אמי תמיד אומרת שיש להשתדל להיות אדם טוב בכל ימות השנה, ולא לבוא לבקש סליחה ומחילה יום אחד בשנה ולחשוב שבכך אנחנו פטורים לעשות כרצוננו כל שאר ימות השנה. אך ביום כיפורים הייתה לי שהות מספקת לעשות חשבון נפש. לא בהתנהלות של בין אדם לחברו, גם לא ביני לבין הקב"ה.
ראשית,
גלעד ארדן, השר לביטחון פנים, הסיר את מועמדותו של תא"ל (מיל')
גל הירש למינוי מפכ"ל המשטרה. ראש הממשלה לא חסך שבטו מרצח האופי שנעשה בהירש, אך דבר לא עזר. לא הספיק יום הכיפורים לצאת, וכל המלוכלכים יצאו בהצהרות על אי-התאמתו של הירש לתפקיד. יצאו הם במחול זדוני, וקולם מפתח הגיהינום עלה. יישארו הדברים כפי שהיו, יתבוססו כולם בבוץ השחיתות והיד-לוחצת-יד, העיקר לא להרעיד את המערכת, לא להעז לשנות את הסטטוס קוו. דמו בנפשו של מי שיעז לנסות!
ישראל ב"חברה טובה"
שנית, בברזיל כבר מבינים עם מי יש להם עסק. שלושה שגרירים ישראלים בדימוס חשו שזוהי מחויבותם לצאת ולהלעיז ברבים נגד מינוי השגריר המיועד
דני דיין. כיוון שהם לא היו מתקבלים ללא הייחוס (של היותם שגרירים לשעבר), וכיוון שעצם העסקתם על-ידי משרד החוץ של ממשלת ישראל ודאי אומר שהם חתומים היו בשעתו על חוזה העסקה, ודאי ניתן למצוא דרך להענישם על נזק שהם גורמים למדינת ישראל.
אין זה "חופש ביטוי" או "חופש דיבור", שכן מי היה מקשיב להם כאינדיבידואלים? ישנם עוד מאות שגרירים כמותם (המקבלים עד היום משכורת והטבות ממשרד החוץ). הם מנצלים מעמד להביע דעה פסולה, שכן היא נוגדת את עמדתה הרשמית של מדינת ישראל.
כך יצא ששר הביטחון, יו"ר הכנסת ואפילו נשיא ישראל נחלצו לעזרה, שכן כבודה של המדינה על המאזניים. ואני, כצופה מבחוץ, כבר אומר ביני לביני, "יישארו להם היהודים כולם בבית, מי צריך אותם. רק צרות הם גורמים, ונראה שצרות רודפות אותם גם ככה".
למה דומה הדבר? למיודענו פרופ' ניב גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון שבנגב (זו שנלחמת כלביאה המגנה על גוריה בתנועת החרם על מדינת ישראל, לפחות לפי הפרסומים של האוניברסיטה לתורמיה ותומכיה ברחבי העולם) שפרסם מאמר דעה שיש להחרים את מדינת ישראל, מוסדותיה ומוצריה. הלוס אנג'לס טיימס לא פירסם בהבלטה את המאמר בגלל שגורדון הוא אישיות ידועה כאן, או בגלל שהוא שונא ישראל. הם פרסמו את המאמר בהרחבה, שכן זהו תחום מומחיותו של גורדון, ולפסיקתו משמעות רבה.
אם משרד החוץ או היועץ המשפטי אובדי עצות מה ניתן לעשות נגד אותם שגרירים, קיים תקדים: פרופ'
רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, כבר קבעה בעבר, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ש"ידיה כבולות". נחזור לסדר היום, נתעלם מהנזק הנגרם, ובסופו של יום עוד נכריז על עצמנו כמלך-משיח (כך גם כרמי הנלחמת עד כלות נפשה ועצם קיומה בתנועת החרם).
אהלן וסהלן, עשה ככל העולה על רוחך. פגע במוסד אותו אתה מייצג. ערער או אושיותיה של המדינה בה אתה גר. ולא ניתן לעשות מאומה. מדוע? כי לא רוצים. גם וענונו חשב שהוא עושה את הדבר הנכון, עד היום הוא משוכנע שהצדק עוד יראה אור ושמו ייזכר לתפארת לדורות (במקום לדראון עולם).
חברה טובה, השגרירים, גורדון, וענונו.
בזדון ובכוונה תחילה
אפשר גם להוסיף את
עיתון הארץ, על הנזק המקיף, הגלובלי והקבוע שהוא גורם למדינת ישראל. שנים, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, העיתון מזרים רעל מהארץ כלפי חוץ, והיות שהכל נעשה ביודעין, הרי שמעשיהם נעשים בזדון ובכוונה תחילה.
אני זוכר שיחת טלפון עם העורך הראשי של העיתון. הוא זכר אותי, שכן עיתון בו כתבתי בלוס אנג'לס שילם להארץ חמישים אלף דולר בשנה לשימוש בלתי מוגבל בחומר מהארץ. ביקשתי טור משלי, "טור ימני". "ועל מה תכתוב?", שאל כבוד העורך הראשי באותה שיחה טלפונית עת ביקורי בארץ. "על הנזק שאתם גורמים למדינת ישראל", עניתי ללא פקפוק וללא היסוס.
את הטור לא קיבלתי. אך לא בי רציתי לעסוק, כי אם במשחקי הכדורגל בהם אנו בוהים, עינינו נעוצות, בחוסר הבנה, בחוסר אמון.
