שני מקרים מזעזעים אירעו בשבוע שעבר. אדם חרדי התפרץ, בפעם השנייה, לתהלוכה תמימה על-רקע של נטיות אישיות ודקר מספר אנשים, ביניהם צעירה שמצבה, ברגע זה, אנוש. אלמונים, כנראה יהודים חובשי כיפה, הציתו בית של משפחה פלשתינית וגרמו למות תינוק ולמצב קשה עד אנוש ליתר בני המשפחה.
המעשים הנבזיים הללו מכונים "פשעי שנאה". שנאה תמיד מקורה בפחד. החרדי שדקר את אנשי "מצעד הגאווה", ירא מאוד שאנשי קהילתו יאזרו אומץ ויתחילו "לצאת מהארון" בעקבות אירועים כאלה. ברמה העקרונית, הוא צודק. אנו שומעים יותר ויותר על גברים ונשים שמעיזים להצהיר בפומבי על נטייתם המינית. בעשור השני של המאה ה-21, זה כבר לא מעשה סנסציוני, אלא דבר מקובל וראוי. מנגד, יש להעניש את הדוקר, העושה את מעשהו בפעם השנייה באופן שלא תהיה לו יותר הזדמנות נוספת. סורגי הכלא צריכים לסגור עליו עד סוף חייו.
גם האלמונים ששרפו את ביתה של המשפחה הפלשתינית, כמו קודמיהם שעשו מעשים דומים שלמזלנו לא הגיעו לחומרה כזו, גם פעלו מפחד. אדם הפועל בחשכה ובמסתור כנגד חסרי הגנה, הוא פחדן מולד. הוא לעולם לא יתייצב בגלוי כנגד יריבו. כוחו בפחדנותו!
אז האלמונים הללו פוחדים, שוב, ברמה העקרונית בצדק. הם מבינים, כי ימי חייהם בשטחי יהודה ושומרון לא יהיו לעד, ספק אם ימשכו עוד 20-10 שנים. לכן הם מנסים לחרחר מריבות ומעשי איבה בין המדינה לפלשתינים, מתוך הנחה איוולת כי מעשים אלו יביאו למלחמת גוג ומגוג בינינו לבינם שבסופה לא יהיו פלשתינים בחבלי ארץ אלו.
הדרך הנכונה לטפל בשני מקרים אלו ודומים להם, הוא להעניש ולהתעלם. להעניש כי הם פשעו. להתעלם כי מטרתם האמיתית היא קבלת פרסום גדול ככל האפשר בתקשורת הכתובה, המשודרת והמצולמת, דבר שהוכח כי מוסיף להם אוהדים ומחדיר אומץ בפעילים. אך, כמובן, הטיפשים שבתקשורת (כולם נלחמים לראיין את שליסל או את המזוקנים הפרימיטיביים כאילו שיש להם אמירה לאומה), מחפשים את פרסומם האישית ולא את טובת הציבור ונותנים חשיפה נרחבת לבזויים אלו.
כל מי שמתעניין, באמת ובתמים, במבצעי מעשים אלו, יודע שמי שמדבר אינו עושה ומי שעושה אינו מפטפט. אז כולם "מכוונים" לארגון להב"ה. אין בי שום אהדה לארגון הזה, ההפך, אך הוא מסתפק בהפגנות ומעשי ראווה ילדותיים. הצתות בתים אינו תחום פעילותו. גם בקרב החרדים ישנם רבים היוצאים חוצץ כנגד הפתיחות בנטיות האישיות למין, אך מסתפקים בדיבורים. הדוקר שליסל אינו נמנה על קהלם. עושי מעשי הזוועה הם קבוצות קטנות, בדרך-כלל שלושה-ארבעה אנשים ובראשם "מנהיג" הזוי. הטיפול הנכון באנשים ובקבוצות אלו הוא בנידוי ובגינוי. אין טוב ממעשים בזויים מלתת סיבה טובה לשנאה שכנגד.
הינה אנו חוזים במאות ואולי אלפי מוחים כנגד האלימות, המפגינים באלימות רבה, כולל תקיפת שוטרים. הינה אנו שומעים את מנהיגת האלימות המילולית כנגד מדינת ישראל שאנשים הגונים וחכמים, ברוב איוולתם, בחרו בה כמנהיגת מפלגה, משתלחת באלימות האופיינית לה כנגד אנשים וגופים שאין להם כל נגיעה במעשי האיוולת הנוראים שבוצעו בשבוע שעבר.
ראשי מפלגות באופוזיציה שחוץ מלקרקר כתרנגולות אינם תורמים דבר למדינה אומרים, ברצינות יתרה, לראשי המדינה כיצד לפעול. אתם מבינים. התרנגולות מורות ללולן כיצד לנהל את הלול. לי אישית כל הפעילות הזו יוצרת אנטגוניזם שמפחיד אותי. אני, כתוצאה מכך ובניגוד להשקפת עולמי, פחות מחמיר במעשים הנוראיים. כנראה לא רק אני, אלא רבים אחרים גם כן. לכן פשעם של "החוגגים על הדם", אינו כה רחוק מאירועי השבוע הקודם. אני קורא שוב ושוב: אל תתנו חשיפה לציבורים הללו. זו הדרך הנכונה לצמצם את נזקם לציבור ולמדינה.
