אחרי העבודה נסעתי לעשות קצת קניות לחג, כי ראש השנה זה חג חשוב, ומאז שאני ילד קטן אבא שלי הכיר לי את חגי ישראל, שלמען האמת אני די אוהב אותם, למרות שאני כחילוני מתקדם לא באמת שם עליהם. כי למי אכפת החגים של הדתיים הפרימיטיביים האלה שרק מתפללים כל היום עד שכולם מתים מרעב לפני שמותר להם לאכול משהו. אז בגלל שהמשפחה שלי היא קצת קטנה (מהמגזר של המשפחות שהם לא מרובות ילדים), אז אנחנו מתכנסים ביחד בערב ואומרים "חג שמח" ו"שנה טובה" כמה פעמים וניגשים לאכול בסגנון "אכול ככל יכולתך" (אבל עם נימוסים), כי הדודה שלי שבאה במיוחד מטבריה היא קצת קמצנית באוכל, ומי שלא לוקח לעצמו אוכל נשאר רעב. ותמיד אחרי הארוחה מישהו נעלב (אבא שלי) כי לא נשארו לו מספיק קציצות של דג שבמגזר שלנו קוראים לזה "גפילטע", ואח שלו גמר לו את הראש של הדג, וגם הבעל של הדודה שלי מתחיל לדבר על פוליטיקה והוא (מה לעשות) ימיני, וככה תמיד הם רבים ואני משתדל שלא ליפול לפה שלהם (כי אני לא כל כך אוהב לריב עם דוד שלי שהוא לא אינטליגנטי בעליל) ואני כמעט תמיד מצליח, עד שהדודה שלי שנעלבת מזה שלא אמרו לה מספיק פעמים דברים טובים והתפעלויות על האוכל (היא מהמגזר של הפולניות), מתחילה לדבר על הימים שהיא זוכרת אותי בתור ילד קטן, וכולם מפסיקים לריב ורק מעלים על חשבוני זכרונות, ודודה שלי שעכשיו היא מרוצה צובטת לי בלחי עד שנהייה לי אדום, ושואלת אותי מתי אני כבר אתחתן, ורק בגלל שאני כבר מבוגר (וסבלני), אני כמעט לא נעלב.
אז החלטתי שהשנה גם אני אכין משהו לאכול כדי שיישאר גם לי, ואפילו התקשרתי (בלי שאבא שלי יידע, כי הוא מהמגזר של המבוגרים שנעלבים בכל הזדמנות) לדודה שלי ושאלתי אותה מה המצרכים שצריך כדי להאכיל את כולם. ובכל מקרה עכשיו יוצא שהחגים הם הרבה ימים ברצף, ואם לא אצליח להביא מספיק אוכל, אז לא יהיה לי לכל הימים של החג, ואני שונא לאכול תירס מקופסה וטונה מקופסה (זה מה שנשאר לי משנה שעברה כש
משה שקל-לשקל שכנע אותי שחשוב מאוד שיהיה בבית מחסן של שימורים, כי מי יודע מתי תהיה עוד פעם מלחמה, ואז לא יהיה אוכל במכולות כי כולם יהיו במילואים ובמקלטים), וגם הפיצות המוכנות שיש במקפיא הם לא ממש משהו.
אז ניסיתי לעצור ליד המכולת, אבל היו שם כל כך הרבה אנשים שהבנתי שעד שיגיע תורי, כבר לא יישאר שום דבר, ומשה שקל-לשקל יהיה כבר עייף ועצבני, ואני שונא לדבר אתו כשהוא עצבני, כי נהיה לו פה מאוד לא נעים (שמקלל בלי הפסקה וגם יורק לצדדים וקדימה, שצריך מטריה כדי לא להירטב) שלא מתאים לי, ובכל מקרה אין לו דגים לחג. אז הלכתי לסוּפֶּר הגדול ששם אומנם אין יחס אישי ואי-אפשר לקחת שוקו ולרשום, אבל תמיד יש שם המון מצרכים. ויש להם גם מחלקה מיוחדת לכל מיני בשרים וגם לדגים מסוג קרפיון שזה דג מיוחד של העדה שלנו וממנו עושים את הקציצות האלו של הדגים שקוראים להם "גפילטע", ותמיד בחגים כשהייתי ילד היו ממלאים בסופר את האמבטיה הגדולה שהמוכר שקראו לו "הדייג", כי הוא נראה קצת כמו הקרפיונים, היה מוציא אותם מהאמבטיה עם רשת ומרביץ להם על הראש עם נבוט כזה כמה פעמים ושם אותם בשקיות חומות, ואני הייתי בוכה.
