האם הרב כהנא היה כהניסט? האם קיים היום כהניזם שאיננו תואם את שיטת הרב כהנא? האם שיטת הרב כהנא מקובלת להלכה? דור הגבעות מסתמך, לכאורה, על שיטת הקדוש הרב מאיר כהנא זצ"ל זיע"א. חשוב מאוד להבהיר היטב את שיטתו, ולאחר מכן לדון בה. זהו צו השעה.
הרב כהנא תמיד הבדיל בין ממשלת ישראל למדינת ישראל. מדינת ישראל היא קודש, אתחלתא דגאולה, ביטוי לקידוש השם בעולם, ואומרים הלל ביום העצמאות ('אור הרעיון' עמ' שמג-שמד). ובוודאי אין לפעול להפלתה. לעומת זאת, הרב כהנא אמר וכתב כי ממשלת ישראל היא ממשלת זדון, שיש להילחם בה.
הרבנים הראשיים התנגדו לאצ"ל וללח"י, אבל כבר אז היו רבנים שתמכו בהם (כמו הרב צבי יהודה קוק והרב
אריה לוין) אלא שנאלצו לשתוק מתוך פחד מהבריטים, אבל היום רוב הציבור והרבנים מצדיקים את מעשי האצ"ל. וכך הרב כהנא הביא ראיה ממה שמשבחים היום את מעשי דוד רזיאל, שבשנת תרצ"ח הטמין פצצות בשוק הערבי שהרגו עשרות ערבים ("מעל במת הכנסת" מהד' תשע"ג עמ' יב-יג, ועמ' שמז). אבל הוא עצמו מעלה (שם) את הטענה שהיום יש ממשלה שתפקידה לעשות את הפעולות האלה.
הרב כהנא חשב ש"לא תחיה כל נשמה" שנאמר על עמי כנען נאמר גם על המכונים "פלשתינים", כיון שהם טוענים לבעלות על א"י, וגם אם ישלימו, בניהם עלולים להילחם בנו ('אור הרעיון' עמ' רנט). אבל זה לא נאמר בצורה ודאית.
הוא היה תמיד אומר לבודדים לא לפגוע בערבים, כי עלולים להיתפס, בלשונו: "יש ש"ב, ש"ג וכו'". הרב כהנא מעולם לא שלח נוער וכל שכן נערות, לסכנות ולהתנגדות אלימה, כמו בעמונה או בבית אל. הוא התנגד לכך. לגבי רבנים, הרב כהנא אומנם כתב, שיש תלמידי חכמים שהושפעו מעיוות הגלות ('אור הרעיון' עמ' שג, שלג, שפג), אבל הוא כותב שחובה לשמוע לרב גם אם נראה לך שהוא טועה, אבל צריך לנסות לשכנע אותו בטעותו (פירוש 'המכבי', דברים עמ' סט).
לגבי מנהיגי המדינה, הוא אמר שהם שותפים בטרור, בזה שאין נלחמים נגדו. אבל תמיד היה מזהיר נגד מלחמת אחים, לאור הניסיון שלנו בסוף בית שני. כשהאשימו אותו בהתקפת יהודים, היה מזכיר שהשמאל הוא היחיד שהרים נשק נגד יהודים בחמישים השנים האחרונות (הסזון ואלטלנה). הוא לא הסכים להתקיף יהודים, גם חיילים שבאו לפנות
מתנחלים - התנגד לפינוי אבל לא היכה חיילים.אלה הם עיקרי שיטת הרב כהנא. כלומר, הרב כהנא לא היה כהניסט.
