כשהיינו ילדים היינו מחכים לשנה טובה... ל"שנה טובות"... ולא הרגשנו שיש כאן בעיה עם העברית... העולם היה פשוט ותמים. היו ילדים שאמרו שהם רצים להכין משלוח איגרות ברכה, ובקיצור... לשַׁנטֵב!
דוכני איגרות הברכה שובים את העין שוב, וקשה להאמין - אבל הנה שוב, זרי הפרחים המרהיבים, המלאכים פורשים כנפיים, זוג אוהבים וחץ ליד לב אדום... האם העולם חוזר לעידן התמים?
המנהג לשלוח כרטיסי ברכה בראש השנה קיים כבר למעלה ממאה שנה, ויש הרגשה שחוזרים לימים ההם. שוב צצים דוכנים צבעוניים, ועוברי אורח מבקשים לבחור "שנה טובה" נוצצת, שיש בה שורות בזהב, ופרחים באדום, ויונה לבנה ועלה זית בפיה...
נכון, שולחים היום פחות... אבל כולם יודעים, שאיגרת ברכה יפה עדיפה פי כמה על אי-מייל שטחי באינטרנט או על שיחה סתמית בטלפון. אפשר גם להוסיף לכל שנה טובה כמה מלים אישיות... אין תחליף למכתב האישי, לאיגרת הברכה המבטיחה הגשמת משאלות כמוסות.
בשנות החמישים והששים רווחו בכל בית אותן שנות טובות - ושילבנו כאן בעמוד צרור של איגרות ברכה ישנות. נכון, זה לא נראה כמו הברכות הדיגיטליות החדשניות וההיי-טייקיות... אבל בעצם מי רוצה שנה טובה בטעם של צג מחשב וגרפיקה של "פוטו שופ"?
מה פלא, ש'דואר ישראל' בחר לשווק כרטיסי ברכה, שייתנו שוב את הטעם הישן, ואכן דואר ישראל השיב למחזור החיים את כרטיסי הברכה בסגנון "רטרו"...עם אותם פרחים ויונים ורימונים... ונצנצים... וילדים באווירה של כפר...
אכן בילדותנו היו לנו ימים כאלה, רגעים לחלום חלומות נוצצים. אלה היו ימים אחרים, ימים של זהב. גם הילדים היו שונים. בשכונת הילדות שלנו בבתי סיידוף בירושלים ידענו לבנות קורקינט בכוחות עצמנו, לסחוב את הבלוקים של הקרח כי המקרר היה פשוט, הכול היה פשוט ומלא חיים. ידענו כולנו, שזה עולם שבו מסתפקים במועט ומקדשים את הפשטות. בוודאי לא היינו מכורים למשחקי ריאליטי ולצפייה בתוכניות הבל.
יפה לשוב ולהביט בכל ה"שנה טובות" הישנות, לחוש שוב את הריח של אותם ימים יפים, ולומר שוב, נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם... חיים מלאי תוכן ומשמעות. גם אם היה בהם גוון של בריחה מן המציאות, הכול היה ספוג תמימות וערכים.
סודות מן המסורת ומן ההיסטוריה יש מוזאונים, שמציגים מדי פעם תערוכות של כרטיסי ברכה ברוח הימים ההם. כך תמצאו תערוכה כזאת במוזאון חצר היישוב הישן בעיר העתיקה.
במוזאון חצר היישוב בעיר העתיקה נוהגים להעלות תערוכות מיוחדות במינן, תערוכות שמעלות לאוויר ריחות ישנים, סודות של ההיסטוריה, תולדות היישוב הישן בירושלים, סיפורים על ראשית הציונות.
אחת התערוכות היפות של המוזאון - היא תערוכת ה'שנה טובות', תערוכה שהביאה לפני הציבור פכים קטנים מחיי היישוב, משהו שמעבר לאותן איגרות ברכה שובות לב.
