חלון נפתח לאפלה

ובכן אמרתי כי דומה שוויתרה על התקווה, אך איני יכול להישבע על כך. כי מי שאינו מחפש יהב כלשהו מדוע ולמה הוא משמיע את זעקתו. אם לא ניצָמֵד לאפשרות שזו זעקה של כאב, הרי ברור לנו שכל זעקה קוראת למציל, לגואל, מלבד שזו יכולה להיות זעקה של כעס ותסכול עמוק שמחפשים מוצא, ואם נעמיק הרי שגם זה כאב. העובדה ששומעים אותך, במקרה זה קוראים אותך, יש בה משום גאולה חלקית. יש בה יציאה מעצמך החוצה, אל אפשרות של אור. וכך זה מתחיל: אֲנִי פּוֹתַחַת אֵת סֵפֶר הַדְּמָעוֹת לְסַפֵּר עַל הַצִּמְצוּם וְעַל הַפַּחַד שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה כָּל הֶעָתִיד לְהִשְׁתַּנוֹת וְיָקִיץ הַקֵּץ עַל כָּל הָאָמוּר לְהִסְתַּיֵּם אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בְּפָעוֹטוֹת הַגּוֹלְשִׁים בְּמַגְלֵשׁוֹת גַּן יַלְדוּתִי גַּם אֲנִי גָּלַשְׁתִּי שָׁם פַּעַם עַתָּה אֲנִי גּוֹלֶשֶׁת כָּאן. (עמ' 9) היכן זה כאן? הכוונה לעולם הזה, שלמטה? זמן אדמה? לזמן הזה, כנגד הזמנים הרעים שהיו? ואילו עכשיו זמנים טובים באו עליה? ספק שכך. אין בספר אופטימיות מספיקה כדי לחשוב כך. יש צמצום הנפש המצטמקת בחרדתה, ויש רעדו הגדול של הלב, שהוליד ספר של דמעות. נוצרת אווירה של כובד, נוצרת מוכנות לספוג שירה קשה למן השורה הראשונה, גם כשבהמשך תכתוב על סוג של אהבה, אבל כזו שמביאה עמה ייסורים. בהמשך היא אף תביע נכונות שיסתיים הכול, דהיינו שייכחד הכול, ובלבד שהתוהו הזה השולט בעולמם של בני האדם ומייסר אותם יבוא אל קיצו. אֲבָרַי הַדּוֹמְמִים הַפְּזוּרִים לְכָל עֵבֶר מֻטָּלִים בָּחָצֵר הַיְּשֵׁנָה עֵינַי הָעֲיֵפוֹת מַבִּיטוֹת בְּמַחֲזֶה כְּבוֹחֲנוֹת אִשָּׁה זָרָה אַט אַט נֶאֱסֶפֶת אַט אַט מִתְרַחֶקֶת אַט אַט אוֹסֶפֶת שְׁבָרַי וְנוֹטֶלֶת אֶת שִׂמְלַת מַעֲרֻמַּי. (עמ' 23) בחלומותיה הרעים נראה כאילו חיות טרף אכזריות עשו את שעשו לגופה. הגוף מבותר ומושלך, דימוי קשה ומזעזע, אך היא מוצאת כוח לכתוב כך. היא רואה עצמה מן הצד, כאילו יצאה מתוך עצמה, כמו אותם בני אדם המספרים שבשעת מותם ראו את עצמם צופים בגופם החסר רוח חיים - עד אשר היא מוצאת את ערות נפשה, מנסה להתפקח ונאספת אל ההכרה, אבל הנה אז הכול מדומה. אולי דואה נפשה מחלום רע אל חלום שאינו טוב באמת, ואולי עדיין היא שוהה בחלקו האחר של אותו חלום נורא, שם היא לובשת שמלה של עירום שאינה יכולה באמת לעטוף אותה. שמלה שמכסה ולא מכסה. לבוש שהוא מרמה ואשליה. הכסות השקופה וחסרת ההסתרה של חרדותיה. יש בספר זעקה. ואומר כאן, כי לצד הרוב המוחלט של השירים מופיע התרגום האנגלי, מה שמחזק את דעתי ומעודד את תחושותיי, שבתת הכרתה היא מחפשת גאולה. איש אינו יוצא מביתו בתקווה שאיש לא יראה אותו. איש אינו רוצה להתאיין. אדרבה - במקרה שלפנינו מתאווה התקווה כשלעצמה לפגוש אפילו בבני אדם ששפתם זרה. ליצור קשר נוסף, שפה נוספת, מרחב נוסף. הדילמה גדולה למדי והשאלה ידועה ונושנה: להיות או לחדול. אלא מאי, נראה שלהיות פירושו להוסיף ולהיטרף בעולם הזה. גם כשהוא טוב, גם כשיש בו עונג אבל מייסר, גם כשיש בו רגשות אבל כואבים, גם כשיש בו חלומות אבל מסויטים. בַּאַהֲבָתְךָ בֵּרַכְתָּ אוֹתִי בִּבְדִידוּת עוֹלָם הַטָּהֹרָה מִבִּכְיוֹ שֶׁל עוֹלַל נְשִׁיקוֹתֶיךָ צָבְעוּ אֶת הַפְּרָחִים בַעֲרֻגָּתִי בִּגְוָנֵי אֵשׁ בּוֹעֶרֶת הַנִרְעֶדֶת מֵעֶרְגָתִי מֶתֶק