נוער הגבעות אינו יכול לטעון לנאמנות לרב כהנא. נוער הגבעות אינו מוצא מענה בתורה ובהלכה. הוא סבור שדרכו זו הדרך היחידה להגן על היהודים. אין כאן תיאוריות רוחניות אלא תיאוריות ביטחוניות. בני נוער רבים בטוחים שהפעלת כוח של קומץ "גבעונים" מרתיעה את הערבים ובגלל זה שורר שקט יחסי ביש"ע. לדוגמה, טענה נפוצה: הערבים לא מעיזים להתקרב ליצהר. כלומר, הטעות היא בהכרת המציאות הביטחונית. לא איכפת להם שפעולת נקם של גבעונים תצית אש במזרח התיכון, ותגרום למלחמה, כי לדעתם, בין כה וכה הייתה פורצת מלחמה. בדרך כלל, במצבנו הנוכחי, פגיעה בערבי גורמת נזק להתיישבות ולמחנה הלאומי בכלל, כפי שרואים מהאירועים האחרונים. כדי לטעון שבכל זאת הפגיעה תוביל להשלטת התורה במדינה, או למיגור הטרור (שזה בניגוד למה שהעובדות מראות), צריך להיות בעל שיקול דעת בוגר, והכרה טובה של מכלול הגורמים בחברה הישראלית; ולדור הגבעות זה חסר, עם כל מעלותיהם.
פעולות נוער הגבעות מסכנות חיי יהודים, מונעות הרחבת ההתיישבות ביש"ע ונותנות הצדקה לעקירת יישובים. פעולותיהם גורמות להחמרת הענישה של מערכת המשפט על מעשים פעוטים. הפעולות מזיקות לבניין הארץ. כוונותיהם רצויות אבל פעולותיהם מזיקים. הם הגיעו לקו האדום והם חייבים להתפכח. הם מוציאים שם רע לרב כהנא ולרבנים, לתורה ולמצוות, לעם ישראל, למדינת ישראל, לממשלת ישראל, לצבא הגנה לישראל ולזרועות הביטחון. דור הגבעות חייב להשתנות, להתבגר, לקחת אחריות, לבחור בעין טובה, להתחבר ולבנות חיים, למצוא דרכים חוקיות למחאתו ולהגנה עצמית. בנוסף, שיטת הרב כהנא והרב גינזבורג, ותלמידיהם, ביחס לחוקי המדינה, לממשלה ולזרועותיה, הינה בלתי הלכתית.
הרב הגאון אברהם שפירא זצ"ל זיע"א, ב'תחומין' ג, מברר את מלוא התוקף ההלכתי למדינת ישראל וחוקיה, ממשלתה וצבאה, מצד תקנות הקהל. לקהל, על נציגיו, יש סמכות לתקן תקנות לשם הסדר חיי הקהילה (תוספתא ב"מ פי"א, וב"ב ח, ב ט, א. ובשו"ע חו"מ סי' ב נאמר שיש תוקף לפרנסי העיר כתוקף תקנות בית הדין הגדול), בתנאי שלא יסתרו את דיני התורה. חוק הסותר את ההלכה, אינו מחייב. במידה מסוימת על התקנות להתחשב בשינויים החברתיים, במציאות, בעיקר כשהם מעידים על שעת סכנה ושעת הדחק. כיום עדיין איננו יהודים נורמאליים, כי איננו מתרגשים, לא רק מחטא רגיל אלא אף משפיכת דמים, ומי פילל שעוון שפיכות דמים יהא אורח כה תדיר בחברתנו. כלומר, אלמלא מוראה של הממשלה המשטרה הצבא, איש את רעהו חיים בלעו.
הרב מרדכי אליהו זצ"ל זיע"א, קובע ראשית לכל, שעקרונית חוקי המדינה תקפים. דינא דמלכותא דינא, חוקי השלטון וסדריו מחייבים במה שנוגע לניהול ענייני המדינה, ובלבד שלא יהא נגד התורה. שנית, יש לחוקי המדינה תוקף של תקנות הקהל מצד קבלת הציבור, ובתנאי שהתקנות לא יסתרו דין תורה.
