הטור של פריצי

ראש עיריית אור יהודה חשוד בפעילות מינית עשירה עם כמה וכמה עובדות עירייה שכפופות לו, ובעוד כל מיני עניינים לוהטים, כך שמצבו לא טוב במיוחד. בסעיפי כתב האישום אפילו טוענים נגדו שהוא קרא רחוב בעיר על שם אחת מאהובותיו. מעבר לכך שזה נשמע הזוי ומטיל ספק באמינות התביעה וכתב האישום, חבל שמעשה כזה, אם אכן נעשה, מופיע ככתב אישום ולא ככתב זכות. מה רע יהיה לנו בארץ הקודש, לו ראשי הערים שלנו, במקום לתת לרחובותינו שמות של עסקנים זוטרים שמתו, ובמקום להנציח רבנים שכוחי או גנרלים מטומטמים ששלחו את חייליהם לטבח, היו מעטרים את רחובות עירם בשמות של פילגשים דגולות ומאהבות צמרת. כמה נעים היה יכול להיות להסתובב אחר-הצהריים בעיר שרחובה הראשי מנציח רומן גדול של פילגש, שדורותיה משמרים לדורות סיפורי אהבה ועלומים, רחובותיה קרואים ע"ש הקזנובות וכל סימטאותיה הן זכר לבגידות ותשוקה. וכי מה כל כך רע לחפש חניה בין סימטת המאדאם לכיכר המזכירה, לצאת עם הכלב לגן המאהבת או לקפוץ לבית קפה ברחוב השוטרת שקודמה? ובמיוחד שתמיד אפשר לציין בשלט קטן גם את שמו של הזכר המעורב, ולהנציח כך באותו מחיר גם את כל המנהיגים החשובים שלנו, מקציני צבא ומשטרה, עד מנכלים, שופטים ואפילו נשיאי מדינה. כיכר קצב ממילא נראה שכבר לא תהיה לנו, אבל בהחלט יימצא מקום להנציחו בסימטת האלמונית א', או ב', או ג', או ד', או בכולן יחד.

ממשלת ישראל עסקה בשאלת חוק עונש מוות לטרוריסטים. עלו נימוקי ביטחון, נימוקים משפטיים וכל מה שיעלה על הדעת. על מה שלא דיברו – וזה מה שצריך להכריע את הכף - הוא הסיטואציה שבה בית משפט ישראלי דן מחבל למוות, ואז עזה מעבירה ברשת האינטרנט צילום של ישראלי לבוש בכתום כורע על חוף הים, ומבטיחה שידור של הוצאתו להורג ברגע שישראל תוציא להורג את המחבל. ביבי נתניהו הרי יעשה בו ברגע במכנסיים, יחד עם כל הממשלה, כשספק מי בישראל יעז לדרוש את ביצוע פסק הדין אם משמעותו תוביל לתליית חייל ישראלי מהצד השני. דווקא בממשלת הליכוד אמורים לזכור את הסרג'נטים הבריטים ולמה הבריטים הפסיקו לתלות מחבלים יהודים. ובכלל, במאבק על סגנונות שחיטה וכמות העריפות ממילא אין לנו שום סיכוי מול העולם המוסלמי, גם אם נספור לצידנו את כל תרנגולות הכפרות. אז בואו נפסיק עם הרעיונות האלה. מאידך-גיסא, לתחרות העולמית על הצעות חוק המגלמות חוסר תבונה מוחלט, בהחלט נוכל לשלוח את מציע החוק, ח"כ שרון גל מישראל ביתנו. וכמו שהוא מתנהג – הוא בטח עוד יסע לשם ברצון.

