מחאת "המחברת הנעלבת"

א. טיפשות הלוואי שאתבדה, אך אני מרגיש כמו צ'כי אחרי חתימת הסכם מינכן - למרות שההשוואה עושה עוול לצ'מברלין. השוטה השחור מהבית הלבן וסנשו פנסה שלו רצו הסכם בכל מחיר. אין לאובמה מה להציג כמורשתו, והוא ייחקק כנשיא האמריקני הכושל ביותר מאז מלחמת האזרחים ואולי אף לפני כן. מצד שני, מי שמימן את ריצת אובמה לנשיאות האמריקנית, רצה להרוס את העולם, ולחבל במעמדה הבינלאומי של ארצות-הברית; ואובמה ניפק הרבה מהסחורה. הלהט, שבו "מוכר" ממשל אובמה את ההסכם הגרוע עם אירן, מזכיר את תגובות הוזי אוסלו לאחר שמכרו את עתיד מדינת ישראל תמורת פרס עלוב מהנורווגים, או את חסידי השלום ופייסנות בכל התקופות. צריך לדבר, אומרים הפרשנים תומכי ההסכם, וצריך לשאת ולתת. כקורבן הבא, אני רואה - כמו בטיפשות אוסלו - שרק נותנים ללא כל תמורה ראויה. וזה מזכיר לי את הסיפור על פוקר של אסירים, שמביא מנחם בגין בספרו "לילות לבנים", המתעד את כליאתו בכלא סובייטי במלחמת העולם השנייה. אסיר א', מספר בגין, משחק פוקר עם אסיר ב' על נעליו של אסיר ג'. ב. פיל לבן בהאנגר נטוש ברוסיה מונח למעצבה עדר של פילים לבנים ענקיים, ומתמלא אבק - עדות לשטויות, שעשו שתי המעצמות הגדולות במלחמה הקרה. בשנת 1974 ייצרה ברית-המועצות את מעבורת-חלל "בוראן" לפי תוכניות, שהקג"ב גנב מסונות החלל של ארצות-הברית. "בוראן" עלתה עשרות מיליארדי דולרים, עד שהפרויקט נגנז בשנת 1993. המעבורות אוחסנו במתקנים סודיים, ולא נחשפו עד שהצלם ראלף מירבס הגיע אליהן, ופרסם את תמונותיהן באתרו. ג. מתנפח תקציב הביטחון הגיע בשנת 2014 לשיא - כשמונים מיליארד שקל, מדווח ישראל היום. אזרחי המדינה זכאים לשאול על מה ולמה התנפח התקציב הביטחון בכ-25 מיליארדי שקלים. ובעצם למה הולכים כספים האלה לטמיון במקום לרווחת תושבי המדינה? לפי נתוני האוצר, מרבית התוספת לתקציב הביטחון בשל המבצע הכושל צוק איתן. כלומר, מערכת ביטחוננו הכושלת קיבלה תגמול על עוד כישלון, שניפקה לנו. זה יבטיח שגם בעתיד היא תכשיל אותנו, כהרגלה. כזכור, המליצה ועדת (יוחנן) לוקר, שתקציב הביטחון יעמוד על כשישים מיליארדי שקל בשנה בלבד, ותמורת זאת ישונו תנאי הפנסיה הנדיבים מדי של אנשי הקבע, ויותאמו (לפחות, מבחינת גיל הפרישה) למצוי בשוק העבודה בישראל. זה, כמובן, לא יקרה, כיוון שהמטכ״ל יוכיח קבל עם ועדה שעל תנאיו ועל סיר הבשר הוא יודע ללחום היטב ובנחישות - מה שלא הוכח בשדות הקרב שלנו כבר חמישה עשורים תמימים. ד. מחאת סש״ס תמונות, ששמרתי מסיום שנות הלימוד בבית-הספר הממלכתי, לפני כחמישים שנה, מעידות כי למדנו - לא בעיירת פיתוח, אלא ב"עיר היהלומים" - בכתות דחוסות, שהכילה יותר מחמישים תלמידים. ובכל זאת, הגענו להישגים לא-רעים. לכן, איני מבין את "מחאת הסרדינים". לדעתי, לא זו הבעיה של מערכת החינוך, אלא הרמה הנמוכה מדי של ההולכים (לצערי, הולכות ברובן) להוראה. לחלק ממוריי וממורותיי (היו לי די הרבה מורים) לא היה תואר אקדמי, אך הייתה אישיות והיו ידע ורצון ללמד ולחנך. כמובן, לא לכולם, אך אני זוכר את הגרועים שבהם (הרבה מדי - ובעיקר, בתיכון העירוני, שנחשב ליוקרתי - כלומר, כזה שמסלק מתוכו בציניות וברוע-לב את מי שעלולים להיכשל בבחינות הבגרות, ויקלקלו את הממוצע המצוין של המוסד העלוב) לשמצה ואת הטובים שבהם לברכה. את הטובים שבהם