לדברי אורה פיקל צברי, אוצרת התערוכה ומנהלת המוזאון, יש במנהג של משלוח האיגרות שורשים עמוקים: מנהג משלוח אגרות ברכה לקראת השנה החדשה החל כנראה בקהילות אשכנז דוברות הגרמנית במאה ה-14. במאה ה-19 החל המנהג להתפשט לקהילות מזרח אירופה, ולקהילות הספרדיות באירופה ובמזרח.
אנו חוזים באיגרות ומגלים עולם תרבותי קסום, זה העולם שלנו, זו התרבות שלנו. כרטיס ברכה מיוחד הוא זה שיש בו שילוב של סיפורים מן המסורת היהודית: הנה עקידת יצחק על-רקע הרי ירושלים והר-הבית, המוזכרת בחלק מעיטורי אגרות הברכה. איגרת השנה טובה יוצרת את הזהות המלאה בין מקום העקידה (הר המוריה) לבין ירושלים, המקום ממנו נשלחה אגרת הברכה. מעשה העקדה קשור לראש השנה הן בשל מרכזיותו בתפילות החג - והן בשל השופר העשוי מקרן איל.
שנה טובה - ביטוי לדור שחלף אתה מביט באיגרות הישנות האלה, ואומר לעצמך - זה רק דור שחלף, והכל כל כך שונה... באיגרות הישנות אפשר לגלות אוצר של מסורות, הלכי רוח, מחשבות וערכים נושנים, אולי נאיביים יותר. כרטיסי הברכה לשנה החדשה היו דרך לבטא הלכי מחשבה, מיתוסים, דיוקן של החברה הישראלית.
על מה חלמנו וחשבנו באותם ימים? המציאות של אז השתקפה באיורים על ה"שנות טובות": ספינות מעפילים הרואיות, טנקים יורים בתש"ח כשלצדם התקווה ל"שנת שלום", משפחה שלווה ישובה סביב שולחן פורמייקה אופנתי מאותם ימים ולצד התמונה כתובה המשאלה ל"שנת שגשוג". כמובן יש גם אגרות ועליהן פסוקים, ספרי תורה: "לשנה טובה תיכתבו", "תחל שנה וברכותיה" ועוד ועוד.
משפחות הצטלמו וביקשו מהצלם להפיק להן איגרת ברכה ברוח אותם ימים, ואתה רואה את אב המשפחה עטור זקן אצילי, ואת המילים המסורתיות, והכל בשחור לבן... ואיש לא שאל אז, למה לא הוספתם קצת צבע. המילים היו חשובות מכל. ממבט של היום, לפעמים אנו נראים כאילו צללנו במנהרת הזמן לעולם אחר, מה מכל זה נשאר תקף עד היום?
אילו היינו מחנכים את הילדים שלנו על הרוח הזאת, על הצבעים הפשוטים האלה, אולי היינו נראים אחרת? הגיע הזמן לשוב לימי התום, למען עצמו, למען ילדינו: פחות פרסומות צעקניות, פחות תוכניות ריאליטי שחוצות כל קוד וכל קו אדום... יש איזה רוגע ויש שלווה בתמונות הנשקפות מאיגרות הברכה הישנות והטובות: כמה יפה לראות באיגרות את מחזור השנה היהודי, את ערכי המשפחה, המסגרת המאחדת, הקשר לערכים, למסורת... לרגע אתה שואל את עצמך: האם באמת היינו כל כך תמימים? מה נותר מאז? האם נשארו תקוות שניתן להאמין בהן?
משמח לראות שיש היום ניסיון להחיות אותו מנהג ישן, אותם כרטיסי ברכה מלאי פרחים ואהבה ונצנצים...
המנהג לשלוח "שנות טובות" הלך ודעך עם השנים, אבל האמונות והאידיאלים עוד ימשיכו להפעים אותנו. אולי עוד נשוב להיות תמימים וחולמים כפי שהיינו פעם. שנה טובה.