדים באירופה, והוכיח כוונה ויכולת ראשונית "להקפיץ" את פעילותו ליבשת מעל לראשה של ישראל ומעל לים התיכון עצמו. התפתחות זו אם תגבר תהיה איום אסטרטגי חדש ורציני יותר. ISIS מכנה עצמו מדינה אבל הוא עדיין אינו מדינה במובן המקובל. מרכז הכובד של הערכותו ושל פעילותו הם צבאיים ומכוונים להשמדת האויבים וכיבוש שטחים. את הסדר והארגון הם מותירים לשבים הבאים ואת ניהול הפעילות הם מארגנים כניהול מבוזר
3. בהתפתחות שלילית זו פוטנציאל חיובי אחד, והוא ההתפכחות של אירופה מאשליות המשותפות לה, ל
ברק אובמה ולברק שלנו וחסידיו השוטים. כשתפנים אירופה את מלוא משמעויות ההתפתחות של הזמן האחרון, ייתכן שתבקש להערך אחרת ולפעול אחרת, ואז תשיג ישראל חופש פעולה נרחב הרבה יותר גם בזירה הבינלאומית. אלא שיש להערך לניצול חופש זה לכשיתרחש; דהיינו: מה עושים, היכן, מתי ועל-ידי מי.
בין אם תעורר אירופה ובין אם לאו, האיום הכבד ביותר ירבץ על ישראל. אירופה באיוולתה אולי אינה פוחדת כרגע מאירן, אבל גם בכך היא טועה. מלבד מצרים שבה קיים כרגע השלטון הצבאי של א-סיסי, וצריך לקוות ששלטון זה יעמוד בפרץ מול אירן, ISIS, אל-קאעידה והאחים המוסלמים מבית, כל המרחב סביב ישראל מבעבע. אי-של שקט יחסי היא גם ירדן, אבל ממדי כוחה ויכולותיה מול מאות-אלפי הפליטים המגיעים אליה מסוריה ועירק
4 ומול התגברות הלחצים של אירן ו- ISIS, איננו ברור וספק אם ניתן לראות בו יותר מ"אח" פוטנציאלי משני שותף לצרה. האזור עתיד להכנס למרוץ חימוש, שגם ישראל תהיה מעורבת בו, בין אם כפצוי אמריקני על הבגידה מול אירן ובין אם בדרכים אחרות, ובנסיבות אלה לממד העומק האסטרטגי תהיה חשיבות בלתי רגילה, בניגוד למה שספרו לנו במשך שנים רבות "מומחים צבאיים" שפזלו לתפקידים פוליטיים הרבה יותר משהיו באמת מומחים צבאיים.
ישראל תתקשה להגן על אזרחיה במובן של לאפשר להם חיים יום-יומיים סבירים תחת לחץ צבאי קונבנציונלי מדיני ותת-מדינתי ובגולותיה הנוכחיים ועם ריבוי אמצעי השיגור והתקיפה המפוזרים לאורכם, שבעימות עשויים עוד לגדול. ישראל ויתרה בהסכם עם השלום (כביכול) עם מצרים על עומק אסטרטגי אדיר בסיני, ואינני עומד לנתח כרגע טיבה החלטה זו. התיקון הקריטי ביותר שמזער במידה לא מבוטלת את הנזקים של החלטה זו, היה פירוזו של חצי האי, פירוז שבינתיים נשמר בצורה מניחה את הדעת. עם זאת, יש ללמוד ממנו גם לקח שלילי. שליטה ריבונית מצרית בשטח, מונעת מישראל פעולה אפקטיבית נגד האיומים המתהווים בסיני, שבהבשילם עלולים להיות מופנים נגד ישראל במלוא עוזם. אם יוחלף שוב השלטון במצרים באחים המוסלמים, תתברר מלוא חריפותם של הדברים הנ"ל.
לדעתי צריכה ישראל לעצב דוקטרינה הגנתית שתהיה מושתתת על אזורי חיץ לאורך כל גבולותיה. אזורי חיץ אלה חייבים להיות מפורזים באופן מלא ומוחלט, ובמקומות הבעיתיים ביותר מותרים לפעולה ישראלית נגד כל כוח חמוש שיכנס לאזור שלא בהתאם למוסכם עם ישראל או בלא ידיעתה. לא יהיו בשטחים אלה כוחות ישראלים קבועים וכל עוד ריבונותם נתונה ביבי גורם מדינתי מוכר, האחריות לכל פעולה משטחים אלה נגד ישראל תחול עליו. החזקת חיל מצב אפקטיבי בשטחים אלה תעשה בתאום עם ישראל ועל דעתה.
המצב ברמת הגולן וסיפוח הרמה, היא דרך אחרת להשיג את אותו יעד של הרחבת אזורי החיץ המפורזים, ולאור התמוטטות סוריה, יהיה על ישראל לשקול אזור חיץ נוסף מעבר לגבול הסגול ולעומק של כ-25 ק"מ, אל תוך שטח סוריה. שטחי חיץ דרושים גם בדרום לבנון וגם בעזה - כל קו תיחום וההסדר המתאים לו. ברוב המקרים אין מדובר בסיפוח, אלא בהסדר שיכון עד אשר יהיה שלום. במקום שלא ניתן יהיה לקיים הסדר סביר, תחזור ותעלה אפשרות הסיפוח. בגבול המזרח, גבול הביטחון המינימלי הוא הירדן, אולם מרחב האינטרסים, בגלל אופי השטחים ממזרח למדינת ירדן, הוא עד אל מעבר לגבול ירדן. כלומר: ישראל לא תשלים עם כניסת כוחות זרים לתחום ירדן, ותראה עצמה חופשית לפעול נגדם פעולה צבאית לפי שיקול דעתה.
