לְהַכִּיר אֶת הָאוֹיֶב
לְהֵכִּיר אֶת הָאוֹיֶב וּלְנַצֵּחַ בַּמִּלְחָמָה
לְהַפְתִּיעַ אֶת הָאוֹיֶב וְלָתֵת מַהֲלוּמָה
הַנְּקָמָה אֵינֶנָּה הָעִקָּר וְלֹא הַמַּטָּרָה
אַף כִּי בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל זֶה קָרָה
הָעָם נִרְאָה עֲדַיִן כִּמְדַּשְׁדֵשׁ בַּמִדְבַּר
לֹא לָמַד לֶקַח מִן הַמִּלְחֲמוֹת בָּעָבָר
כְּשֶׁטוֹב וְרוֹוֵחַ לוֹ אָז נִרְדָּם בַּשְׁמִירָה
וְתוֹהֶה מַדּוּעַ נֶעֱזַב וְּשׁוֹב זֶה לוֹ קָרָה
הנקמה במדין בסוף הצעידה במדבר
פרשת מטות מתחילה בנדרים שעל הנודר לקיימים וכל הַצִּוּוּיִים שנקבעו בקשר לכך. ומיד עוברת הפרשה אל נושא אחר לחלוטין מנותק מנושא הנדרים, הוא מלחמת נקמה במדין, על שנטלו חלק במלחמה לא להם והפילו אימתם על מואב ועל עמי האיזור, וכך דבר ה' אל משה: נקם נקמת בני ישראל. כיון שבמלחמה עסקינן, יש שבויים ויש שלל ויש פקודות ככל שהן קשות צריך לקימן. דברי משה אל פקודי הֶחָיִל ואל שרי האלפים נאמרו בְּחֵמָה רבה: הַחִיִּיתֶם כל נקבה ? הלא נקבות אלו החטיאו את בני ישראל ותהי המגפה בעם בגללן. וממשיך לכן משה מצוה על הפקודים להרוג כל אישה יודעת איש. זה צו חמור ביותר אלא שהוא נעשה על-פי הדבור. ומכאן עוברת הפרשה לדבר אחר אל בני ראובן ובני גד שבקשו ממשה לתת להם את ארץ מדין ולא לעבור את ה
ירדן לארץ היעודה. דברי בני ראובן ובני גד הכעיסו את משה אמר להם: האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה. ולמה תנואון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה' ?(לב/ו-ח) דברים כדרבנות . לו היו היום שומעים אותם דברים, אלה המסרבים לשרת בצבא ישראל וטענים כי הם מקימים את מצוות התורה איך יסבירו טענותיהם לעומת דברי משה. הלא הם חוטאים חטה גדולה. הגענו לפרשת מסעי האחרונה בְּחֻמַּש במדבר, בה יש סִכּוּם את מסעות ארבעים שנות הליכה במדבר,אשר רק ארבעה מסעות היו בשנה הראשונה בטרם גזרת המרגלים והיתר בשלושים ושמומה שנים. לקראת סוף המסעות מתרחשים חילופי גברי של משה עם יהושע בן נון.