מאז פומפאי זה ידוע שתמיד טוב להסתובב במסיבות של ערים בימיהן האחרונים, לפני שהן נעלמות ושוקעות, ולזכותה של עיריית ירושלים ייאמר שהיא באמת אירגנה לתושביה קיץ עם אוסף אירועים מטורף. את פסטיבל חוצות היוצר הישן והעבש החליפו מסיבות רחוב המוניות ואירועי מוזיקה פריקיים, זאת לצד מיזמים אומנותיים חדשניים, משחקי כדור ברחוב, פסטיבלים לשוטים ושתיינים, הומאז'ים לבילויים וגאונים, הופעות יוצרים וגם הרבה מאוד שיחות על אלוהים ודומיו, כמו שמתחייב ומקובל בעיר שקדושה לשלוש דתות, אבל תושביה בורחים ממנה. במסגרת החגיגות יתקיים גם "פסטיבל לאמנות ציבורית חדשה" ובו סיורים והרצאות שיוקדשו להר-הבית ולהיסטוריה הפוליטית, הארכיטקטונית, הארכיאולוגית והאנושית שלו. אוסף הנושאים והסיורים נראה מרשים ומרתק, כולל סיור שינחה אותו מנהל מרכז המורשת הפלשתינית (ערבי, כמובן, ותכף נראה כאן את אוסף התגובות ההיסטריות), הרצאה ודיון על אקטיביזם קהילתי במזרח העיר, שמנחות אותו יהודיה וערבייה גם יחד, סיור בעקבות "ההיסטוריה של האלימות בהר-הבית" (מרצה ערבי, לידיעת נאמני ההר המודאגים) ועוד. הכל מעניין ומרענן. אבל מה ששבה במיוחד את הלב והעין הינו מפגש שיעסוק במשמעות חורבן המקדש, שמי שירצו ויובילו בו את הדיון, על משמעות המקדש לבני האדם, אינם רבנים או אנשי דת או סופרים ופילוסופים כמקובל, אלא שלושה חבר'ה צעירים, אלה שבנו את המקדש באירוע ה"מידברן" – ושם הרצאתם הוא "המקדש הבוער: על הטמפל של הברנינג מן". המידברן (Mid-burn), למי שלא מעודכן, הוא הבן הישראלי של הפרויקט הבינלאומי הוותיק המוכר בשם "האדם הבוער" (Burning-man), בו יוצאים אנשים לכמה ימים למדבר, בדרך כלל בלי כלום, לא עושים כמעט כלום, אבל בדרך כלל בעירום ותחת אלכוהול או חומרים דומים, ורוב הזמן הם נחמדים ומשעשעים. במסגרת האירוע נהוג להקים פסל ענק של אדם, ובסוף האירוע לשרוף אותו, וגם מקימים שם מקדש מרשים, וגם אותו שורפים. הרעיון, שמי שהקימו בלב המדבר הישראלי כינוס הזוי וצבעוני של 6,000 ישראלים שונים ומשונים שירדו לארבעה ימים לחיות במדבר בלי כלום, אבל עם הרבה אהבה וחברות, ושם גם הקימו פסל אדם ולצידו מקדש ענק, ובסוף ארבעת הימים הללו העלו אותם באש ושרפום עד יסוד (ואז גם טרחו לנקות ולפנות ולקחת איתם את האפר ולהשאיר את המדבר ריק ונקי מכל זכר להיותם בו), שהם ירצו בירושלים על שריפת מקדשים הוא מדהים. לא רק בגלל שיש לנו הזדמנות למפגש אישי עם בוני מקדש, מה שאמור לגעת בלב כל יהודי, והזדמנות למפגש אישי גם עם שורפי המקדש, מה שאמור לגעת בלב כל רומאי ובוודאי לשמח כל חילוני ישראלי, אלא שזו פעם ראשונה שהעיר ירושלים מודה שאין לה מונופול על החורבן ושיש עוד מומחי חורבן ושריפה, ואפילו פעילים מאוד, גם מחוץ לחומותיה. בכלל יש כאן מחשבה חדשנית: כמה דמים ועצב היינו חוסכים מעצמנו ב-2,000 השנים האחרונות, אילו הייתה לרומאים בזמנו קצת יותר מודעות סביבתית והם היו לוקחים עימם ומפנים לחלוטין את כל זכר השריפה והשרידים ומשאירים את מקום המקדש שנשרף חלק ונקי, כמו לא היו הדברים מעולם. כמו שעושים החבר'ה במידברן הישראלי. אני בטוח שלא על זה ידברו שם במפגש, על פינוי החורבן מירושלים, אבל כל הכבוד למי שיזמו את המפגש והביאו לדיון שמתקיים על מקדש שרוף, שסביבו ובגללו עוד ימותו הרבה אנשים וישפכו דמים רבים, את מי מזה שנים רבות מקימים בכל רחבי העולם מקדשים שמעולם לא נשפך דם בגינם, והם גם נשרפים מבלי שתישפך בגינם טיפת דם אחת. נראה שהמפגש וההרצאה מומלצים, אז לנוחותכם מצורף קישור להרשמה אליהם (לא עולה כסף), אבל אם לא יוצא לכם לבוא לירושלים, או אם אתם מפחדים מקדושת ההר ומקדושת זורקי האבנים שלו, תוכלו לשריין לכם את ארבעת ימי המדברן הבא, ומצורף קישור שמסביר את הנושא - תירשמו ותבואו. כי שם, במדבר, עם אלפי ישראלים קצת הזויים ומאוד נחמדים, לא רק שאתם תיהנו לבקר במקדש, ואפילו לא יבקשו בו מכם תרומות וצדקה, אלא שבסוף אתם אולי אפילו תצטערו קצת על זה ששורפים אותו.