הממסד בברזיל כבר הבין שהיהודים מזיקים לעצמם וממאיסים את עצמם גם על המעטים שעוד מוכנים לסבול אותנו. הממסד האמריקני בראשותו של המשיח השחור בבית הלבן יודע שבני בריתו נגד ישראל-של-נתניהו הם היהודים האמריקנים. אפילו בשוויץ למדו מה פירוש החוויה להתעסק עם היהודים.
"שוברים שתיקה" או ארגון אחר מאלו שהקרן לישראל חדשה מממנת הגיע לשוויץ לעשות נפשות. הלא בארץ כל כך לא טוב להם, יש כל כך הרבה הדורש שיפור ותיקון, שחייבים לצאת לאירופה, ושם - לקטרג על מדינת ישראל. אולי משם תבוא הגאולה. למה דומה הדבר? נזכר אני בסרט המצויר בו הדמות מנסרת במרץ רב את הענף...עליו היא יושבת.
ובשוויץ? הגיעו הישראלים בהזמנת, בחסות ובמימון השוויצרים (הם עם ניטרלי, כך גם היו בשואה, עת צברו הררי אוצרות של היהודים ומנעו גישה מהבעלים) ומשרד החוץ הישראלי התרעם, אף שלח שאילתה או הערה לא נעימה לעמיתיהם השוויצרים (כך פעלה סגנית שר החוץ - שאיננו - כשהנחתה את השגריר בשוויץ).
אלו הבינו עם מי יש להם עסק - עם מבולבל, הנלחם בינו לבין עצמו (לא מספיק אויבים יש לו לאותו "עם נבחר"), וענו מיד, ללא פקפוק או צל של היסוס: הארגון האורח הוא ארגון ישראלי, המוכר בישראל, שותפים לו אזרחים ישראלים, ועל מה התרעומת? קודם עשו בדק בית, אחר כך בואו להתלונן.
ישראלים נגד ישראל
כך יפה וכך נאה. חבורה נאה יש לנו - שגרירים לשעבר, מפכ"לים ובכירים אחרים במשטרה (גם הם "לשעבר"), פרופסורים "פוסט ציונים" (ולא רק באוניברסיטה שם בנגב, גם באחרות), ישראלים יפי-נפש היוצאים לחו"ל להשמיץ את ישראל ולפעול נגדה, עיתון מוביל בעל דעות קיצוניות שנראה שנתבלעה דעתם של המעורבים וחושבים הם (לתומם) שלפיהם יישק דבר ושהם אכן מייצגים את העם נכונה, בוגד שנשפט ונמצא אשם אך מאמין שהוא עשה את הדבר הנכון (גם אלו הקודמים מאמינים בעצמם ובשליחותם נגד המדינה שהם חלק ממנה) ובנוסף לכל אלו ישנם נושאי-משרות נוספים.
על מי אני מדבר? על ראשי מערכת הביטחון לשעבר, שנטלו חלק בסרט המשמש כהוכחה ניצחת שמדינת ישראל ביודעין עושה את כל הדברים האסורים והלא נכונים. או, עד כמה הקרן (לישראל החדשה), ג'יי סטריט, עמנו, מרצ ואמריקנים ל
שלום עכשיו - כולם חברי קואליציית השלום הנכסף (רק הם בעד שלום, ואנחנו, אנחנו רוצים מלחמה) - אסירי תודה לאותם "לשעברים" על דברי הבלע והזדון, קיתונות השופכין ומר נפשם נגד המדינה. ישראלים כנשק ביד האויב. ישראלים נגד ישראל. ופלא אם כך שכל כך הרבה מהדור הצעיר דואג לדרכון נוסף, שני ושלישי, שמא דרכנו מגיעה לקיצה?
חשבון נפש אני עושה, ונמצאים אנחנו חייבים. אויבינו לפחות יודעים שמסר אחד בפיהם, ויעז רק יעז מי מהם להעלות על בדל מחשבותיו דרך אחרת מזו הרשמית, וכבר יזרקו אותו מראש גג גבוה, או ינקבו כדור בראשו או שימשכו את ידיו ורגליו, כל אחת לכיוון אחר, במרכז כיכר ראשית בעיר, למען יראו וייראו.
אצל אויבינו הכל ברור, ורק אנחנו מבלבלים את עצמנו ואת העולם: אלו באים ואומרים: "רעים אנחנו, פושעים, החרימו והענישו אותנו", ואלו באים ואומרים: "טובים אנחנו לעולם, אור וצדק, טובי לב וזכאים בכל מעשינו". תשאלו את עצמכם - האם זוהי הדרך לשרוד? האם כך אנחנו "מבלבלים את האויב?". הלא מבלבלים אנחנו קודם כל את עצמנו, וכבר איננו בטוחים בצדקת דרכנו.
יצאנו חייבים, וכל סליחה ומחילה כבר לא יעזרו לנו. והיות שפתחנו בחוכמת החיים של אמי, הרשו לי לסיים. מזה עשורים אמי אומרת שאם הערבים היו חכמים, הם היו מניחים אותנו לעצמנו. לבד נביא את סופנו. חבל, עד כמה מצער, שבמו ידינו אנחנו כורים את הקבר, ושחזונה של אמי, זה שהיא מתפללת שחס וחלילה אם יתגשם, קורם עור וגידים ונהיה למציאות נגד עינינו ממש.