בימים האחרונים היינו עדים להשתוללות תקשורתית סביב "פרשת" אברה (אברהם) מנגיסטו, שהפכה את הנושא לעיסוק מרכזי של אזרחי ישראל, ממשלת ישראל, התקשורת וכל מי שבורך בלשון ובאמצעי קומוניקציה שבאמצעו ניתן להעצים את "מעשה הלשון". הרושם הכללי שהתקבל אצלי על-רקע ההתרחשות הוא של אובדן דרך וכיוון, של בילבול מוחלט בשאלה מה עיקר ומה תפל במדינה בימים אלה ושל פופוליזם מרקיע שחקים. כל זב חוטם ומצורע מצא במקרה את בבואת "ציפור נפשו", בין אם היא מצויה בו ובין אם לאו, הרים בגאון את נס המרד ויצא להתפרע במרחב הציבורי - גם מטריד וגם מגוחך.
אבל סיפור אברה אינו יחיד מסוגו, באותו שבוע ניתן היה לראות עוד כמה וכמה אירועים בעלי משקל דומה, כשהם הופכים לנושא דיון כביכול והשתלחויות למעשה - מוקד העניין הלאומי. פתאום נדחקה הצידה השחיתות, הלכה לאיבוד שאלת התאבדותו של החוקר מספר אחד בישראל תנ"צ
אפרים ברכה, התמסמסה השאלה מהו הקריטריון על פיו בוחרת הפרקליטות לטפל בנושאים המובאים לפניה, למשל שאלת הרפז, אשכנזי וכל הקשורים לה. נבלעה במצולות רעש הרקע החדש שאלת תקציב המדינה, הגז התנדף, הצפיפות בכיתות - שאלה אומללה בנסיבות הקיימות במערכת החינוך שלנו - התפוגגה, השתוללות בית המשפט נמשכה והפעם כאשר שופט יחיד מחליט "להרהר" ולערער על יכולתו של ראש ממשלה להיות גם שר, ועוד כהנה וכהנה נושאים;
ובצה"ל נמשכת רדיפתם של קצינים על שהם עושים מה שנדרש מהם - שמירת הביטחון הציבורי והאישי ושמירת הסדר הציבורי מול מפגעים פוטנציאלים, מתפרעים לאומנים וסתם מידי אבנים, הורד בדרגה האיום הנשקף מדאעש המתבצר והולך בסיני, וטואטאה מתחת לשטיח שאלת האיום על הדרוזים בסוריה ומן הדרוזים שברמת הגולן...
מחול שדים אמיתי ולחלוטין מיותר.
עיון בכתבות שהתפרסמו באתר News1, הפגיש אותי עם מאמרו של שמעון זיו: "מסתנן הוא מסתנן"
1. המאמר לטעמי הוא מאמר למופת - ענייני, מדוד, הגיוני וצודק בעמדות שהוא נוקט. הכותב מציג את כל השאלות הנכונות הנוגעות למקרה אברה, ומייחס לכל אחת תשובה או אמירה מדודה ושקולה. לאחר שקראתי את הדברים, אני מבקש להביא בשורות הבאות את דעותי ועמדותי ביחס לנושא זה ובדרך לנסות ולפוצץ את הבלון או הבלונים שנפחה סביבו התקשורת המגויסת שלנו וגם כמה וכמה בעלי עניין ללבות את הרוחות, לרסק את היחסים התוך-חברתיים ולהתרחק מכל שיח רציונלי לעבר התלהמות אמוציונלית שלילית.
ראשית, מחול השדים סביב האיש, מעשהו, והטיפול הממשלתי בנושא, חורג מכל פרופורציה ומעוות את הסיפור סיבותיו ונסיבותיו, כנראה לא במקרה.
שנית, הטיפול התקשורתי בנושא איננו מאוזן, משום שהוא שואל המון שאלות לגבי הממשלה ודרך טיפולה, וכמעט שום שאלה לגבי המשפחה והעדה וחלקם בהתרחשות.
שלישית, לא כל אתיופי, אוטומטית הוא "קדוש מעונה". לא משום שהוא אתיופי, לא משום שצבע עורו כהה ואפילו לא מפני שמדינת ישראל כשלה בעבר בקליטת עליות וכושלת גם כיום ביחסה לעדה האתיופית. אתיופי הוא עם יתרונות וחסרונות, עם מעשים טובים ורעים ואינו חסין מביקורת.