בספר במדבר מגיע ישראל עד ירדן ירחו
ספר במדבר הרביעי מבין חמישה חומשי תורה בנוסף להיותו ספר המכיל את עיקר סיפורו של עם ישראל וימיו הטובים והפחות טובים, פסוקיו של חמש במדבר מסתכנים ב-1288 שסימנם ארפ"ח או אפר"ח, זה מרמז על אהרן הכהן שמטהו-מקלו פרח (קרח פרק יז' פסוק כ') שנאמר: והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח. בּחֻמָּשׁ זה מת אהרן ומתה מרים ומשה על סף פרידה מן העולם. בין השורות עולה חששו של משה לגורל ישראל על כן במטות מסופר על המלחמות שישראל נלחם בדרכו לארץ המובטחת, ועל תורת הלחימה ועל התנהגות בעת המלחמה. (לא'/א' עד יב' ). מכאן אנו באים אל אשר צוה הקב"ה את ישראל על-ידי משה: לנקום את נקמת ה' במדין (לא/ג) כדי לשים את הדגש מה יעשה לעם הַשּׂוּטֵם את ישראל ומתנכל לו, אלא בהמשך אומר, כי זו נקמת בני ישראל במדין.(לא/ב) ללמדך כי הקם על ישראל להלחם בו וחלילה להשמידו, נחשב כנלחם בה' עצמו. סופו של שונא ישראל להלעם מן העולם. הנקמה במדין מתוארת כך: וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (לא:ח), למה הרגו את בלעם, כי הרי הוא ברך את ישראל במקום לקללם, לא שברכתו הייתה על כרחו ולא מאהבת ישראל, כי הרי ה' מנע מבעלם לקלל את ישראל . ברם בלעם לא היה שלם עם מה שצוה עליו אלוהים, ולכן דאג בסופו של דבר ליעץ למלך מואב באיזה אופן לנצח את ישראל, באמרו לבלק בסוף משימתו: לכה איעצך (בלק כד/יד) מה עליך לעשות, דע לך בלק כי אלוהיהם של אלו( ישראל) שונא זִמָּה (זנות) הוא (זה מובא בסנהדרין דף קו עמוד א ) ועל כן עשה להכשילם בְּזִמָּה שהרי נאמר: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם לִמְסָר-מַעַל בה' על דבר פעור ותהיא המגפה בעדת ה'.(לא/טז) עצתו של בלעם הצליחה והביאה על ישראל מגפה. עצת בלעם נעשתה מתוך דאגה לגורל, כי ידע בלעם שישראל עתיד להרע למואב כפו שנאמר ... ומחץ פאתי מואב (בלק כד/יז).
שינוי דיני הירושה בישראל
מתברר כי המאבק על מעמד האישה בתולדות ישראל היה שריר וקים, בניגוד גמור למעמד האישה של מרבית העמים שחיו לפני יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנה. עמידתן של בנות צלפחד בפרשת פינחס שעניינם חוזר ומסופר שוב בפרשת מסעי הביא לשינוי בדיני הירושה בקרב עם ישראל. אומנם ניתן לראות בבנות צלפחד מעשה חריג ובודד, אלא שתולדות ישראל מלמדים אותנו כי לנשים מבנות ישראל יחסית לתקופה בה חיו היה מעמד מכובד: שופטת, נביאה, לוחמת ובעלמעמד שלטוני בממלכת ישראל. בעניין בנות צלפחד גברה עשית הצדק על החוק הנוקשה, ובנות צלפחד לא קופחו ונמנע נישולן מנחלת אביהן. למרות שבפרשת פינחס מובא עניינן של בנות צלפחד, הוא מובא שוב וחותם את ספר במדבר בכללי ההורשה לקראת כיבוש הארץ וחלוקת הנחלות בין השבטים. בנות צלפחד עמדו על זכותן ונמצאו צודקות. כיון שמדובר בחוקי התורה ואין אדם יכול להוסיף או לגרוע מהם, פנה משה אל הקב"ה ובקש תשובה . (פינחס כז/א,עד יב') תשובת הקב"ה היתה: כֵּן בנות צלפחד דֹּבְרֹת נתן תתן להן אֲחֻזַּת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת א נחלת אביהן להן. (פינחס כז/ז) פרוש המלה כן שנאמרה על-ידי הקב"ה, משמעה "נכון" דוברות, או אפשר גם לפרש מלה זו לכונת הכתוב, כי בנות צלפחד דוברות "כיאות" . ראוי שנתייחס בהקשר לכך לדיני הירושה בישראל עד שנת 1965 ומשנת 1965 ואילך. בשנת תש"כ -1965 נתקבל חוק ירושה תוצר מדינת ישראל שביטל את דיני הירושה שהיו קיימים במדינה עד לחקיקת חוק זה. חוק הירושה החדש העניק זכויות שוות לצאצאי המוריש אם הנפטר לא השאיר צוואה אחריו הקובעת איך יחולק עזבונו בין צאצאיו כנהנים. עד חוק הירושה 1965, נהג בישראל חוק הירושה העותומאני הנשען על השריעה האיסלאמית, שהיה הוא הדין הקובע בארץ ישראל ובזמן שלטון המנדט הבריטי ובמדינת ישראל עד שנת 1965 . לכאורה נראה כי הוא עושה עם הבנות ומקנה להם זכות ירושה מעיזבון מחרישן אולם לא לגמרי שווה עם הזכרים, כאשר לא מדובר כשמדובר בקניין מלא -מולק שיש למוריש על רכושו, הבנות אז מקבלות חלק שווה לבנים ברם בקניין מלא הבנות מקבלות מחצית מחלקן של הזכר וכשמדובר במקרקעין שאין להם קניין מלא אלא רק חזקה מקנה, מקבלות הבנות חלק כמו הבנים.
