עבודה יפה עשה עיתונו של שלדון אדלסון 'ישראל היום' בסופ"ש האחרון. מתוך הזדהות, כך זה נראה, עם מצוקתם של מגורשי גוש-קטיף, שבימים אלה מציינים עשור לגירושם, הקדיש המוסף השבועי שלו 16 מתוך 28 עמודי מערכת, כולל תצלום שער מרגש, ל'פרויקט מיוחד' זה. היה שם שפע של חומרים טובים: תחקירו המעמיק של נדב שרגאי המתחקה אחר מניעי שרון לטירוף ההינתקות; סיפורה המצמרר של אמילי עמרוסי, אז דוברת מועצת יש"ע, על השתקפות האירועים המדכדכים בעיניה; טורים שעוסקים בהפיכת עזה לחמאסטאן, ואחרים, לרבות אפילו מפה נרחבת של 21 היישובים שנמחקו. יפה. אבל למרות ייחודו של המוסף, נעדר מתוכו נתון מרכזי, משמעותי. עיקר חסר מן הספר. אלפי מילים, ורק לא שמו של האדם היחיד עלי אדמות, שיכול היה בזמן-אמת ממש לעצור את הגירוש. קוראי 'ישראל היום' אמורים להבין, שבנימין נתניהו כלל לא השתתף בפשע הזה. מין חסינות שכזו.

פיק ברכיים

נכון, נתניהו התפטר מממשלת שרון, אבל רק ב-7 באוגוסט 2005, שבוע בלבד(!) לפני תחילת הגירוש. לאורך שנה תמימה לפני כן, בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת בנושא ההינתקות, הוא תמך בה בעקביות, לעיתים מאונס, לעיתים מרצון, כפי שהצהיר בכנסת מול מצלמות הטלוויזיה, בשיחה חטופה עם אורי אריאל: "גם במשאל העם אצביע בעד!". כשנוצרו הזדמנויות לעמוד בראש הצבעת נגד הפגנתית של מורדי הליכוד, ואולי להפיל את שרון, הוא השתפן. מזל שאחר הליכי ההינתקות עקבה בזמן-אמת ד"ר ענת רוט, ותיעדה את העובדות כמות שהן, בספרה המצוין 'לא בכל מחיר' (הוצאת ידיעות ספרים) המתעד את התנהלותו החמקנית-נכלולית של נתניהו לאורך כל הדרך. הבעיה היא כמובן שתפוצת הספר מוגבלת, כך שכל אותם ישראלים צעירים שלא היו כאן בימי ההינתקות, הניזונים מהנראטיב החדש של 'ישראל היום', זוכים לחינוך מחדש, באשר לחלקו של נתניהו בהינתקות. לפני עשור איתרגה התקשורת הכללית את שרון. היום מאתרג 'ישראל היום' את נתניהו, בתוך שכבה עבה של צמר גפן. הוא לא בעסק. והאמת: שיכתוב ההיסטוריה השתלם מאוד. בבחירות 2015 הצביעו לנתניהו ולחבריו שהשתפנו עימו, רבבות 'אידיוטים שימושיים' מן הציונות הדתית, שביד האחת עדיין מתאבלים מרה על חורבן גוש-קטיף, ובידם השנייה ממש תמכו באלה שיכלו למנוע ולא מנעו. טירוף מערכות. בלתי אפשרי כמובן לתמצת במילים ספורות את 600 עמודי ספר חובה זה. הנה מספר דוגמיות: ב-24 באוקטובר 2004 עלה הנושא להצבעה בממשלה. עד לרגע האחרון ניהל נתניהו התייעצויות חשאיות עם השרים לבנת, כ"ץ ושלום, בדבר התניית תמיכתם בהינתקות, בהסכמת שרון למשאל עם. ברגע האחרון הכריע אותם איומו של שרון לפטר מהממשלה כל מי שיתנגד. אחרי ששרון פיטר את עוזי לנדאו, ליברמן ואלון, הבין נתניהו את הרמז והצביע לכל אורך הדרך עם שרון. יומיים אחר כך, ב-26 באוקטובר, יום ההצבעה על ההינתקות, ניסו נתניהו וחבריו השרים לארגן תרגיל שנכנס להיסטוריה בשם המגחיך - 'פוטש בננה'. נתניהו וחבריו שרי הליכוד סיכמו שהפעם יצביעו נגד. אך לאחר ששמעון פרס בישר שהח"כים הערבים לא יתנגדו להינתקות, החליטו נתניהו וחבריו להימנע. על סף הכניסה לאולם שוב שינו דעתם והצביעו בעד. ד"ר רוט: "ברגע המכריע קיבל נתניהו פיק ברכיים וכל המהלך קרס. ההינתקות אושרה ברוב של 67 מול 45" (עמ' 131-2).