שמחתי לפגוש בהערכה רבה גם הרבה שנים אחרי שסיימתי ללמוד. מחקרים משווים מלמדים, כי העלאת שכר המורים (ברוב העולם משום-מה נמוך ומבזה), או הקטנת הכתות, אינן משפרות את רמת הלימודים. נמצא, כי חשוב ביותר להשקיע במורים, ולתת להם תחושת שליחות. אל מול הדמגוגיה של "מחאת הסרדינים" המשכיל בעת הזו יידום. לכן, שמחתי לקבל מרותי את הקטע הבא, שאיני יודע מי כתבו - פרט להיותו בערך בגילי - וזה נקרא, מחאת סש"ס (סבא של סרדינים), ואני מעתיקו בעריכת לשון קלה: "גילוי נאות א' - נולדתי במארס 1947 בירושלים, כך שיצאתי, קבוע כזה כאילו, עם מערכת החינוך הממלכתי החל משנת 1953 ועד שנת 1965. גילוי נאות ב' - היה לנו פרק ב' כזה כאילו, בין השנים 1974 עד 1994 לערך. פרק ב' היה ארוך ומתיש כיוון שאני והמערכת גידלנו שלושה ילדים ... המערכת כבר הייתה קצת מעפאנית כזה כאילו, אבל כל שנה היא כבר התחילה להשריץ רפורמה חדשה כמו שארנבת משריצה ארנבונים... גילוי נאות ג' - מאז שנת 1999 אנחנו שוב מגדלים ככה וככה נכדים ביחד (מי סופר, בלי עין הרע טפו, טפו, טפו) ... והרפורמות התחילו משריצות בנות רפורמות, בלי עין הרע... מתוך כך אתם למדים שאני והמערכת, אנחנו ממש כמו הנכד שלך והנייד שלו או כמו קרייקר וקרייקר - אנ-ספרטאבל כזה כאילו. גילוי נאות ד' ואחרון - שלשום, בהרצאה המיועדת לקשישים ולקשישות מסוגנו, פגשנו לגמרי במקרה את אימא של ה"מ, שלמדה עם בתי הבכורה בבית-הספר העממי. זיכרונם של פנסיונרים מתעתע בהם לא אחת, אבל מה שהיה לפני חמישים שנה ויותר נותר צלול ובהיר כגביש בדולח. "הו, מי יכול לשכוח אתכם", התנפלה עלינו הקשישה המאושרת, שלא ראינו כחמישים שנה, "הרי הייתם כל כך מעורבים בחיי בית הספר ...". מחמת הצניעות אעצור כאן. ולגופו של עניין - הורי היי-טק חביבים, הורי סמארט פון יקרים ואתם אלופי האקזיט, האקזמה והפילטיס. אל תבלבלו לי את המוח עם מחאת סרדינים. ילדיכם צומחים להיות אנשים עילגים, שקריאה וכתיבה קשים עליהם. לא שמעתי איזו "מחאת העט והעיפרון" כאשר התברר לי ששיעורי-בית זה פאסה. לא שמעתי מחאת "מורה פרטית" כאשר התברר לי שכדי להתכונן לכל בחינה משמעותית, יש לשכור מיד סיוע בכסף רב. לא שמעתי את מחאת "המחברת הנעלבת" כאשר עיינתי, לאסוני, במחברות (אם ניתן לאתר כאלו...) וראיתי שם שרבוטים שהשטן לא היה מזהה. לא שמעתי את "מחאת מלאכות-היד" כאשר התברר לי ששיעורי התעמלות, מלאכה, זמרה, תזונה, טבע, חקלאות אם הם קיימים בכלל פה ושם, הם מין בליל לא ברור של כלום עם שום דבר. לא מאמינים ?קראו לילד ובקשו ממנו לשיר מה ששרתם בקבלת שבת בכתה, בערב שישי בתנועה או אפילו בצבא. ראיתם פעם הופעה של ילדות בקטע מחול? מדהים, אבל השפה העברית בת-זמננו הצליחה למצוא מינוח מיוחד ומדויק מאוד ההולם את הדבר המביך הזה - זה מופע "כוסיות" ולא אפרט. ניסיתם פעם לבקש מילדיכם לדקלם את שירת הים (לא, זה לא חוף פרישמן), את שירת דבורה (לא מאמי, אין קשר לדבש...), את קינת דוד (דאור? מה הוא בכוכב נולד? בטח שופט כאילו...)? האם מישהו מילדיכם מכיר (בלי וויז...) שיר של ביאליק, של טשרניחובסקי, של ז'בוטינסקי? האם הם יודעים מה זה "לאן? מסדה? ניל"י, "הוא הלך בשדות?" האם הם יודעים לשרטט בערך את גבולות המדינה (ישראל, לא ברלין...)