שחיטת תרנגולות מוחקת אולי חטאים, אבל לא טיפשות. שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים (לצעירים מביניכם, זה היה בשנת 1967), בעוד
כולנו וכל העולם אחוזי התפעלות איך הפכנו את האיום הצבאי על קיומה של ישראל לניצחון צבאי שהסתיים בכיבוש רמת הגולן, הגדה המערבית וכל סיני, בחן נשיא מצרים אפשרות להסדר עם מדינת ישראל.
הימים היו ימי מלחמת התשה על קו התעלה (עם מחיר דמים חודשי יקר אצלנו), ונאצר היה מוכן להפסיקה כדי לחדש את מעבר האוניות בתעלת סואץ, מהלך שהיה בעל משמעות כלכלית למצרים ומקור לדולרים חיוניים למדינת הנילוס שסבלה מעוני עד סף הרעב. עוד קודם לכן פרצו במצרים מהומות רחוב ושביתות פועלים בגלל העלאת מחירי הקמח והבשר. ברקע נרמזה נכונות מצרית לקיים מו"מ ישיר עם ישראל ולהגיע להסכם ביניים שיכלול נסיגה ישראלית של 10 ק"מ מקו המים של התעלה, כדי שהיא תחזור לשמש שיט בינלאומי. ד"ר נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי הבינלאומי בזמנו, היה אמור לשמש הסנונית, או היונה, שתבדוק הכלו המים והאם יש על מה לדבר, והוא קיבל הזמנה להגיע לקהיר לפגישה אישית עם הנשיא המצרי, בתנאי שממשלת ישראל תדע על המפגש.
גולדמן פנה לממשלה אבל גולדה סירבה. ממשלת ישראל של גולדה (ודיין, וגלילי ויגאל אלון) אסרה על גולדמן לנסוע ולהיפגש עם נאצר. גולדמן ציית להוראת הממשלה, ובארץ המשיכו לשיר בהתלהבות את 'נאצר מחכה לרבין'.
מיליון חיילים
חודשים ספורים לאחר מכן נפטר נאצר (1970) וסאדאת שהחליפו הופיע אחרי שנה בתקשורת, סיפר על סירובה של ממשלת ישראל להתקדם לפתרון כלשהו, והצהיר שהוא יהיה מוכן להקריב אפילו מיליון חיילים מצריים כדי להחזיר למצרים את כל האדמה שנכבשה ממנה. ישראל התגלגלה מצחוק וקריקטורות של חיילים מצריים יחפים במדבר חזרו לככב בעיתונות. היו אלה ימי שר הביטחון משה דיין והכרזתו ש"טוב שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח", רעיון שהיה פופולרי מאוד בזמנו, כולל אצל רוב חברי מפלגת העבודה, שהייתה השלטון.
שלוש שנים לאחר סירוב ממשלת ישראל לדבר עם נשיא מצרים נשלחו הרבה פחות ממיליון חיילים מצרים לקרב (מה ששוב מוכיח שאסור להאמין לערבים), אבל אחרי שלושה ימים של קרבות יילל משה דיין על חורבן הבית השלישי, וממשלת ישראל, שירדה על ברכיה בתחינות ובדמעות לאמריקנים שישלחו לנו בדחיפות טנקים, מטוסים ותחמושת להצלת המדינה, שקלה כבר הפעלת נשק גרעיני כמעשה אחרון של קיומנו באזור.
האמריקנים כמובן עזרו, ואחר כך לקחו לידיהם את המושכות והובילו את הסוס הישראלי העיקש למו"מ שנגמר בהסכם שלום תמורת נסיגה ישראלית מוחלטת מכל סיני. נסיגה עד גרגר החול המצרי האחרון, בדיוק כמו שסאדאת הכריז שלוש שנים קודם לכן שיעשה. רק הודות לעיקשותו וטיפשותו של בגין (ויש להגדיר זאת כך, אין הסבר אחר) שסירב להודיע ולהצהיר שגם עזה היא שטח מצרי שכבשנו מהם ושחובתנו להחזירו, המצרים לקחו חזרה את שארם ואת טאבה ואת בארות הנפט של אבו רודס, אבל השאירו לנו את עזה על כל פליטיה וצרותיה, ומאז אנו מקיזים שם דם על גדרותיה. ותודה לבגין ולחלומות ארץ ישראל השלמה שלו.
