שלום חנוך התכונן להופעתו מאחורי הקלעים. פניו מכורכמות. על הבמה בבריכת הסולטן בירושלים כבר עמדה שרת התרבות והספורט
מירי רגב, זו שאמר שיגיב "בצורה חריפה" אם תגיע לנאום. רגב הגיעה גם הגיעה. אבל בפתח נאומה גם פניה שלה החמיצו. קריאות בוז ושריקות פילחו את האוויר. רגב הישנה הייתה עוקרת דגל משולי הבמה, תוך שהיא מנופפת אותו בצעקות מתריסות. רגב החדשה שמרה על איפוק ונשאה הצהרה ממלכתית. "אני אוהבת את שלום חנוך, אני שרה של כולם. ואני מכבדת את הפלורליזם, אבל בשם אותו פלורליזם צריך לשמוע גם דעות אחרות". הקהל נרגע. מי שחיכה ל"מירי רגב כפיים!", אותו שואו בלתי נשכח ממערכת הבחירות הקודמת, התאכזב. קבלו את שרת התרבות שלכם, את הפוליטיקאית שיודעת להתאים עצמה כמעט לכל מצב. חנוך עלה לבמה, ולא פצה פה מלבד לטובת שירת שיריו האהובים.
אל תטעו במירי רגב. מספיק לבחון את בית הגידול ששלח אותה לפוליטיקה, לעשות משחק השוואתי קצר ולהבין את התמונה כולה. כי מבחינה פוליטית, רגב עוצמתית כמו - או יותר - מארבעת הרמטכ"לים ששירתה תחתם בתפקידים בכירים. מבוגי יעלון, שהדיח אותה. מ
שאול מופז, שלעתים אולי היתל בה. מ
גבי אשכנזי ומדן חלוץ, שפינקו והתעמרו חליפות. חזקה גם יותר מראש השב"כ שכיהן במקביל לתקופתה כדוברת צה"ל,
אבי דיכטר. מירי רגב חזקה מכל הגנרלים שניסו לחדור בשנים האחרונות למערכת הפוליטית. האם יכול להיות שהדוברת שפילסה בנחישות את דרכה לצמרת, מוכשרת מהגנרלים המעוטרים ששירתה?
במונחים ליכודיים, התשובה היא "כן" מהדהד.
ובזה אי-אפשר לזלזל. בהישגים של רגב, שנולדה בשורות האחרונות של החברה הישראלית. שחצבה משם דרך אל הליבה, אל מרכזי העשייה ואל חיים נוחים. עם וילה נאה בראש העין. בעל, שלושה ילדים. פנסיה מעתירה. חסכונות שמנמנים. סופי שבוע מרגיעים בלונדון. שיעורים שבועיים ב'ימימה'. מדיטציה. והמון חברות שמוכנות להוריד בשבילה את השמים. איך היא עשתה את זה? איך מי שנדמה שרק ביקשה לתדלק עוד יותר את כותבי דמותה ב'ארץ נהדרת', עם הגסות והקולניות, עם המגאפון והדגלים והכפיים; שהובילה הפגנות גזעניות; איך היא הגיעה לאן שהגיעה, והאם היא מחשבת כעת מסלול מחדש?
בית הגידול הצה"לי
מירי רגב פילסה את דרכה אל מרכז המפה הפוליטית בזכות היכרותה האינטימית עם המרובע הקדוש: מערכת הביטחון, פוליטיקה, עסקים ותקשורת. היא מזכירה במידה מסוימת את סיפורן של נשות תקשורת חזקות, מסוגן של
כרמלה מנשה,
שלי יחימוביץ' ו
נורית דאבוש, שחצבו כמוה את דרכן לצמרת. נשים שגדלו בשיכוני העולים שבשולי הערים הגדולות. רגב, שרוב חייה הבוגרים שירתה בצה"ל, עשתה זאת בסביבה גברית למהדרין. כשהחלה לצמוח במערכת, אלו היו הימים שבהם הטרדות מיניות היו עניין שבשגרה. האצבעות רפרפו על גבך. לשון המפקד לקקה את תנוכי אוזנך. ועל אלה היה צריך להבליג. רגב סיפרה על כך לא מכבר, בראיון. "כן, הוטרדתי", אמרה.
אז מה עשית? נשאלה.
"העמדתי אותו על מקומו, ומיד. להתעסק איתי?", היא חייכה ורמזה לכוחה. אבל האמת היא שכמו אמרות רבות מפיה של רגב, גם זו כובסה בחומרי הלבנה מרוכזים במיוחד. ככה זה כשצריך לשכתב את ההיסטוריה האישית ליכולת ההכלה של חברי מרכז הליכוד. העיקר שלא להצטייר כחלשה. אלא שההכלה מן הסוג הזה - שהקריירה מחייבת - היא גם זו שיצרה את החספוס, הבוטות והציניות ששחקן 'ארץ נהדרת'
יובל סמו איתר בדמותה. כדי להחזיק מעמד במערכות ההן היית צריכה לדעת לשרוד, לפחות באמצעות צחקוק מהבדיחות הגסות של החבר'ה. ואז לנצל את הפגיעות והחולשה שהמערכת השוביניסטית ייחסה לך - כדי להשיג את שלך. לדעת לבקש, להתחנן, לעורר רחמי לב, לשדר חברות, אימהות ולעורר אמפתיה. להיות הבחורה הכי מקסימה בשטח. חמה, לבבית ומצחיקה. אבל גם הכי "ממזרה". וזוהי מירי רגב.