הגאון הרב דוב ליאור שליט"א, מלמדנו כי במדינת ישראל שהוקמה בחסדי הקב"ה, על-אף כל בעיותיה ופגמיה, יש כיום משום התגלמות מלכות ישראל. וכבר הורה זקן, מרן הרב קוק זצ"ל בספרו 'משפט כהן' סי' קמג, כי כשאין מלך בפועל, סמכויות המלך עוברות לעם על נציגיו, מכאן שיש בנציגות הנבחרת סמכות של מלכות. אומנם מלכות ישראל אינה רשאית לנהוג בשרירות. המלך אינו רשאי לעבור על שום איסור תורה. לכן, חוקי המדינה שאינם נוגדים דין תורה כלשהו, יש חיוב לקיימם מדאורייתא. לכך יש להוסיף כי דינא דמלכותא דינא נאמר - לדעת רוב הפוסקים - גם במלכות ישראל (אנציקלופדיה תלמודית כרך ז עמ' שג). מכאן סמכות הכנסת שנבחרה על-ידי העם בענייני מיסים, הפקעת רכוש, גיוס לצבא, ועוד. נוסף לכך, למדנו על סמכויות קהל לתקן הסדרים מחייבים לשם ניהול חייו, והם כבית דין הגדול לכל ישראל.
הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א, ב'תחומין' ג', דן במאבק ימית בראי ההלכה. במהלך הדיון נלקחת בחשבון הטענה העיקרית של דור הגבעות, שהחלטות המדינה, הממשלה, הצבא, באות לבטל מצוות עשה קיומית, של כיבוש וירושת ארץ ישראל, ואף מסכנות בכך את חיי היהודים בארץ ובעולם. מברר הרב אריאל, שהחיילים והשוטרים הפועלים במסגרת החלטות הציבור וממשלתו הנבחרת, עימהם יש לכאורה קטטה, סביב ההתיישבות החלוצית ביהודה ושומרון וירושלים וסביבותיה, אין זה דומה לקטטה עם אנשים חוטאים במזיד, שעליהם נאמר: "משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט". פה מדובר באנשים הבאים בשם הרוב שהחליט לבחור בממשלה הנבחרת, ולתמוך בהחלטותיה, בחוקיה, בפעולותיה על-ידי בתי המשפט, המשטרה והצבא. הקטטה עם שליחי הרוב הממלא את שליחותה בלבד אינה מוצדקת.
אמנם, כידוע, "קשר רשעים אינו מן המניין", ואם נניח שממשלת ישראל מקבלת החלטות אסורות על-פי דין תורה, אין הרוב שהחליט עליה נחשב לרוב חוקי בעיני התורה ואין מקום להתחשב בו. אך כל זאת, רק אם המצב הוא שהרוב פועל בניגוד לדין התורה באופן מוחלט, אך אם יש מקום לומר שהרוב יכול להסתמך, ביודעין או שלא ביודעין, על פוסקים ורבנים שמתירים את ההחלטות של הממשלה הנבחרת, אין כאן קשר רשעים ויש לרוב תוקף.
אלא שלאחר שגם הרוב, וגם המיעוט שאליו משתייכים גם דור הגבעות, מבססים את טיעוניהם על שיקולים של פיקוח נפש, אלה סוברים שמדיניות ההבלגה והעמימות של ממשלת ישראל, וצבא הגנה לישראל, מונעת סכנת נפשות, ואלה סוברים שההבלגה והעמימות גורמת לסכנת נפשות, יש מקום גם למיעוט לטעון שאין עליו לקבל את מרות הרוב בדבר הנוגע, לדעתו, לנפשו, ומשום פיקוח נפש לדעתו, מותר לו ואף חובה עליו, להיאבק מאבק אלים, כנגד הבאים לסכן את חייו, ואת חיי הציבור כולו, לדעתו, וכך אכן עיקר טענת דור הגבעות, רבניו ומנהיגיו.