רביעית, לא כל ביקורת על בן העדה האתיופית - מחמד תורן של התקשורת המגויסת - היא גזענות, אפליה, או סתם השתלחות. יש גם לא מעט ביקורות נכונות וצודקות, ואין מקום לתפוס טרמפ על הסימפטיה הכללית למצבה של העדה באופן אוטומטי בכל מקרה. אם בני העדה רוצים לזכות באוזן קשבת בציבור, עליהם להיות ישרים והוגנים עם עצמם ולא רק עם אחרים.
חמישית, אינני אוהב את המהירות והדומיננטיות בה קנו לעצמן קבוצות מיליטנטיות בעדה האתיופית חזקה על "הדמוקרטיה הייצוגית" של העדה והן מנסות לנהל באמצעותה את המדינה, או סתם לשבש את חייה; את אשר לפריץ - לפריץ, ואת אשר לכלב - לכלב...
שישית, אני מבין היטב שמדובר במשפחה קשת-יום. אני מבין היטב שמדובר באדם שאינו יציב בנפשו, ואינני מתעלם גם מהעובדה שלא מדובר במקרה הראשון בו מעורב אברה (ומדוע צריכה הייתה התקשורת להעלים זאת מדיווחיה הראשונים?!) ולכן, השאלה היכן היו המשפחה, העדה, הקרובים והשכנים בהחלט במקומה.
כיצד התאפשר לאדם בעל מאפיינים כשל אברה להעלם מן העין ו"לטייל" לרצועת עזה. חלק מן השאלה מופנה כמובן גם לכחות צה"ל על הגבול. כפל זהירות נדרש לאחר שכבר היה אברה מעורב פעם בהרפתקה דומה. התשובות החסרות על שאלה זו מביאות אותנו לבעיה מרכזית הרבה יותר, שאותה חוזר מקרה אברה ומציף לפני הציבור, ואליה אתיחס להלן.
שביעית, מדינת ישראל איננה תחליף לשכל הישר של אזרחיה, או לאחריותם האישית כבוגרים. היא אינה אחראית ואינה צריכה להיות אחראית לנטייה המופרזת של רבים מן האזרחים ליטול סיכונים מופרזים, ולסמוך על הנס או על... הלב היהודי. אין שום סיבה לצפות שעם ישראל או מדינת ישראל יהיו אחראים לכל משגה, משובה או סתם טיפשות של יחידים חסרי-אחריות.
ישראל חייבת לשנות את גישתה הבסיסית "למתפרעים בעם". השינוי צריך להיות מוצהר, מוסבר ומעוגן בחוק ובדפוסי ההתנהלות של שרותי ההצלה הממלכתיים. חוסר אחריות וגחמנות מופרזת הן מידות מגונות וכך יש לראותם ולנהוג בהם ובמחולליהם. כך, למשל, מי שנוסע לסיני למרות אזהרות-מסע ולמרות המידע על התבססות גורמי דאעש בצפון סיני, עושה זאת על אחריותו! המדינה אינה צריכה להעמיד שוטרים שימנעו זאת בכוח מאזרחים בוגרים, כשם שהיא אינה צריכה למנוע מהם לשחות בים או לטפס על הרים ולשייט בנהרות כאלה ואחרים. מידת הסיכון שאליה הם חושפים עצמם מדעת ומרצון היא באחריותם האישית. ומי שעובר את הגבול מרצונו לארץ אויב, עושה זאת על אחריותו. תפקיד הצבא במקרה מסוג זה הוא למנוע מעבר הגבול נגד רצונו של האזרח, דהיינו: חטיפה., ושני הדברים אינם זהים.
שמינית, ניתן להתווכח אם היה צורך לפרסם את עובדת היותם של שני ישראלים מוחזקים בידי החמאס; גם באשר לעובדה וגם באשר לאופן ולעיתוי. בכדי לנהל ויכוח אינטליגנטי בסוגיה זו ולא רק בה, חייבים לדעת את העובדות, לרבות עובדות מסווגות ורגישות. עם כל הכבוד ל
אילה חסון וחבריה בתקשורת בכל הערוצים, אני משוכנע שהם אינם שותפי-סוד מלאים לכל פרטי הנושא והמגעים המתנהלים לגביו. ולכן, זכות הציבור לדעת היא זכות מכובדת וחשובה, אבל כמעט כמו כל זכות, יש גם לזו סייגים. ועל כן נפלא בעיני מהיכן הם נוטלים לעצמם את העוז והחוצפה להטיף מוסר לעם ישראל מראש הממשלה ומטה ולהופיע בפנינו כסמלי היושר, האמת, הכבוד האישי והלאומי והצדק המוחלט?!