טוב, זה לא שלא ניסיתי להיות סבלני, אבל כבר כשנכנסתי ראיתי שיש שם המון אנשים (וחלק מהם מאוד לא מחונכים ולא בעלי סבלנות כמוני). אז מצאתי את עצמי בתור לדגים בין איזה חמישים נשים מבוגרות שכבר היו להם עגלות מלאות בכל מיני דברים לחג, והן כל הזמן דחפו אותי וצעקו על האיש שהחליף את הדייג של פעם, ככה שאיש לא הבין מה אף אחד אחר רוצה, ואני נורא סבלתי מהרעש ומכל הנשים האלו שכל הזמן נגעו בי בחוסר התחשבות, כי אני מהמגזר של אלה שלא אוהבים שמישהו יחדור לפרטיות שלו. וגם קצת פחדתי שהם יחשבו שאני מנסה לגעת בהן לא יפה ויקראו למשטרה, כי יואב אומר לי תמיד שדברים כאלה כבר קרו בהיסטוריה, ואני אישית הייתי עֵד לפעם אחת כשיואב לקח אותי להפגנה של הבחורות מהמין שאוהבות רק בחורות, והוא נגע במקום שלא יפה לגעת בלי הזמנה אצל בחורה, והיא צרחה עליו "סוטה", ושוטר אחד שהיה שם התקרב אליו והזהיר אותו. אבל אני יודע שהוא נגע בה רק בטעות.
טוב, אז כמעט החלטתי שאני חוזר למכולת של משה שקל-לשקל (אני לא מהמגזר של הנדחפים), אבל פתאום מצאתי את עצמי מול המוכר שצעק עלי, "מה אתה רוצה".
אז קיבלתי קצת אומץ ואמרתי לו, "קרפיונים".
"כמה?"
"כמה מה?"
"כמה קילו?"
"לא יודע, לשבעה אנשים".
"חי או קפוא"?
"מה שמתאים".
אז הוא נתן לי בשקית 4 דגים כאלה אפורים, ואני מיהרתי לברוח משם. אבל כשיצאתי החוצה, היו כל מיני אנשים עם שלטים שצרחו עלי ועל אחרים שאנחנו רוצחים ומתעללים בבעלי חיים ועוד כל מיני כאלה דברים, בגלל שהם לא רוצים לאכול שום דבר חוץ מירקות ופירות.
טוב, האמת היא שהרגשתי קצת לא נעים, גם בגלל שהם חשבו בטעות שאני כזה רוצח, וגם בגלל שהם חשבו שאני שייך למגזר של כל האנשים האחרים שיצאו מהסוּפֶּר, וגם בגלל שהם קצת צודקים. אז לא ידעתי מה לעשות, ורק מיהרתי הביתה עם הדגים ומילאתי במהירות את האמבטיה שלי במים ושחררתי את הדגים בתוך המים כדי שייחיו ולא ימותו ואני לא אחשב לרוצח.
טוב, אז אחרי זה כבר לא הייתה לי בררה ויצאתי מהר ל"שאול ובניו" שהם המומחים הכי גדולים בארץ לגידול דגים, ואחרי ששאול (או בניו, אני לא בטוח) גמר לצחוק, קניתי ב-800 שקל אקווריום גדול עם כל הציוד והאוכל של הדגים וגם שילמתי עוד 400 שקלים כדי שהוא יגיע עם בניו דחוף היום בערב ויסדר לי את הכול כדי שאוכל להתקלח באמבטיה שלי בלי הדגים (נזכרתי בבנצי מ"אסקימו לימון" שהדגים נשכו לו חלק מסוים למטה בגוף).
אבל אני חייב להגיד שאחרי שהוא סידר לי את האקווריום עם המנורה הסגולה ועם המכשיר שעושה בועות ליד הטלוויזיה, זה דווקא נראה לא רע, ואפילו מצאתי להם שמות מתאימים (לגדול קראתי יואב, לשני קראתי בנצי, ולשני הקטנים קראתי תמי, ושולה - על שם הדודה שלי).
אז בגלל שידעתי שהדודה שלי תכעס אם לא אספר לה, התקשרתי אליה כדי להתחרט (סיפרתי לה רק שלא מצאתי דגים), והיא קצת צעקה עלי שמאיפה היא תמצא עכשיו דגים מתאימים לחג. אבל עכשיו איש לא יכול לקרוא לי "רוצח" ו"מתעלל בבעלי חיים", ואפילו לפני שהלכתי להתקלח האכלתי את יואב ובנצי ואת תמי ושולה במצפון נקי, והוכחתי לעצמי שאני באמת שייך למגזר של הנאורים והליברלים.
