ביום רביעי בבוקר אחרי ששחררו אותי מוולפסון (תקרית קטנה עם פליטים), כי אבא שלי הביא לי סוף-סוף נעליים מהבית שלי, קיבלתי מבית החולים יומיים חופש שזה מאוד התאים לי. כי עוד מעט החגים, ובעיקר ראש השנה שמגיע, ואת התלושים של המתנה מהעבודה במילא אני לוקח אחרי כולם, כדי שלא יחשבו שאני נורא להוט לקחת מתנות מהעבודה, אפילו שאם יש מישהו מהעבודה שמגיע לו זה אני, ובטח שלא התמי המטומטמת הזאת מהביטחון (מהמגזר של מה שפעם היה בסדר לצחוק על הבלונדיניות, אבל היום זה כבר אסור, כי היא גם מהמגזר של הבחורות), שכל מה שהיא יודעת זה לעשות פרצופים ולצלם את עצמה בפלאפון בשביל החברות המפגרות שלה.
טוב, אז כשיצאתי החוצה נורא נבהלתי בהתחלה, כי ראיתי שכל השמיים בצבע כתום, והדבר הראשון שחשבתי עליו זה שהייתה בסביבה מלחמה גרעינית, והכתום זה חלק מהנשורת הגרעינית, ואולי מחר יצמח לי זנב, או אולי עוד יד או משהו מפחיד כזה. אבל אז הנהג מונית הסביר לי שזה אובך, אז קצת נרגעתי.
אז קודם כל עברתי בבנק להוציא קצת כסף מזומן, כי הארנק שלי לא היה איתי וגם כל כרטיסי האשראי שהיו בו הייתי צריך לבטל (תקרית הפליטים כאמור). אז לקחתי 2000
שקל, כי מי יודע אלו הוצאות יהיו לי, והנהג מונית חיכה לי בחוץ והוא היה מהמגזר של הנהגי מונית וצפר לי כמו משוגע, וגם כי רציתי שהפקידה הנחמדה עם הפנים המקומטות לא תחשוב שאני קמצן, וגם כי אם באמת הייתה מלחמה גרעינית (הנהג מונית לא נראה לי אמין), כדאי שיהיה לי כסף, כי מי יודע מה יכול לקרות.
אחרי זה דבר ראשון צלעתי מהר (לא כל כך, כי הצלעות עוד כאבו לי קצת וגם הרגל השמאלית - תקרית הפליטים) ל"סופר פארם" שליד הבית, כי היו לי המון מרשמים מבית החולים, ואני תמיד ממלא אחרי הוראות הרופא. וגם אבא שלי התעקש עם הרופאים, כי לא כל יום מקבלים ככה מרשמים בחינם. טוב, אז עמדתי בתור בבית המרקחת של המקום, כי היום מוציאים מספרים וגם עומדים קצת רחוק כדי לכבד את הפרטיות של הבן אדם, כי לא כולם צריכים לדעת אם יש לו כינים או כאלה יותר גרועים בחלק התחתון של הגוף (כמו מהסרט "אסקימו לימון").
עכשיו, לא שאני רוצה להתלונן, אבל עמד שם בעמדה אחד שהוא רוקח (שזה מגזר של אחד שכמעט ונהיה רופא אבל לא הצליח לו), בחור נחמד מאוד מהמגזר של הבני דודים, ששמתי לב שהם עכשיו תמיד נמצאים בעמדות של הרוקחים. ואחרי שהוא הסתכל על המרשמים, הוא שאל אותי בשקט, "אתה אולי צריך עזרה?"
"למה"?
"כי אתה קצת צולע, ויש כאן מספיק תרופות בשביל ארבע אנשים. גם כדורים, גם תחבושות וגם סירופ".
"לא, זה כי אני רגיש מאוד לכאב", הסברתי לו, כי לא היה נעים לי לספר לו שחצי מהמרשמים זה אלה שאבא שלי רוצה שיהיה לו בבית תרופות ליתר ביטחון (חינם).
"טוב סליחה, רק שאצלנו ביפו יש גם כל מיני תרופות שיש מהם יותר מדי, ואם תרצה פעם תבוא אלי אחרי העבודה ליפו וניגש יחד לאבו עיזה שהוא מומחה גדול לרפואה ויכול לשים עליך את היד בכל מיני מקומות שיעזרו לך מאוד עם הצליעה הזאת. רק תזכור להביא איזה בקבוק וויסקי ומאתיים שקל".