מרחב ההגנה המורחב הזה ישפר במידה סבירה את כושר ההגנה ההתרעה וחופש הפעולה של ישראל להתמודד עם איומים קונבנציונליים סדירים או בלתי-סדירים. על-רקע הנזילות הגיאופוליטית באזור, דוקטרינת הגנה ישראלית כזו מתבקשת ונחוצה, ועיקריה צריכים להיות מוצהרים וידועים לכל. סביר להניח שלא כולם יאהבו זאת ויחשדו בכשרים, אבל ניתן להדבר על דרכי המימוש ולהגיע להבנות אם לא להסכמות.
באיו"ש ועזה אין בשלב זה אפשרות להתקדם לקראת הסדר מלא ואין יסוד לערוך שינויים במציאות ובפריסה הביטחונית ללא הסדר כזה. הרשות הפלשתינית אינה מוכנה לפשרה היסטורית, אינה מקבלת תמיכה ועידוד של הליגה הערבית לפשרה כזו, אולי ההפך הוא הנכון, והמוטיבציה של החמאס פועלת לריסון וניטרול כל נסיון מקומי חריג. בעזה שולט החמאס. הממשלה המאוחדת שהרכיב אבו מאזן באופן מלאכותי אינה מתפקדת ושני רכיביה העקריים הפתח וחמאס מחפשים כל אפשרות להדיח זה את זה מעמדת שליטה על הרחוב הערבי. כול עוד מחזיק החמאס בעמדותיו המסורתיות בעניין חיסולה של ישראל, הוא אינו פרטנר לשלום ולכן האפשרות היחידה בשני תחומים אלה היא תהליכים בשלבים לשיפור המציאות הכלכלית ותנאי חייהם של התושבים. התנאי לכך הוא השתתפות בינלאומית במימון של פרויקטים לפיתוח תשתיות, בינוי מוגבר וחיסול מודרג של מחנות הפליטים.
באיו"ש חייבת ישראל לחזק ולבסס את אחיזתה בגושי ההתישבות ובאתרים בעלי חשיבות ביטחונית שקיימת סבירות גבוהה שישארו בידי ישראל בכל הסדר. העקרון הבסיסי המוביל ציריך להיות שיקולי הביטחון וויתור על העקרון של שטחים תמורת שלום, כלומר: גבולות 67 כי שנהוג לכנות את קוי הפסקת האש של 1949, אינם גבולות ביטחון לא בממדי הטריטוריה הכלולה בהם ולא בתוואי הנוכחי שלהם. לקידום יישוב הפליטים ושיקום אזרחי של איו"ש יש לבנות 3-4 ערים ועוד מספר מרכזים עירוניים בשטח זה ולפתח ערים קיימות, תוך מהלכים לפיזור אוכלוסיית קלקיליה בישובים אחרים, פעולה לביטול סוכנות הסעד לפליטים של האו"ם "אונרא" ועידוד הגירה מרצון מאיו"ש למדינות אחרות. בעזה פעולות דומות, לרבות שיפור תשתיות תמורת פרוז עם רצועת ביטחון בצפון הרצועה ובמזרחה כמוזכר לעיל. הגעה להבנות בנושאים אלה עם חמאס תאפשר גם ריפוף ההסגר והקמת נמל מים עמוקים בדרום הרצועה, לא בעיר עזה. פיתוח דיון זה דורש ניתוח העומד בפני עצמו.
כחלק מיצירת מערך אזורי המעבה את הנוכחות והיציבות הביטחונית של ישראל, עליה לתמוך בביטוי מדיני למיעוטים הלא ערבים באזור, במיוחד הכורדים והדרוזים, ולסייע להם לממש מטרה זו, במסגרת של הסכמים רחבים לשיתוף פעולה כלכלי ואסטרטגי. השינויים המתחוללים כיום בסוריה, הם הזדמנות היסטורית אולי מבלתי-חוזרת בנושא זה. בפעם הקודמת שבה עוצבו גבולות המזרח התיכון, לא הייתה קיימת בו מדינה יהודית, לא הייתה ליהודים השפעה של ממש על התהליכים ונגרמו כתוצאה מכל עיוותים גיאופוליטיים שאת תוצאותיהם אנו סובלים עד היום ואת מידת אי-התאמתם למציאות האזורית אנו חווים בתהפוכות ה"אביב הערבי" הפרוע.
הדברים הנ"ל הם קטעי מחשבות ראשונים, כבסיס לתפיסת ביטחון מעודכנת, שמושתתת על צרכים עכשוויים וחזויים ועל צורך להגדיר מחדש את הקוים האדומים הביטחוניים, ואת התפיסה האסטרטגית של ישראל הגדרה עדכנית, גמישה וברורה. ישראל לא תקבל דבר במתנה לא מידידיה כביכול ובוודאי שלא מאויביה, ולכן עליה לשים את רגלה בדלת, בשום שכל ובעיתוי נכון ולפעול להרגיל את העולם לחשוב אחרת ממה שהתרגל לו במאה השנים האחרונות. מובן שהערכות כזו דורשת גם הערכות פנימית מקבילה ושונה מזו שהיינו רגילים לה עד כה. מתיחת שרירים לאומית אינה יכולה לבוא רק בתחום אחד של העשייה, יהיה חשוב ככל שיהיה, זו מערכת אחת וכך יש לטפל בה.