אם התקשורת מבקשת לדון בנהלי העבודה של המוסדות הציבוריים - כנסת וועדותיה, ממשלה, וגורמים נוספים מהם חסויים ומהם לא חסויים, בבקשה ידונו, אבל לגופו של העניין ועל יסוד עובדות ונתונים ועדויות. אם הם רוצים לדון באירוע ספציפי, בבקשה ידונו, אבל לגופו של עניין ויסייגו את דבריהם בכל הנוגע לרמת המידע שהם נסמכים עליו, ולאבחנה שבין ידיעות לדעות. הנחת-עבודה שהם יודעים לחשוב טוב יותר מהאנשים המופקדים על העשייה רק מפני שהם אנשי תקשורת, הופרכה כבר אינספור פעמים. שאלות מותר לשאול תמיד, עמדות כעמדות מותר להביע תמיד ידיעות ומסקנות מהן חייבות להיות מבוססות. אם לא תלמד התקשורת לגזור על עצמה "חוקי משחק" שאין בהם גניבת דעת, הונאה מדעת, שירות אינטרסים סקטוריאליים ותעמולה פוליטית מוסווית - סופה שתושם בסד.
תשיעית, אני מוצא כראויה מאוד את הערתו של שמעון זיו לגבי העצור הישראלי השני שבידי חמאס, בדואי מהישוב חורה. לדידי אין שום הבדל בין השנים בהינתן ששניהם אזרחים ישראלים, שניהם עברו על החוק ולא בפעם הראשונה ושניהם לוקים בנפשם. על פניו נראה ששני המקרים דומים בעוד היבט חשוב אחד, והוא התפקוד הלקוי של משפחותיהם במניעת המקרה מלכתחילה.
עשירית, למרות האמור, לעיל על ישראל לטפל בהחזרתם לארץ. בלי פניקה, בלי היסטריה, בלי טירוף-דעת אמיתי או מעושה ובלי "לפשוט את החולצה והמכנסיים" עבורם. רון ארד, למשל, היה ראוי שיעשו זאת עבורו וגם אז בשכל ישר; הם אינם ראויים.
אחת-עשרה, רדו מאורגיית הסחטנות האמוציונלית ומן הצורך "במחול וודו" סביב כל מעשה אי-אירוע ביטחוני, או פסבדו-ביטחוני. לא ייתכן שסיפור אברה, חרף היותו אתיופי, והעובדה שיש לנו בעיית אירן, דאעש, חיזבאללה, תקציב, גז, מחסור בדיור, ומשטרה מתפקדת באופן לקוי ועוד - יעמדו באותו מקום ובאותה רמת חשיבות של סדר העדיפויות הלאומי. את מי באמת מעניין מהו התכנון האסטרטגי האישי של ליברמן לבד ממספר חסידים שוטים שלו?!
בינתיים, התכנון האסטרטגי הזה אינו מקנה לו הצלחות רבות מדי, וממש אינו משרת את עם ישראל. הבעיה האמיתית היא מדינת-ישראל, ובה בעיקר צריך לעסוק ראש הממשלה. עצם העובדה שראה צורך ללכת ל"קנוסה" אצל משפחת מנגיסטו בלחץ התקשורת המתלהמת פסולה בעיני, ומדאיגה הרבה יותר ממקרה אברה עצמו. כל אדם בישראל הוא אומנם עולם מלא, אבל כל אדם ואדם ולא רק מי שעושים צרות, או בעיקר לא אלה שעושים צרות ומן הסיבות הכי פחות ראויות.
אין שום סיבה שראש הממשלה, תחת העומס והלחץ העצומים שבהם הוא מתפקד, ינהל מו"מ עם קבוצות צעקניות בנושאים הנוגעים לישראלים שעשו מעשים שלא יעשו. מונה לשם כך נציג מטעם הממשלה, שמקובל על ראש הממשלה כראוי לתפקידו. אין תפקיד שיש בו רק הצלחות, וכל עוד לא נקבע שהאיש אינו ראוי, יש להותיר את הטיפול בידיו ולא להעסיק בו את ראש הממשלה אלא במה שמעורבותו חיונית; פגישה עם המשפחה אינה כלולה לטעמי בהגדרה זו.
שנים-עשר, מספיק.
יש להחזיר את הנושא לפרופורציות ולשוב לשפיות, ויפה שעה אחת קודם. כמו-כן ראוי להפיק מאפיזודה זו ודומות לה כיום ובעבר, מסקנה אופרטיבית כללית על דרכי הטיפול וההתנהלות בסוגיות דומות, ולקיימה בקפידה מכאן ואילך.