איציק מרדכי העניק לה את הצ'אנס הגדול. היא הייתה אז מדריכת נוער, קצינה, בגדנ"ע. עור שוקולדי. עיניים צוחקות, חום מתגלגל ומשפחה בקריית גת. מרדכי הציע לה לשרת לצדו בתפקידי דוברות, שרק החלו להיבנות אז, בפיקוד דרום. ב-1988 עברה לתפקיד הרל"שית של דובר צה"ל דאז,
אפרים לפיד. לכאורה מזכירה בכירה. בפועל, תפקיד עוצמתי שעיקרו שליטה על תעבורת התקשורת האישית של הדובר הראשי. המקום האידיאלי לפיתוח קשרים אישיים עם קהילת העיתונאים. וגם אל מול לשכות האלופים, הכמהים לכל כותרת חיובית אפשרית.
במהרה נקטפה על-ידי האלוף
אורי שגיא והובאה כדוברת לזרוע היבשה. הייתה מסורה טוטאלית לאיש ולתפקיד. "מתאבדת" למענו על כתבות. "מתאבדת" - זה שם הפועל שנהגו להדביק לה בקשר לכך. משגעת את הכתבים. עושה שמיניות באוויר ובלבד שיכתבו על ראש מפקדת חילות השדה. כל זה, בכלים שלא היו מקובלים אז בצה"ל והתחילו להתפתח מהצד השני של המתרס, במשרדי יחסי הציבור. בשלב הבא הוקם עבורה מדור שעסק בעיתונות המקומית שפרחה אז. זה היה הרגע שבו התיידדה עם ניר חפץ, בן גילה שצמח במקומונים של '
ידיעות אחרונות'. חפץ, לימים עורך 'מעריב' ויועצם של בנימין ו
שרה נתניהו, היה במהלך השנים לידיד ולשותף בקמפיינים שהובילה. "ניר, כפרה", הייתה אומרת לו, "תכניס לי את הדבר הזה. בחיאת, ניר... זה חשוב לי". וניר - כל הנירים - הכניסו את הכותרת. ואחר כך צמחו, כתף אל כתף, עמה.
דובר הלך ודובר בא - ומירי לעולם נשארה, וטיפסה. עמוס גלעד, שכיהן כדובר צה"ל, איתר את השאפתנות והיכולות, והעניק לה דרגת סגן אלוף. לצורך כך גם בנה עבורה את ענף "יוזמות", שהתבסס על התפיסה שדובר צה"ל - כבר אינו רק דובר. אלא, ואולי בעיקר, יחצן המשווק את המערכת ומבסס את ערכי המותג שלה. ועל כן יש להפציץ את התקשורת בחומרים יזומים: סיפורים על אבות ובנים המשרתים באותה יחידה, אחים שכולים, לוחמי סיירת, מאמני כלבים וטייסים. רגב צמחה (והצמיחה) בתוך התהליך הזה, שהפך את היחידה למשרד יחסי הציבור הגדול במדינה. רגב הסתובבה בצה"ל, חיפשה וקידמה רעיונות לכתבות. קשה לחשוב על בית ספר טוב מכך ללמידת המערכת.
אבל לא כולם היו אוהדיה, גם לא בחוץ. כך למשל הכתבים הצבאיים יואב לימור ואלון בן דוד, ששוחחו עם המפקד ולא בדיוק המליצו להעשיר את מכסת הפעילות של רגב או את קידומה. כשדן חלוץ מונה לראש אגף מבצעים היא קודמה לאל"ם והפכה לידידתו. "חלוצי", קראה לו, ו"דנדי". שלא לומר "דנדוש". אז גם התחזקו קשריה עם מי שייעץ באופן לא רשמי לחלוץ עצמו, איש יחסי הציבור
רני רהב. רגב החלה אז לבסס את דמותה כרני רהב של התקשורת הצבאית. כשיד לוחצת יד. ואוזן מתחככת באוזן. והאינטרסים מקודמים בקריצת עין. וכולם מרוויחים ואוהבים.
רגב הייתה לכוכבת יחידת דובר צה"ל. שנויה במחלוקת, צבעונית. פעלתנית בכל שעות היממה. וכל זה בגוף תקשורת שפועל בהיקפי כוח אדם ותקציב נדיבים במיוחד. ללא חשבונות של רווח והפסד כלכליים. ללא ביקורת פנים אפקטיבית. עם מאות עובדים שפועלים על-פי הוראת המפקד. ובתמורה מקבלים מפת דרכים אפקטיבית לצמרת הישראלית. זה לא מקרה שראש הממשלה הנוכחי הציב את בנו כחייל ביחידה (שנים אחרי שחרורה של רגב). נתניהו לא לבד. רבים וטובים אחרים היו בסיטואציה לפניו. בניהם ובנותיהם צמחו לצדה של מירי רגב, ועל ברכיה. ומיד אחר כך טסו לעמדות מפתח בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית, ובכלל. המערכת הפכה למפלצת. הגנרלים השתכללו בכל הקשור להבנת חשיבות התקשורת לקידום מעמדם בתוך הצבא - ומחוץ לו. מהחלקים הקדמיים הראשיים והאחוריים של עמודי החדשות, פתאום ניתן היה למצוא כתבות על קצינים בעיתונות הכלכלית. מה שלא הפריע, כמובן, לקליטתם אחר כך בשוק העבודה האזרחי. רגב סיפקה את השירותים הללו ברוחב לב ובמקצוענות. בתמורה תבעה את שלה: מועמדת לגיטימית לפיקוד על היחידה.
