אני מתבונן בתמונה הקבוצתית של מנהיגי העולם המעצמתי . בתווך - שר החוץ של אירן. לא הייתה כזאת. אחרי הכל, מה היא אירן מול אירופה, מול רוסיה, מול סין, מול ארצות הברית. מאין התגבש גרעין הכוח שהעידן הזה הטמין במשטר האייתולות שכינס את הכוחות הלוחמים אלה באלה על השליטה בפלנטה הזאת לפונדק אחד ועשה אותם בעלי ברית לשעה להניא את אירן הקטנה מלהתחמש ביכולת גרעינית תוקפנית. כל אחת מהן לחוד ובוודאי ובוודאי כולן יחד, מסוגלות היו להנחית על אירן מכות שתכנענה אותה על ברכיה והנה הן בחרו לשאת ולתת, ומול כל המבקרים האומרים כי לשאת זה להתקפל ולתת זה להיכנע, הן עומדות בווינה בלי להתיירא מן ההאשמה הזאת מול עיני כל העולם כולו כאומרות אכן יש לאירן כוח לכוף עלינו מלחמה ויש לנו כוח להשמיד אותה, אבל אנו בוחרים לפתוח עידן בו יהיה ברור מעתה לכל, כי חרף דברי ימי האדם, אין עוד למלחמות כוח!
אני מתבונן כישראלי שאינו יכול שלא לראות את חלקת האלוהים הקטנה שלו בתוך המרחב הגלובאלי כולו וכל עצמותיו אומרות כי אירן מול העולם כולו אינה שקולה כאירן מול מדינת ישראל, ודין איומיה עלינו אינם כדין איומיה על רוסיה או על סין או על בריטניה הגדולה או על פריז או על וושינגטון, ואף על-פי כן אי-אפשר לי שלא להיווכח נכוחה כי גם עובדות הם חלק מן הנתונים על פיהם מכלכלת מדינה את מעשיה.
העובדות הן שיש הסכם. עם העולם כולו. העובדות הן שישראל אינה עומדת בשורה עם יתר המדינות בתמונה הקבוצתית. העובדות הן כי התמונה משדרת בידוד ישראלי נורא. העובדות הן כי הבידוד הוא איום. קיומי. העובדות הן כי ברור שההסכם אינו משחרר את ישראל מעונשה של אירן אבל הוא מחדש עליה את עונשו של הבידוד המדיני. העובדה היא כי ההסכם הוא התחלה של תהליך שיימשך שנים בו אסור להניח לו לתהליך הזה ללכת אל דרכו בלי מעורבות ישראלית. העובדה היא כי כדי להיאבק במה שימשיך להיות איום אירני, צריכים להפסיק את האיום של הבידוד. שני איומים - זה לפחות אחד יותר מדי אפילו למדינה איתנה כישראל.
לשנות על כן, לשנות אסטרטגיה. ללחוץ על השורה בווינה המטפורית מתוך השורה. לא נגד השורה. ללחוץ בלי לפחד ללחוץ, אבל ללחוץ מתוך הבנה כי העולם בו אנו חיים שלא הפסיק, אין לטעות או לשגות באשליות, להיות צבוע או בוגדני או נכלולי או אינטרסנטי עד לרמות הכורתות את הרגליים עליהן עומדת האמת, הוא עולם של קואופרציה מדינית, של הידברות דיפלומאטית, של קואליציות המחריגות את המלחמה אל מחוץ לגבולות העידן. המשך הבחירה באופציה המבודדת את ישראל היא אופציה של משחק מסוכן עם תבוסה. יש לה לאופציה הזאת מריעים ומוחי כפיים ומעודדים, אבל אין לה תכלית.
לא וושינגטון עמדה בשורה בווינה. אפילו אם הייתה ללא ספק בכירה בשורה, יחידה לא הייתה. להכות את הקרמלין ואת האליזה ואת עשר דאונינג סטריט ואת הקונגרס הלאומי של האומה בבייג'ין בגבעת הקפיטול לעיניו הכלות של הבית הלבן הוא לא רק חלום רחוק, אם זה לא יצלח, אלא חלום בלהות אם זה יצלח.
העידן הזה הוא עובדה. איתה יש להתמודד. לא רק חובה. גם אפשר.