אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. עשר שנים חלפו מאז הגירוש הנוראי מגוש-קטיף. עדיין חרותים בליבנו הרגעים הקשים של הריסת הבתים, הפקרת בתי-הכנסת, הוצאת ספרי התורה בבכיות ודמעות ופינוי קבורים מבית-הקברות היהודי. מדובר בטרגדיה לאומית שעדיין לא באה לקיצה. עד היום, עשר שנים אחרי ההינתקות, משפחות עדיין אינן מסודרות בדירות קבע ומתגלגלות לפתחי מינהלת ההינתקות, שהסבה בינתיים את שמה למינהלת התנופה. אני עדיין מחפש את התנופה שבמינהלת הזאת אם עדיין משפחות איבדו את בתיהם, את מטה לחמם, את היקר להם מכל, ועד היום הן אינן יוצאות מהמעגל הזה.
לא הרסו רק את הבתים, הרסו גם את הנפש. בתים ניתן לבנות מחדש. אדוני היושב-ראש, נפש ומשפחה שנהרסה לא ניתן לשקם מחדש. לא ניתן להקים את המשפחה הזאת יותר מההריסות. מול עיני עומדת טרגדיה של משפחה - רב מרדכי יוגב, אני רוצה שתשתמע - של אותה משפחה מגוש-קטיף שהייתה לי הזכות ללוות אותה. משפחה יקרה שהגיעה לגוש-קטיף לאחר נישואיהם, עבדו קשה, בנו את עצמם מאפס. שם גם נולדו להם שבעה ילדים. ולאחר הפינוי הנוראי הם שוכנו במרכז הקליטה באשקלון, וכך המשיכו להתגלגל ללא בית, ללא עבודה, ללא תעסוקה, ועם נפש מרוקנת. ההתמודדות הארוכה מוטטה את נפשו של אבי המשפחה. בני-הזוג נאלצו להתגרש והמשפחה התפרקה ונהרסה לחלוטין.
המשפחה הזו לא לבד. כמותם יש עוד רבים וטובים ששילמו את מחיר ההינתקות על גופם ועל נפשם. למשפחות האלה מינהלת ההינתקות לא יכולה לסייע, ושום פיצוי לא יכול לסייע להם. שום דבר לא יחזיר לשבעת הילדים את הוריהם, ההווי המשפחתי ובריאותם הנפשית.
היום כולם, מימין ומשמאל, כבר מודים שההינתקות הייתה טעות אסטרטגית מהמעלה הראשונה והיא שהביאה לניצחון ולהשתלטות ה"חמאס" על הרצועה, הפכה אותה ל"חמאס טאון". אולם בשעתו, אלו שהעזו להעלות על הדעת סוף עצוב הוצגו כהזויים. מי שאמר שיירו טילים על רחובות גדרה ותל אביב הוצג כנביא זעם.
מבט של עשר שנים אחרי מאפשר לנו פרספקטיבה אחרת על הפינוי. בזמנו אמרו לנו שמטרת התוכנית להביא למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר, שיציאה מרצועת-עזה ומאזור בצפון השומרון עשויה להקטין את החיכוך עם האוכלוסייה ושהשלמת התוכנית תשלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלשתינים ברצועת עזה.
דבר לא נשאר מכל התחזיות האלה, כולן התנפצו אלי סלע. החיכוך לא פחת אלא התעצם והתגבר, השטחים שפונו הפכו לקני טרור ל"חמאס" ובסיסים לארגוני הטרור. ודברי הרהב שטיל אחד מעזה, השמיים יפלו עליהם - התנפצו.
אביר ההינתקות דאז, ראש הממשלה
אריאל שרון, קבע את מטבע הלשון "דין נצרים כדין תל אביב", זכור לכם? כמו שלא יפנו את תל אביב, לא יפנו את נצרים.
מי שהיה הכי מזוהה עם רצועת-עזה כמפקד יחידת 101, שבמסגרתה היה הסיכול של חדירת הפדאיון לישראל בשנות ה-50, לאחר מכן כאלוף פיקוד הדרום, כאדריכל ההתיישבות שהקים את ההתנחלויות האלה בגוש-קטיף - הוא הוא שפינה אותן.
אני לא יודע מי עוד זוכר באותה תקופה את דברי שרון בסיעת הליכוד, שאמר: להחזיק 3 מיליון איש פלשתינים תחת כיבוש? אפשר לא לאהוב את המילה "כיבוש", אבל מה שקורה זה כיבוש; זה גרוע גם לישראלים וגם לפלשתינים.
התקשורת חגגה עם המאמר הזה, הביאה את זה כפרומו לפני כל יומן חדשות, עד כדי כך שהיועץ המשפטי לממשלה דאז
אליקים רובינשטיין התקשר טלפונית לראש הממשלה והעיר לו כי לא מדובר בשטחים כבושים אלא בשטחים מוחזקים.
המסקנה היא: אל תבטחו בנדיבים, בבן-אדם שאין לו תשועה, אומר דוד מלך ישראל. ישראל בטח בה'. ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים.