? האם הם מזהים איפה מזרח ואיפה צפון? אל תנסו לענות לי. למרות היותכם מנויים על נטלי/שחל/לב אמיץ הרי התקף-לב נוסף בגילכם עלול להיות קריטי. אל תנסו לדבר איתם על ההמנון, על בעיות פוליטיקה או חברה. אם תרצו לרדת לסוף דעתם סמסו להם. אם תבינו את ה ":)" או את ה":((("? מה טוב. אם לא, חבל. אבל זה המקסימום שתקבלו, חוץ מפרצופונים דביליים שמישהו דחף לסמארטפונם. אז מה אתם מבלבלים את המוח עם צפיפות? הסתכלו פעם טוב על ילדיכם: הם זקוקים למרחב המדויק שבין שני הבהנים למקלדת בסמארטפונם. לא יותר. מכאן: בכל כתה אפשר להכניס בעמידה 84 תלמידים עם 84 ניידים. מש"ל. אגב, בשכיבה אפשר להכפיל את שני הנתונים. איך אני יודע? מאוד פשוט: בשנים שאנחנו למדנו בהן, הייתה משמרת שנייה ואפילו משמרת שלישית. לא היו מזגנים בכתות ולא היו תנורים. והיו הורים קשי-יום, פליטי שואה, מהגרים, שחלק גדול מהם לא ידע כלל עברית (ואפילו לא קרא ו/או כתב בשפה אחרת). וכן, היו 42 תלמידים בכתה עם מורה אחת. אלישבע, לאה, רבקה - בוגרות סמינר למורים ע"ש ילין בבית-הכרם ולא תגידו כולן אקדמאיות כזה עאלק... בדצמבר-ינואר בירושלים קר. הכיתות קפואות. באפריל, מאי ויוני יכול להיות חם עד לוהט. חמסינים של לפני פסח. הכיתות הן תנורים. מכירים, נכון? הבוקר נפתח ב"אנחנו מורידים מעילים וצעיפים. אנחנו עושים כמה תרגילי ספורט בכתה". אחר כך שיר. אחר כך שיעור ראשון ושיעור שני. אחר כך, מפית על השולחן וכריך לארוחת בוקר. אחר כך שיעור ועוד שיעור. ובשתיים צריך לרוץ לאוטובוס כדי לנסוע הביתה. מורה אחת. ארבעים ושניים תלמידים. והיה שיעור מחנך והייתה קבלת שבת. הילדים לא הגישו עבודות מודפסות באיי 4 ומצגות שהוכנו על-ידי הורים עצבניים. היו הצגות בבית-הספר. הכיתה הייתה מקושטת להפליא לאורך כל השנה. כן, בבריסטולים צבועים ומודבקים, בעבודות ובחיבורי תלמידים, ולא בקישוטים תוצרת סין "שתיים בלירה". היה יריד בבית-הספר, מעבודות יד של ילדים ולא מעוגות שאימא אפתה, פירות מהסופרמרקט ובקבוקי משקה שהביאו מהקניון. והיה דקלום של הבוקר והיו יומן קריאה, יומן חופש ויומן טיול. ומחברת טבע ומחברת גאוגרפיה ומחברת תזונה. והיו 42 תלמידים והייתה מורה אחת. שגם לה היה בית וגם לה היו ילדים. כן מורה אחת. וזה עבד מצוין - ראו מי בנה את המדינה ומי ניהל אותה. הייתה מסיבת סוף השנה בביום המחנכת ומסיבת מחזור בביום המורה להתעמלות ולא נשף פרום, ואורגיית אולם-אירועים ובלי "תואם רני רהב". אה, כן. לא היו מיליון וחצי דיסלקטים ושבע מאות מיליון בעלי קשיי למידה... אז מה לעשות? הגידו למורות לעבוד; ואם אינן עובדות העיפו אותן הביתה והביאו גברים. דרשו תכנים. קחו את החומר של תחילת השנה ונסו לבדוק לאיזה שלב הגיע הילד בסוף השנה. אם הילד סיים כתה ג', ואינו יודע לקרוא ולכתוב, לסכם קטע בכתב-יד סביר ובהיגיון איזה שהוא, לבצע פעולות חשבון בלי מחשבון, לשיר, לרקום ולצייר - תבעו בבית משפט את המורה ואת המנהל, את המפקח ואת שר החינוך על הפרת חוזה. ואחר כך חשבו על "מחאת התוכן". כסיף, אור יהודה 28.6.2015 סבא של סרדין, של לקס, של אנשובי ושל טונה במים. נ"ב, כשתגיעו למחאת התוכן, אני ממליץ להתחיל היישר בשריפת צמיגים ובסגירת האיילון. האמינו לי, בלונים צבעוניים על שער בית-הספר זו הפגנה של נחנחים וכל מיני היי-טק ואקזיטים כזה כאילו. למדו מתושבי ואדי ערה, מהבדואים ומהפלשתינים. זה לא בדיוק יעזור, אבל זה מצטלם יופי".