לא כל כך הבנתי מה הוא מתכוון, אבל ברור שהכוונה שלו הייתה טובה, למרות שאני לא כל כך אוהב להסתובב בלילה ביפו. וביום יש מקומות שאנשים שם לא נחמדים כל כך לאנשים מהמגזר שלי, ואפילו משתמשים במילים מאוד לא יפות (מהשפה של הבני דודים) כשבחורה עוברת ברחוב, אז רק אמרתי בנימוס "תודה".
"834 שקל בבקשה", הוא סיכם.
טוב לא יכולתי להתנגד (זה כמעט חינם, כי אחרת זה היה עולה לי הרבה יותר), אפילו שזה קיצץ לי את המזומנים מאוד. אבל מחירים זה מחירים. רק כשלקחתי את העודף, ביקשתי חלק בשקלים כי אני תמיד שם (אני כזה מהבית) לכל קופה של תרומה משהו, חוץ מלקופות של הדתיים. כי כולם יודעים מה הם עושים עם הכסף של כולם, ויואב תמיד אומר לי שהם רק גונבים את כל הכסף כדי להקים ישיבות והתנחלויות וכדי לרמות את מס הכנסה ואת הביטוח הלאומי, והם גם עושים ילדים כמו ארנבות (שזה עונש לשוני של יואב לרב ההוא שאמר שאנחנו השפנים), כדי לקחת עוד כסף מהמיסים שלי ושל כל החברים שלי כדי לגדל ילדים גזעניים שלא ילכו לצבא וישנאו את הערבים כאן בארץ, שאם להודות על האמת, הם המגזר של הכי מקופחים שיש לנו, כי כולם יודעים שאת הבתים הלא חוקיים והווילות שהם בונים זה רק בגלל שאיש לא עוזר להם.
אז חזרתי הביתה, וכשעצרתי רגע במכולת לקחת שישיה של מים,
משה שקל-לשקל שאל אותי מה קרה, ולא היה נעים לי לספר לו הכל (גם כי לא זכרתי הכל). אז רק סיפרתי לו שהלכתי להפגנה בשביל הפליטים, וכמה מכוערים מהמגזר של האלימים והעצבניים לא הבינו אותי, וככה זה נגמר.
"אתה רואה", אמר לי משה שקל-לשקל וגירד כמו תמיד עם הכף של הזיתים את החזה השעיר שלו, "ככה זה תמיד. הנה אתמול שלחתי את יקי להביא מים מינרליים לאדון פינקלשטיין הזקן עם הפליט הפיליפיני שלו".
"ומה קרה?"
"לא קרה כלום. הפיליפיני קטן ונמוך, ויקי תמיד מוכן לכל דבר, ולא תאמין כמה חזק הוא יודע לבעוט עם הרגל הקצרה שלו".
טוב, אני לא יכול להגיד שהבנתי למה הוא התכוון, אבל לא נשארתי שם הרבה, כי יקי התחיל להסתכל עלי, והרגשתי לא נעים שגם הוא צולע וגם אני צולע, אז לא ביקשתי משלוח של מים במיוחד, אלא סחבתי אותם בעצמי את כל הדרך עד לבית. ותאמינו לי שזה לא היה לי קל כל כך, כי מילא יקי שהוא אומנם צולע אבל מאומן לזה, אבל אני לא כל כך בכושר כמוהו, ואני גם לא עובד כפיים (כמו שאומרים) כמוהו. אז נורא הזעתי והלכתי מיד להתקלח, אפילו שהיה קשה לי בגלל הרגל וגם בגלל הכאבים בצד. אבל בסוף הצלחתי, ורק הלכתי לבדוק אם יש לי מלאי מזון בבית למקרה שאולי הייתה מלחמה, ושמחתי שנשארה לי עוד המסכת אב"כ מהעניין הזה של העכברושים שלא הגיעו מהמנהרות של הרכבת התחתית, וגם הסכין הגדולה והגרזן הקטן למקרה שכולם מחר בבוקר יקומו זומבים, ואני אצטרך להגן על עצמי.
ועכשיו אני רואה את החדשות של ערוץ 2 ובאמת כואב לי הלב על כל הפליטים. אבל לפחות אני יודע שלא הייתה מלחמה גרעינית בסביבה.