ערי מקלט וגאולת הדם ומשמעותן
בפרשה זו מדובר על הקמת שש ערי מקלט . למעשה מדובר בערים בארץ לאחר ההתנחלות בה, כי הרי במדבר אין ערים, אלא יש מחנה ויש מחוץ למחנה. התורה באה להסדיר את עשית דין עם ההורג (הרוצח) בשגגה ולא למי שרוצח בכוונה תחילה. במסגרת זו מתעוררת שאלת גאולת הדם, שהייתה נהוגה באותם ימים. אין לראות באזכור גאולת הדם בתורה, משום מתן היתר להרוג כנקמת דם אפילו אם מדבר בגאולת הדם, כי הרי אין אדם יכול לעשות דין לעצמו, יש להעמיד את הרוצח למשפט ולודא אם צח בשגגה או בכונה תחילה, גם זה הנוקם דם מובא למשפט ובודקים אם פעל כהלכה שנאמר: ולא ימות הָֹרֹצֵחַ עד עמדו לפני העדה חמשפט.(לב/יב) . אומנם מדובר בהקמת שש ערי מקלט, אלא שלוש ערי מקלט יוקמו בארץ, ממערב לירדן ושלוש ערי מקלט יוקמו עד הכניסה לארץ ממזרח לירדן. שם התנחלו שבט גד וחצי שבט מנשה. חז"ל לא ראו בעין יפה את גאולת הדם, הם נסו תמיד לפרש את התורה כמונעת עשית דין של האדם בעצמו. אף בתי הדין הוזהרו לבל יפסקו דין מות, שמא הם כבני אדם טועים ודנים אדם למות בטעות כי לא הוא הרוצח והוא מוצא להורג, טעות של שאיננה ניתנת לתיקון לכן נאמר: שסנהדרין שהוציאה להורג אדם אחת לשבעים שנה היא, סנהדרין רצחנית, לא כל שכן שאין לתת לאדם ליטול את החוק לידיו ולהרוג נפש האדם כגואל דם. לצערנו כשם שהאיסלאם קבל את התורה ועוות אותה, גם כאן רבל גאולת הדם והוסיף לקימה עד עצם היום הזה. וזו הסיבה לצורך בערי מקלט בארץ, כגי שיקלטו את ה"רֹצֵחַ מכה נפש בשגגה" (לה/יב)
לְעִתִּים הָרֶגֶשׁ גּוֹבֵר עַל הַהִגָּיוֹן
זֶה הוֹפֵךְ לִהְיוֹת שִׁיטָה וְסִגְנוֹן
צָרִִיךְ רַק בְּדַעַת וְּתבוּנָה לְפְעוֹל
לְהִתמַתֵּן וְהַטּוֹב וְהָרָע לִשְׁקוֹל
טוֹב כְּשֶׁשַֹם אָדָם עַצְמוֹ טוֹעה
וְלֹא לִהְיוֹת בִּשְׂדֶה זָרִים רוֹעֶה
לְהַחְמִיד עִם עַצְמוֹ וּבְזְלָּתוּ לְהָקֵל
וְטוֹב לִנְהוֹג בְּשִׁטַּת הַגֶֶּזֶר וְהַמַּקֶל