פְּרִי דַּרְכֵּנוּ הָעֲקָרָה מִתְהַלֵּךְ בְּדָם גּוּפִי (33) אני נאחז באפשרות שחלק ניכר מהשירים אינו אלא משל. כי דומה שאין אהבה זו אלא אהבתו של הבורא, המחבק חיבוק של דב, שהבדיל את נבחריו מאחרים, שעשה את אהוביו מבודדים בעולם. ואם השורות הן אכן אישיות, הרי שכך נהג בה הגבר שאהב אותה, אסר אותה לעצמו, שם עליה בורקה ורעלה שכיסו אותה. כיסו חברתית ונפשית, מבודד אותה שתהא רק שלו, שפוטה שלו, כנועה לו, בעלת קיום אחד, למענו, בסוג של שבי וכליאה שהוא בורא לה ומלבדו אינה אלא צל של אישה. ואז, בשיר אחר, ולא חשוב מיקומו בסדר השירים בספר, היא ממשיכה למעשה את השיר שהבאתי למעלה, ומתוך כניעה מוחלטת שבנואשות היא מבקשת על חייה, על שפיותה, על מעט אור וצבע שהיא מתאווה לחוות. לדעת כי אינה חלל ריק. לדעת שהיא אכן קיימת. שהיא מצויה במקום הזה וכי היא נראית ויש לה צורה. אָהוּב, לַמֵּד אוֹתִי אֶת הִלְכוֹת מֵי הַיָּמִים כְּגוֹזָלֵי בַּרְבּוּרִים שְׁתוּיֵי עֹנֶג עֲטוּפָה בַּעֲטִיפַת הָעוֹלָם אֶכְרַע עַל בִּרְכַי לְפָנֶיךָ. (עמ' 13) "אהוב" היא מכנה אותו במשך מחזור שלם של שירים שהיא מייחדת לו. אבל בתחושה של סתירה גדולה היא מבקשת זאת מתוך ההתייסרות שלה. מתוך ההסגר הנפשי ואולי גם הפיזי בו היא מצויה. היא מעידה על עצמה כמי שנעשתה כלי ריק, מנותקת וחלולה בשל ההסגר שנכפה עליה. היא כותבת ל"אהובה" ומבקשת את החיים. היא מפצירה באהוב המייסר הזה לרומם אותה, והיא מבטיחה בתמורה להיות אסירת תודה. אכרע על ברכיי, כך היא אומרת לו בהכנעה מלאה. בתחנונים. רק הוצא אותי מתוך האפלה שנסגרתי בה והנח לי לפקוח את עיניי, כי כבר איני יודעת דבר. אכן סתירה בשירי הספר, בנפש הכותבת. דוסיננס עמוק שחי ובועט בה ובקורא. כשם שיש סתירה בחיי הדמות שמצטיירת באלה הדפים, סתירה של מי שזועקת נגד חייה ובוחלת בעודה כמֵהָה להם. והלא גם זו שמבקשת למות אינה רוצה באמת למות, אינה רוצה להיכחד. אֵינִי זוֹכֶרֶת דִּבּוּר רַק גַּעְגּוּעַ רַק אָבְדָן תּוֹדָעָה אֵין מָקוֹם אֵין אַיִן אֵין יֵשׁ אֲנִי וְאָקוּם כְּלִי קִבּוּל הַמְּפַלֵּל לְהִתְמַלֵּא וְנוֹתָר רֵיק. (עמ' 62) באתי אל הרשימה הזאת מתוך תחושה קשה שמותירים השירים עם קריאתם. כמו איזו הבנה שהייתה מושתקת קודם ועכשיו התעוררה שוב, כי יש אנשים הסובלים בגופם, ויש אנשים שמעונים בנפשם, ויש שכותבים את כאבם ואת התייסרותם בכישרון לא מבוטל כלל וביכולת הבעה לירית מבורכת. אין ספק בכישרון שהדברים הובעו בו. הבעה שלעתים מעוררת תחושה שהדברים מהדהדים ברמות מיסטיות, שהמשוררת מפליגה אליהן בחלק מן השירים, ובשל כך הם נעשים לא פעם אניגמטיים וכפולי משמעות. גם כאשר היא חולמת לשוב ולרחף על המים, גם כאשר היא מקווה לשוטט בחייה או ברוחה על החוף ולהביט בגלים שבאים ולוטפים ושוטפים את רגליה. עוֹד אֶתְהַלֵּךְ עַל חוֹף יָם בִּשְׁעַת עֲרָבִים עוֹד אַבִּיט בִּסְעָרַת הַגַּלִּים וְאֶשְׁכַּח אֶת רוּחִי הֲרָעָה הַשּׁוֹרָה עָלַי הַיּוֹם חִיּוּךְ רָחָב נִפְרַשׂ עַל שִׂפְתוֹתַי כִּבְשָׁעָה שֶׁל עֵת חֵפֶץ זוֹ דַּרְכִּי לָתֵת לָעוֹלָם אֶת שֶׁהִמְעִיט לָתֵת. (עמ' 42) הכאב האצור מובא כאן בגלוי, ביכולת כתיבה זועקת. אלא שאפשר למצוא בין המילים ובין הפירושים, כמו בשיר שהבאתי למעלה, גם תקווה שכאילו נבוכה ומסתירה את עצמה. אבל היא מצויה ורוחשת, במודע או שלא, ויש לקוות שתגבר על המצוקה והמועקה שמביעה אמוץ-לוי בשירתה.