על-פי ההלכה כופין בני העיר, אפילו מיעוט כופין את המרובין, לעשות חומה, דלתיים ובריח לעיר ולבנות להם בית כנסת. (חושן משפט סי' קסג ס"א). כלומר, בכל הקשור בפיקוח נפש, המיעוט יכול לכפות על הרוב. המיעוט הרי חושש לסכנת נפשות וביטול מצוות לדעתו, ואין הרוב רשאי להתנגד לבניית חומה דלתיים ובריח, אדרבה הוא עצמו מצווה על כך משום "וחי בהם", "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד". אך בנידון דידן גם הרוב טוען בשם סכנת נפשות, ולכן, לדעתו, אין המיעוט כופה את הרוב. זו הדילמה האמיתית.
מסתבר, אומר הרב אריאל, שהרוב, מכיוון שהכוח איתו, רשאי לדעתו לכפות את המיעוט, והמיעוט אף על-פי שבדרך כלל חייב לבטל דעתו מפני הרוב, כאן כשלדעתו החלטת הרוב מסכנת את חייו ומבטלת את מצוותיו, אינו חייב לבטל דעתו מפני הרוב. אך גם להתנגד בכוח וליטול את החוק לידיו, אינו רשאי, כי הרוב, שהכוח עימו, יוצא מנקודת הנחה שהצדק עמו, והוא רשאי לדעתו לכפות את רצונו וחוקיו, על המיעוט, וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק שופטים ושוטרים תיתן לך, השוטרים אלו הרודים את העם ברצועה ובמקל. נמצא אפוא שהמיעוט לא חייב לבצע בעצמו את החלטת הרוב, המסכנת את חייו, ומבטלת מצוות, אך גם אינו רשאי להתנגד לה בכוח, אלא להתנגד באופן פסיבי בלבד, ואסור בתכלית האיסור ליטול את החוק לידיים, וליצור אנרכיה, שהיא הסכנה הקיומית הגדולה ביותר, למדינה, להתיישבות, לחברה, לביטחון.
לגבי היחס לציבור הערבי, ביהודה ושומרון, בירושלים וסביבותיה, ובכל רחבי הארץ, כבר בירר הרב הגדול אלישע אבינר שליט"א, ב'תחומין' ח, כי שאלת יחסנו אליהם תלויה בהגדרה ההלכתית של המצב, אם אנו במצב מלחמה אתם, כולם או בחלקם. עם אלה שאינם במלחמה עימנו, לרוב הדעות, הערבים בני דת האיסלאם, הם בני נח שאנו חיים עימהם ב"דרכי שלום". הם חייבים לקבל שלטון ישראל, בהשלמה מלאה עם הריבונות הישראלית על כל חבלי ארץ ישראל. הם חייבים להשתתף במעמסת המיסוי במדינה. הם חייבים להתגייס לשירות המדינה, הן בתחום הביטחון והן בתחום הכלכלה והחברה. הם אינם יכולים לבחור ולהיבחר למערכת השלטון וההנהגה הציבורית והביטחונית. הם יכולים לבחור ולהיבחר לתפקידים עירוניים באזורים מאוכלסים על-ידי בני נח.
כעת, מה יחסנו אל הערבים ובני נח שנלחמים נגד המדינה היהודית והעם היהודי? אין מקומם עימנו. הדרך להיפרד מהם תלויה בשלושה מושגים ומשמעותם לימינו: "ידינו תקיפה". "דרכי שלום", וכן "איבה". סירובם של ערבים יחידים או קבוצות להודות בריבונות הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל, על פני עמים או קבוצות אחרות, הרי הוא בבחינת "מלחמה". כל מדינה מודרנית אינה מחלקת ללא הגבלה, אשרות כניסה לזרים, ואינה מעניקה תעודת אזרח או זכויות אזרח לכל מאן דבעי, מתוך רצון לשמור על זהותה ובטחונה. מה שמקובל אצל כל עם ולשון, הוא עבורנו בגדר ציווי אלוהי, לשמירה על קדושת עם ישראל וארץ ישראל.