כתום בהיר

נתניהו המשיך להשתפן. "אתפטר תוך שבועיים, אם לא יוסכם על משאל עם", הבטיח. "אני הולך עד הסוף" (עמ' 136). אך ב-9 בנובמבר התקפל סופית. בראש מורכן הוא זחל ללשכתו של העריץ שרון, והודיע משם שהוא חוזר בו מאיומי ההתפטרות, "לאור ההחלטה לטובת משאל עם". העיתונאי שלום ירושלמי סיכם אז: "נתניהו ה-ת-ק-פ-ל... החזיר לכיסו את האקדח הריק שהניח על שולחנו של שרון, ובחר בתפקידו ובכיסאו" (עמ' 136). ערב ההינתקות הועלו בכנסת שלוש הצעות לדחיית הגירוש למועד אחר במהלך 2005. ד"ר רוט: "נתניהו, שבו תלו מתנגדי ההינתקות תקוות גדולות, נשאר בחדרו ונעדר מההצבעה" (עמ' 350). הנה כי כן, תמיכה שיטתית בהינתקות. בכנסת ובממשלה. מאות פעמים, אם למנות גם את הצבעות הביניים שלו בעד דחיית ההסתייגויות של מתנגדי ההינתקות. לאחר שסוף-סוף התפטר (7.8.05), קיוו רבים, שהנה הפעם זה יצלח, ושהוא יתייצב בראש עצרת ענק שאורגנה בכיכר רבין, ב-11 באוגוסט, ארבעה ימים אחרי שהתפטר. ד"ר רוט: "מטרתה העיקרית של העצרת הייתה למנף את התפטרות נתניהו ולייצר לחץ מסיבי על 5 שרי הליכוד, ללכת בעקבותיו... באותו יום פורסם ב'ידיעות' סקר, שמצא ש-39% חושבים שעדיין יש ביכולתו לעצור את ההינתקות". אבל נתניהו העדיף 'לעשות לביתו'. הוא כלל לא הגיע. הוא המריא למסע גיוס כספים בארה"ב, לקראת הפריימריז. בשיחה עם העיתונאים ברנע ושיפר, הודה שגם אילו נשאר בארץ, לא היה מגיע לעצרת: "הוא הבהיר לנו חד-משמעית: 'אני לא כתום חזק... אני כתום בהיר'" (עמ' 376). עכשיו ממציאים לנו נאמניו של נתניהו נראטיב חדש, שממנו אנו אמורים להבין, שנתניהו כלל לא היה שותף בכיר לדבר עבירה. בעתיד בוודאי יאמרו חסידיו השוטים שהוא גם אינו ולא היה שותף לשורת מחדלים ומעשים מחפירים אחרים שאירעו במשמרת שלו: הקפאת בנייה אכזרית וגזענית, אנרכיה בהר-הבית בעידוד בית המלוכה הירדני, אלימות בבתי מיידוף, קבורת 'חוק העמותות' הצודק מאין כמוהו, סיכול הצעת חוק עונש מוות למחבלים, פסילת 'פסיקת ההתגברות' השוללות מהבג"ץ סמכות שנטל לעצמו לבטל חקיקה של הכנסת – ועוד. זה לא הוא. הוא אף פעם, כידוע, לא בעסק.