למצרים, אגב, זה עלה בכ-15,000 הרוגים. אבל הם לא בוכים עליהם. הם משבחים אותם וגאים בהם. לנו זה עלה בכ-2,800 הרוגים וכ-10,000 פצועים, ובטראומה לאומית. רק ההבנה שעדיף להגיע לפשרה לפני המלחמה ולא לאחריה מעולם לא נקלטה כאן. אולי בגלל שזה מעולם לא יקבל את אישור מרכז הליכוד. אפילו מלך ישראל ויקיר הליכוד,
אריאל שרון, לא העז להביא לשם את רעיונותיו.
איך זה ייגמר
השנים חלפו, הקרקע זעה והמזרח התיכון קרוע ונקרע כיום בין שבטים, עמים ופלגים ערבים הטובחים זה בזה, שעה שלנו יש כבר הסכמי שלום וקשרים מסוימים לא רעים עם כמה גורמים די יציבים באזור. אנו במצב יתרון ועדיפות מדהימים וחסרי תקדים, אבל בדיוק עכשיו אנו לא מנהלים כל מו"מ עם הפלשתינים, בגלל שממשלת ישראל ושריה מסרבים להודות בפומבי שחזון ארץ ישראל השלמה אבוד ושברור לכל שבסופו של יום אנו נצא מרוב השטח והקרקע של הגדה (אלא אם נרצה לחיות יחד עם כל תושביה). לכן, והודות למנהיגי ציבור רציניים ושקולים מסוגם של
מירי רגב וחבריה, אנו לא עוסקים כלל במו"מ מול הפלשתינים, כי מבחינת ממשלת ישראל כל עוד יש לפלשתינים דרישות וטענות ורצונות כלשהם, אין טעם ואין על מה לדבר איתם. שילכו לאו"ם להתלונן (והם הולכים, וחוזרים דווקא עם הישגים לא רעים). בינתיים אנו ממשיכים, כמו כלב השב אל קיאו, להתנחל בשטח ולהעביר עוד אוכלוסייה יהודית לשטחים.
זה הרי לא סוד גדול איך זה ייגמר. בדיוק כמו שארם. כמו טאבה, כמו ימית, כמו גוש-קטיף (אלא אם אני טועה, לא נתפנה ואז כולנו נדבר ערבית במדינה המעורבת). עד אז, ייתכן שנעבור גם עוד כמה סיבובי דמים קטנים. לא נורא. בסופו של דבר תמיד שילמנו בזול, ממש כלום. 1,250 ההרוגים עבור הרפתקאות לבנון זה אפילו לא שריטה בחיי מדינה. מי זוכר בכלל כמה ישראלים נהרגו בתוך רצועת עזה, בכל ימי שליטתנו הארוכה בה, והם נהרגו כדי שנוכל להקים ולהחזיק בה את ימית ושאר ההיאחזויות שנעמי שמר שרה להן שירים נוסטלגיים ורומנטיים.
אבל בינתיים תודו שהמצב נראה מצוין. המדינה פורחת, צה"ל חזק ובטוח וגאה בעצמו, וממשלת ישראל מפגינה מנהיגות, נחישות וגאווה לאומית ומצפצפת על כל הערבים הטיפשים. קצת מזכיר את 73', אבל אני בטח טועה. כמו שאני טועה כשאני חושב שיום כיפור ישראלי יכול לשמש לחשבון נפש עתידי, שעה שמן הידועות היא שהוא נועד לשחוט תרנגולות ולמחוק חטאים. חטאים הוא מוחק אולי. אבל ספק אם הוא מוחק גם טיפשות.